“ה’יודנראט’ הסובייטי ששרד”: על מה מתווכח הסרטון של איידר מוז’דאבייב – ולמה זה כואב לשמוע בישראל

זה וידאו – לא הרצאה ולא “ניתוח מדויק”. זו ניסיון רגשי לנסח בקול רם את מה שהמחבר, לדבריו, נשא זמן רב: מדוע בין יוצאי ברית המועצות לשעבר (כולל אלה שמדגישים את מוצאם היהודי) יש כל כך הרבה אנשים ש”מתגעגעים” לברית המועצות, מצדיקים את רוסיה המודרנית וחוזרים על תזות אנטי-אוקראיניות ולעיתים קרובות גם אנטי-ישראליות. עדיף בכל זאת לצפות בוידאו במלואו: המחבר, כמו שאומרים, לא מחפש מילים, ואנחנו במצגת שלנו ניסינו להציג את התזות שלו בצורה קצת רכה ופשוטה יותר, כדי שיהיה קל יותר לקרוא ולדון.

הוידאו נקרא “יודנראט סובייטי ששרד. מהות חלק זה של “אוהבי” ברית המועצות והרייך הצר“, יצא בערוץ היוטיוב של המחבר ב-20 בפברואר 2026.

המחבר עצמו, איידר מוז’דבאייב, הוא עיתונאי ופרשן ציבורי ממוצא טטרי-קרימאי; בעבר עבד בתקשורת הרוסית ולאחר מכן עבר לאוקראינה, קשור לערוץ הטלוויזיה ATR. לאחרונה (ינואר – פברואר 2026) הוא ביקר בישראל והיו לו כאן מספר מפגשים יצירתיים. כאן עליו יותר בפירוט – https://nikk.agency/s-ajderom-muzhdabaevym/.

איך הוא מתחיל

ההקדמה שלו – כמעט וידוי, ללא “הקדמות”.

הוא אומר בערך כך (סיכום קרוב לטקסט, ללא שפה גסה):

הוא חשב על הנושא הזה זמן רב.

דיבר עם חברים – אלה שחיים בישראל ובמדינות אחרות, עוזרים לאוקראינה, ואלה שהספיקו לחיות גם ברפובליקות הסובייטיות וגם ב”כבר-רוסיה”, כולל מוסקבה

ואחרי השיחות האלה הוא מנסה להבין את הפנומן של אנשים ש”מחזיקים בסובייטיות”, מצדיקים את פוטין, ובאותו זמן מקדמים את האגדה שפוטין הוא “יודופיל”, כלומר כביכול “אוהב יהודים וישראל”, ולכן “לא יכול להיות פשיסט”.

הוא מציין פרדוקס: חלק ניכר מהאנשים האלה מדגישים בפומבי שהם – יהודים, למרות שבברית המועצות בדיוק אנשים כאלה הושפלו באופן שיטתי, הוחזקו תחת מכסות לא רשמיות, הוטרדו ב”בדיחות” וכינויים.

ובכל זאת, הוא אומר, הם לעיתים קרובות בונים את השיחה לפי תבנית אחת: “כן, ליהודים היה (בברית המועצות) קשה, אבל…” – ואז מתחילה מנגינה נוסטלגית ארוכה של הצדקה על “ילדות נפלאה”, על “לא היה כל כך רע” ועל פוטין, שהוא “לא היטלר”, “לא משמיד יהודים”, “לכן מתקדם”.

בנפרד הוא זורק משפט על “רבנים מאולפים”, שלכאורה מוחזקים זמן רב על רצועה קצרה ליד הקרמלין – כחלק מאותה אגדה “פוטין אוהב יהודים, תראו, יש לו רבנים”. (זה בדיוק התזה שלו וההערכה שלו.)

הטון נקבע מיד: הוא לא מנסה להיות רך. הוא בכוונה לוחץ על העצב המוסרי.

התזות העיקריות – בפירוט

להלן הקווים העיקריים שהוא עובר, בתוספת פרטים חשובים עליהם הוא מתעקש.

הוא מציע להסיר את המילה “יהודי” מהסבר “הפנומן” ולהסתכל על האידיאולוגיה

אחד הפניות הראשונות – הוא אומר: אם אנחנו רוצים להבין את התופעה בכנות, צריך להניח בצד את “יהודי/לא יהודי”.

לפי ההיגיון שלו, זה לא על דת ולא על אתניות.

זה על נאמנות פוסט-סובייטית למערכת, על הרגל להצדיק את החזק, על פחד “ליפול”, על תלות בהסבר תעמולתי של העולם.

כלומר “שורת הדרכון” כאן – מסך.

“פוטין – יודופיל” כנרטיב אליבי נוח

הוא מכנה את “יודופיליה של פוטין” אגדה נפרדת שחיה בקהילה הזו.

המשמעות של האגדה, כפי שהוא מספר אותה: מכיוון שפוטין לא עושה ליהודים את מה שעשו הנאצים, אז הוא “לא פשיסט”.

ההיגיון הזה מעורר בו כמעט גועל פיזי – כי הוא מחליף את הקריטריונים.

לא “מה עושה המשטר”, לא “את מי הוא הורג”, לא “אילו מלחמות הוא מנהל”, אלא “ובכן, הוא לא שורף יהודים, אז הוא בסדר”.

המחבר במיוחד לועג ל”הסטת סף המוסר” הזה.

תעמולה על “פשיזם אוקראיני” ו”אנטישמיות מיוחדת במזרח אירופה” – כייצוא סובייטי

הוא מרחיב את המסגרת.

הוא אומר: רבות מההאשמות של היום כלפי אוקראינים, פולנים, מדינות הבלטיות (“שם אנטישמיות מיוחדת”, “הם אשמים יותר מכולם”) – זה סט סובייטי ישן, שנמשך דרך ספרי לימוד, דרך מדריך שירותי הביטחון “העבר את האשמה”.

והוא מביא כמה איורים, שבהם לא חשובה הפרט ההיסטורי המסוים, אלא המנגנון עצמו:

• איך השתנו הדגשים בסיפור על השמדת היהודים;
• איך “הנושא היהודי” בנרטיב הסובייטי לעיתים קרובות טושטש ל”אזרחים סובייטים שלווים”;
• איך היה נוח להציג את העמים השכנים כ”רעים” – ובכך לחזק את התמונה האימפריאלית של העולם.

כאן יש לו קטע רגשי חזק על כך שעל דברים רבים (למשל, על היקף היריות בבאבי יאר) הוא עצמו למד מאוחר – כי בית הספר הסובייטי והתרבות הסובייטית בכוונה לא רצו לדבר על “יהדות” הפשע.

המטאפורה הכי קשה שלו: “יודנראט סובייטי”

את המילה “יודנראט” הוא משתמש כמטאפורה היסטורית.

היסטורית, יודנראט – אלו מועצות יהודיות שנוצרו על ידי הנאצים בגטאות בשטחים הכבושים; הנושא מורכב, טרגי, ויש הרבה ויכוחים בהיסטוריוגרפיה על מידת הכפייה והאחריות.

המחבר מעביר את המטאפורה הזו להקשר הסובייטי והפוסט-סובייטי – ועושה זאת בצורה חדה ביותר:

• הוא טוען שחלק מ”משפחות האליטה”, שהשתלבו במערכת, שרדו, הסתגלו ולעיתים השתתפו ברדיפות (או שירתו את המערכת);
• שצאצאי ה”משתלבים” היום לעיתים קרובות נושאים “עמימות” ונאמנות אימפריאלית;
• וצאצאי הקורבנות, לפי ההיגיון שלו, “לעיתים קרובות לא הופיעו”, כי הקורבנות הושמדו.

זו כמובן לא תכנית הוכחתית, אלא פובליציסטית – עם המתח הפנימי שלה והסיכון להכללות.

אבל בדיוק עליה נשען ה”מכה” הרגשית שלו: הוא מנסה להסביר מדוע אצל חלק מהאנשים הנוסטלגיה היא לא רק ביתית (“אה, נעורים”), אלא אידיאולוגית, אגרסיבית ואנטי-אוקראינית.

ניסיון אישי כטיעון: גירוש הטטרים הקרימאים ו”אגדות כדי לריב”

באמצע הוידאו הוא עושה צעד חשוב: מוסיף את הניסיון האישי של עמו.

הוא נזכר בגירוש הטטרים הקרימאים, באחוז התמותה הגבוה לאחר הגירוש, בסיפורי המשפחה – ואז מראה מנגנון, מאוד מוכר למרחב הפוסט-סובייטי:

כששלטון מבצע פשע, הוא צריך להסיט את השנאה.

והוא מתחיל להסביר לקורבנות: “לא אנחנו אשמים, אחרים אשמים”.

בסיפור שלו זה נראה כך: במקום הכרה ישירה באחריות המדינה, לאנשים הושלכה אגדה אנטישמית “זה נעשה למען היהודים/ישראל”.

המסקנה שלו: הטכנולוגיה היא אותה אחת – להעמיד קבוצות זו מול זו, כדי שלכל אחת יהיה “אויב נוח”, וכדי שאף אחד לא יפגע במקור האמיתי של האלימות.

העצב הישראלי: “למה האנשים האלה הכי רועשים דווקא כאן”

המחבר חוזר פעמים רבות לישראל.

הוא מודה לישראלים שתומכים באוקראינה, מדגיש שראה את התמיכה הזו באופן אישי, ושהיא לעיתים קרובות מגיעה מאנשים שלא קשורים כלל לברית המועצות לשעבר.

אבל במקביל הוא מדבר על תמונה אחרת: על קבוצות “נוסטלגיות” רועשות, שלדבריו נראות במרחב הציבורי ויכולות ליצור תחושה של “יש הרבה מהם”.

הוא מקשר את זה לסיפורים מסוימים שנדונו בישראל (כולל שערוריות סביב אירועים ציבוריים בנתניה), שבהם חלק מהקהל נתפס כ”ווטני”, אגרסיבי אנטי-אוקראיני.

והוא מוסיף עוד שכבה – על פגיעות לגיוס, על השפעת שחקנים חיצוניים ועל כך שהתעמולה הרוסית בישראל “עובדת באופן מקיף”.

זו שוב אזור שבו הוא מדבר כפובליציסט, ולא כחוקר: התזה חזקה, אבל יש בה הרבה הערכות והשערות.

מה אנחנו חושבים ב-NAnews

באמצע הסיפור הזה חשוב לומר דבר אחד בצורה ברורה.

NAnews – חדשות ישראל | Nikk.Agency נקראים על ידי אנשים עם עבר מאוד שונה: אלה שהגיעו מזמן, ואלה שהגיעו אתמול; אלה שנלחמים עבור אוקראינה במעשה, ואלה שרק רוצים שקט למשפחה בישראל.

הוידאו של מוז’דבאייב נוגע כי הוא פוגע ברוגז אמיתי: כשאדם חי בישראל, ילדיו משרתים בצה”ל, והוא ממשיך לחזור על התמונה המוסקבאית של העולם – זה נראה כמו קרע מוסרי.

אבל יש גם סיכונים בהגשה שלו:

• כשרגש הופך ל”גנאלוגיה של אשמה” (למי יש איזה סבא), מאוד קל להידרדר להכללות לא הוגנות;
• כשאתה מסביר תופעה בשורש אחד (“הם כולם מ”קלנים”), אתה מאבד את המורכבות: גיל, שפה, בועת מדיה, בידוד חברתי, טראומה, פחד, הרגל לרטוריקה סמכותית.

היינו מנסחים את זה בצורה מעשית יותר:

הבעיה אינה ב”מוצא”, אלא בתלות המידעית ובנאמנות הפוליטית לאלימות האימפריאלית.

ועוד:

רעש המיעוט לעיתים קרובות יוצר אשליה של רוב.

זה נראה גם בתגובות מתחת לוידאו.

מה כתבו הצופים מתחת לוידאו

לפי התגובות (הטון שלהן, הגיאוגרפיה, העלילות החוזרות), הקהל במידה רבה קיבל את המסר שלו – אבל הוסיף ניואנסים חשובים.

1. הרבה תגובות מישראל. אנשים מתארים סצנות יומיומיות: עבודה בטיפול בקשישים, ארוחות משפחתיות, שיחות “הכל היה טוב בברית המועצות”, והנצחי “באוקראינה אנטישמיות”.
2. חוזר המוטיב “הסובייטיות בלתי ניתנת להשמדה”. כותבים על הרעלת הדורות, על הטלוויזיה הרוסית, על כך שחלק מהעולים לא לומדים עברית שנים וחיים בבועת מידע.
3. יש קו “אחרי 7.10 אצל חלקם נפתח משהו”. כמה אנשים מזכירים שחלק מה”לא חד משמעיים” התחילו להבין משהו רק אחרי מכה ישירה על ישראל והקשרים שנראו בין אויבי ישראל לרוסיה.
4. יש גם תגובות מדאיגות. מופיעות הכללות על “היהודים יצרו את ברית המועצות” ונוסחאות קונספירולוגיות רעילות אחרות – בדיוק על מה שהמחבר עצמו מזהיר: אנטישמיות הוא חוסם ולא סובל. וזה חשוב לשמור במסגרת.
5. יש טרולים וניסיונות לפגוע אישית. זה טיפוסי לנושאים כאלה: כששיחה הופכת לא נוחה, מנסים להוביל אותה לבוץ.

מסקנה

זה וידאו – לא “על יהודים” ולא “על ישראל כמדינה”.

זה על סוג נאמנות פוסט-סובייטי: כשאדם נושא בתוכו את ברית המועצות כמו דת, וכל השאר – אוקראינה, ישראל, השואה, מלחמה – הופך לכלים להצדקת “שלו”.

אפשר להתווכח עם המטאפורות של מוז’דבאייב.

אפשר לא לקבל את החדות שלו.

אבל אי אפשר להתעלם מהבעיה – כי הרעש הזה באמת משפיע על השיחות הציבוריות, גם בישראל וגם בתפוצה.

צפו בוידאו במלואו וכתבו אם אתם מזהים את הפנומן הזה סביבכם – ומה, לדעתכם, עובד הכי טוב: עובדות, סיפורים אישיים, ניתוק הטלוויזיה הרוסית, שפה, סביבה, או פשוט מרחק.

וידאו – https://www.youtube.com/watch?v=AfYX_nL_r6k

…