- November 29, 2025
- 3:36 pm
- אוקראינה, ישראל
“ב-29 בנובמבר 1947 הצביעה העצרת הכללית של האו”ם בעד החלטה מס’ 181 לסיום המנדט הבריטי בפלסטין ולהקמת שתי מדינות עצמאיות בשטחה – יהודית וערבית. למרות התנגדות המדינות הערביות, ההחלטה התקבלה בשלושים ושלושה קולות נגד שלושה עשר. כך הונחה היסוד להכרזה ולהכרה הבינלאומית של ישראל.
נדבר בכנות: מדינה יהודית כנראה לא הייתה מופיעה על מפת העולם, אלמלא הטרגדיה הנוראה שעברו היהודים בשנות מלחמת העולם השנייה“, כותב המחבר.
ישנם טקסטים שלא רק מתעדים רגע, אלא מסבירים מדוע העולם מתחיל לחיות לפי כללים אחרים. הטור של מיכאיל דוביניאנסקי (אוק’) («אוקראינסקה פרבדה» 29 בנובמבר 2025) הוא כזה. הוא מתאר כיצד מסתיימת תקופת האמפתיה כלפי אלה שנחשבו זמן רב לקורבנות, ומה זה אומר בו זמנית עבור ישראל ועבור אוקראינה.
הבסיס ההיסטורי שמפסיק להיות שריון
נקודת המוצא של המחבר היא 29 בנובמבר 1947.
היום שבו העולם הצביע בעד הקמת ישראל ובכך הכיר: לאחר השואה, האנושות נושאת אחריות מוסרית מיוחדת כלפי העם היהודי.
על תחושה זו נבנו דברים רבים.
ישראל לא הייתה סתם עוד מדינה.
היא הייתה סמל להישרדות לאחר האסון, תזכורת חיה לאושוויץ ולמיידנק, למיליוני הנרצחים ולזכות לבית משלהם.
במשך עשרות שנים עבד הסמליות הזו כמשאב.
האמפתיה הייתה מובנית ביחס הבינלאומי לישראל כברירת מחדל.
אבל לכל הון רגשי יש תוקף.
מלחמת 2023–2025 ואיפוס ההון הסימבולי
דוביניאנסקי מדגיש: המלחמה החדשה במזרח התיכון, שנמשכת מ-2023 עד 2025, הפכה לרגע של כמעט איפוס מוחלט של המשאב ההיסטורי הזה.
בעיני חלק ניכר מהקהל המערבי “המתקדם”, הישראלים ש”מפציצים את עזה” חדלו להיות צאצאי אנשים שעברו מחנות השמדה.
הם החלו להיראות בראש ובראשונה כצד החזק של הסכסוך, כצבא, כמדינה המשתמשת בכוח.
ברחובות הערים המערביות צוברים פופולריות סיסמאות אנטי-ישראליות ואנטי-ציוניות קשות.
אנשים יוצאים לצעדות לא עם סיסמאות של אמפתיה, אלא עם האשמות.
מה שעוד לא מזמן נתפס כ”עם שעבר את השואה”, נתפס כעת יותר ויותר כ”מעצמה צבאית שמגיבה במכות”.
מכך נולד אצל המחבר תצפית מפחידה אך כנה:
תקופת האמפתיה לעם שעבר את השואה מתקרבת לסיומה.
וישראל נותרת יותר ויותר לבד עם כוחה – ועם אחריותה לשימוש בכוח זה.
מקרבן לשחקן: איך משתנה האופטיקה
העולם מגיב לפצע ולכוח בצורה שונה.
כל עוד ישראל נתפסה דרך פריזמת הטראומה, היא קיבלה “הנחה” רגשית – נתנו בה יותר אמון, סלחו לה יותר, התייחסו אליה ברכות.
כעת, כאשר בעיני הציבור הרחב בולטת עוצמת הצבא והקשיחות בהחלטות, הלוגיקה משתנה.
חזקים לא מטפלים.
חזקים דנים, מבקרים, מעריכים.
וזה כבר לא יחס ל”קרבן ההיסטוריה”, אלא יחס לשחקן מלא.
וכאן דוביניאנסקי עושה מעבר שחשוב לשמוע לאוקראינה: אותה אופטיקה מתחילה לעבוד גם ביחס למלחמה האוקראינית.
אוקראינה והדרך הארוכה לאמפתיה זרה: מדוע האסטרטגיה הסימבולית לא עבדה
ההשוואות הנוכחיות של אוקראינה לישראל לא הופיעו יש מאין. מאז 2014 ראו פעילים אוקראינים רבים בישראל מודל למדינה שאינה מבקשת הגנה – היא מסוגלת להגן על עצמה. נראה היה שאוקראינה צריכה לעבור דרך דומה: להפוך למדינה שנשענת על כוחה שלה ולא על רגשות אחרים.
אבל לרעיון הזה קדמה גישה אחרת. אוקראינה ניסתה לדבר עם העולם בשפת הכאב – בדיוק כפי שעשתה ישראל פעם.
באמצע שנות ה-2000, הנשיא ויקטור יושצ’נקו הפנה לראשונה את תשומת הלב העולמית לטרגדיית הולודומור. המסר שלו לא היה מיועד רק לאוקראינים. הוא ניסה להסביר לעולם החיצון: האוקראינים במאה ה-20 עברו פשע שניתן להשוותו לשואה. כלומר, אוקראינה היא מדינה הראויה ליחס מיוחד, כמו ישראל.
עם זאת, ניסיון זה לא הפך לטריגר רגשי בינלאומי.
הולודומור הושתק במשך עשרות שנים, היה כמעט לא ידוע לעולם ולא הפך לסמל אוניברסלי של טרגדיה. רוב הפוליטיקאים הזרים הכירו בו כרצח עם רק משום שבמאה ה-21 היו ידידותיים לאוקראינה – ולא משום שנגע בהם בכנות הכאב ההיסטורי.
לאחר 2014 ניסתה אוקראינה שוב לזכות באמפתיה. סיפוח קרים, המלחמה בדונבאס – כל זה הוצג כטרגדיה, כפשע, כהפרה של המשפט הבינלאומי. אבל התגובה הייתה מוגבלת.
המערב גינה את רוסיה, אך לא ראה באובדן השטחים האוקראיניים דרמה בקנה מידה שניתן להשוותו לרצח עם או לאסון.
במידה רבה משום שבחלק הלא כבוש של המדינה החיים נותרו יציבים יחסית. עבור הצופה החיצוני זה לא נראה כמו “זוועה שאי אפשר להתעלם ממנה”.
ורק ב-24 בפברואר 2022 הצליחה אוקראינה סוף סוף להתגבר על מחסום המרחק הרגשי העולמי.
היקף הפלישה, ההרס, התמונות מקייב, בוצ’ה, חרקוב, מריופול, חרסון – כל זה פרץ את החומה.
המערב לראשונה מזה עשרות שנים חווה טרגדיה זרה כשלו.
האמפתיה התורגמה לסולידריות:
תמיכה כספית, נשק, סיוע הומניטרי, תוכניות לפליטים. אירופה וארה”ב פתחו את הדלתות לאוקראינים כפי שלא פתחו לאף אחד מאז מלחמות הבלקן.
אבל לכל רגש יש גבול.
בשנה הרביעית למלחמה הגדולה התברר: מלאי האמפתיה אוזל.
אמריקה, שנשבתה בגל פוליטי חדש, מפגינה פרגמטיזם קר. טראמפ סוחט את קייב, וושינגטון מקפיאה סיוע. למדינות האיחוד האירופי קשה יותר ויותר למצוא משאבים לתמיכה באוקראינה.
באירופה יש נסיגה לאחור: צמצום תוכניות הסיוע, החמרת התנאים לפליטים, ביקורת גלויה על האוקראינים, דרישות “להחזיר את הגברים הצעירים לחזית”. הדירוגים של פוליטיקאים המשחקים על רטוריקה אנטי-אוקראינית עולים. דובר חדש בצ’כיה מסיר את דגל אוקראינה מהפרלמנט, נשיא חדש בפולין אומר שהוא חותם על סיוע “בפעם האחרונה”.
זה בדיוק מה שמאשר את התזה המרכזית של המחבר:
תקופת האמפתיה מסתיימת – ואוקראינה שוב מתמודדת עם העובדה שרגשות אינם נצחיים, גם אם הטרגדיה היא מקסימלית.
אוקראינה חוותה את “המחזור הישראלי” בשלוש שנים
אם דרכה של ישראל מאמפתיה לפרגמטיות ארכה עשרות שנים, אוקראינה עברה את המסלול הזה כמעט בצילום מואץ.
בשנת 2022 היא הפכה עבור העולם לסמל של אי צדק מוחלט והתנגדות אמיצה.
מיליוני אנשים פתחו את בתיהם לפליטים, ממשלות קיבלו החלטות חסרות תקדים, התקשורת יצרה דימוי של מדינה שעומדת בין ציוויליזציה לברבריות.
אבל עם כל שנה תשומת הלב פוחתת.
לא משום שאוקראינה הפכה לפחות צודקת,
אלא משום שהעולם באופן עקרוני אינו יודע להזדהות לאורך זמן בעוצמה מרבית.
בסופו של דבר אנו מגיעים לנקודה שדוביניאנסקי מכנה סוף תקופת האמפתיה:
המלחמה נמשכת, והתגובה הרגשית נחלשת.
מה בדיוק טוען דוביניאנסקי: שבעה מפתחות מרכזיים בטקסט שלו
כדי להבין את היקף השינוי, חשוב לנסח בבירור את הרעיונות המרכזיים של המחבר – הם קובעים את הטון לכל הטור.
הסמליות ההיסטורית של ישראל כבר לא עובדת.
פעם עצם קיומה של השואה הספיק כדי שהעולם יעמוד אוטומטית לצד ישראל. כעת זה חדל להיות טיעון אוניברסלי.
ישראל נתפסת כמעצמה צבאית חזקה ולא כצד פגיע.
מדינה עם צבא חזק, טכנולוגיות וניסיון – בעיני רבים חדלה להיות “עם-קרבן” והופכת למדינה שנושאת באחריות מלאה על מעשיה.
אוקראינה ניסתה להיות “ישראל של אירופה”.
מדינה קטנה שמחזיקה מעמד תחת מכות, מגנה על עצמה ובו זמנית מסמלת מאבק לחירות. דימוי זה עבד במיוחד חזק בשנים 2022–2023.
המשאב הרגשי של אוקראינה גם הוא אוזל.
המערב חי בתנאי משברים: כלכלה, בחירות, הגירה, סכסוכים פנימיים. תשומת הלב האנושית – מוגבלת, והאמפתיה מצטמצמת לא מתוך רוע, אלא מתוך מתח יתר.
תמיכה בינלאומית אינה אינסופית.
גם המלחמה המוסרית ביותר הופכת עם הזמן לרקע. חדשות על הפצצות מפסיקות לזעזע, תשישות מכסה גם את האליטות וגם את החברות.
אוקראינה יכולה לחזור על הדרך הישראלית.
לעבור ממודל “מבקשים אמפתיה ועזרה” למודל “נשענים על כוחנו שלנו והופכים לשותף שאין לו תחליף”. זה לא תבוסה, אלא התבגרות של המדינה.
תקופת האמפתיה מתחלפת בתקופת הפרגמטיות.
העולם חושב יותר ויותר לא בקטגוריות של כאב, אלא בקטגוריות של אינטרס. ואוקראינה תצטרך לבנות ביטחון ארוך טווח לא על ציפייה לתגובה מוסרית, אלא על תכנון כוחה שלה.
מדוע ניתוח זה חשוב דווקא עכשיו
במסקנות אלו אין רומנטיקה, אך יש פיכחון.
הוא לא אומר: “המערב בגד”.
הוא אומר: “המערב עייף”.
ומכאן – השאלה לאוקראינה:
מה לעשות בעולם שבו אמפתיה כבר לא מחזיקה שנים?
התשובה, שנקראת בין השורות, די ישירה:
— להפוך למדינה שאי אפשר לדמיין את ביטחון אירופה בלעדיה;
— להפוך לשחקן ולא לאובייקט של דאגה;
— לבנות בריתות המבוססות לא על רחמים, אלא על תועלת הדדית;
— לקחת דוגמה מישראל לא רק בתחום הצבאי, אלא גם ביכולת לחיות ללא אשליה שמישהו חייב להציל אותך.
בעולם החדש הזה רשמית אף אחד לא “חייב” לאף אחד כלום.
בדיוק בגלל זה שורדים אלה שהופכים את כוחם לחלק מאינטרסים של אחרים.
מדוע זה חשוב: אנליזה קצרה אך מדויקת של נאנובוסטי
הצהרות המחבר נשמעות קשות, אך בכל אחת מהן יש מידה של כנות הכרחית.
הוא צודק – אבל רק חלקית.
כן, האמפתיה מוגבלת, אבל “המערב העייף” עדיין מוכן לעזור. רק שהעזרה הופכת לקרה יותר, פחות רגשית, יותר רציונלית.
הסיכון הגדול ביותר – שינוי המיקוד.
ארה”ב, אירופה, אסיה – בכל מקום מצטברים משברים משלהם. ככל שיש יותר רעשים, כך קשה יותר לשמור על תשומת הלב באוקראינה.
ישראל – דוגמה כפולה.
מבקרים אותה על קשיחות, אבל דווקא הקשיחות הזו הצילה אותה. היא שרדה לא על רגשות, אלא על כוחה שלה. זהו הלקח.
אוקראינה צריכה להתכונן לעולם שבו רגשות מפסיקים להיות מטבע.
הרגע הזה מגיע במהירות. ולמי שיספיק להסתגל, יהיה קל יותר.
תקופת האמפתיה מסתיימת – מתחילה תקופת הכבוד.
המערב עשוי להזדהות פחות, אך הוא עשוי להתחיל להסתמך יותר על אוקראינה כשותפה אסטרטגית ולא כאובייקט של דאגה.
אוקראינה כבר הוכיחה שהיא יכולה להפתיע את העולם בעמידות.
הצעד הבא – להוכיח שהיא יכולה לשמור על תשומת הלב העולמית לא רק בסבל, אלא גם בתוצאה.
“במשך 45 חודשי מלחמה אוקראינה לא הפכה לישראל השנייה. עם זאת, בדומה לישראלים, אנו כבר יודעים איך זה: כשמסרבים לך באמפתיה שנראה היה שהובטחה על ידי ההיסטוריה עצמה.
כתוצאה מכך יש להסתמך לא כל כך על אמפתיה זרה, אלא על נשקך שלך. רק שלקייב יהיה קשה לאין ערוך יותר מאשר לירושלים ללא אמפתיה זרה“, מסיים המחבר.
זה בדיוק מה שחשוב לחזור עליו היום בקול רם ובכנות – ונמשיך לעשות זאת, כי עבורנו, כנאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency, זו לא רק אנליזה, אלא עמדה המבוססת על המציאות שאנו רואים כל יום.
