“וסטי” התערבו – הבירוקרטיה הישראלית נסוגה: משפחה אוקראינית של לוחם צה”ל, שנלחם 400 ימים, ניצלה מגירוש מנתב”ג

הסיפור שישראל למדה בזכות “וסטי” הפך לאחד מהמהדהדים והמשמעותיים ביותר בחודשים האחרונים. העיתונאי איגור מולדבסקי ב-19,20 בנובמבר 2025 סיפר בפירוט כיצד אמו ואחיו הנכה של מילואימניק צה”ל בוריס זילברמן הגיעו לישראל מאוקראינה לראשונה מזה 10 שנים — ובמקום חיבוקים מצופים קיבלו החלטה קשה על גירוש, 20 שעות של השפלה בנמל התעופה בן-גוריון ודרישה להפקיד ערבות של 50,000 שקלים.

בזכות הפרסומים של “וסטי”, התגובה הציבורית הרחבה והתערבות נציגים דיפלומטיים, המצב השתנה. לאחר הפרסום בתקשורת, ההחלטה על הגירוש בוטלה, והאם והבן הצליחו להיכנס לישראל ולחבק את בוריס — קצין ששירת בחזית יותר מ-400 ימים.

הסיפור הזה הוא דוגמה בולטת לאיך עיתונאות לא רק מספרת על בעיה, אלא הופכת לכלי של עזרה ממשית, מחזירה לאנשים את הכבוד במקום שבו המערכת כשלה.

המפגש שחיכו לו 10 שנים וההשפלה שאף אחד לא ציפה לה

זה היה אמור להיות סיפור פשוט, כמעט יומיומי.
אמא שלא ראתה את בנה עשר שנים. אח נכה שחלם לראשונה להחזיק את האחיין התינוק. וקצין מילואים ששירת יותר מ-400 ימים ביחידות הקרביות של צה”ל, וכעת עובר קורס מפקדי גדודים.

אבל במקום חיבוקים בנמל התעופה בן-גוריון, המשפחה קיבלה איום בגירוש, “חקירה” משפילה באורך של שתי דקות, בידוד ליד הדיוטי פרי, חוסר במים, אוכל ודאגה בסיסית.

ולנטינה דאצ’וק — אמו של מילואימניק בוריס זילברמן — הגיעה מקייב ב-19 בנובמבר יחד עם בנה, דמיטרו זילברמן, נכה מילדות. הם תכננו לשהות בישראל שלושה חודשים. בינתיים — 20 שעות של פחד וחוסר ודאות.

“אני פשוט מרגיש חסר אונים,” אמר בוריס בשיחה עם “וסטי” בעצב. “שמעתי על שרירות הלב של הפקידים בבן-גוריון, אבל אף פעם לא חשבתי שזה יכול לקרות לאדם שהזמין למדינה את קרוביו הקרובים ביותר — אמא ואח.

מראש סידרתי להם הזמנה ושלחתי אותה דרך אתר רשות האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים. בביקורת הגבולות אמרו לאמא ולאח שאין שום הזמנה. לאחר מכן שינו את הגרסה, וטענו שהמסמך ‘לא הוכן לפי הכללים’.

נניח שזה נכון, אבל אף אחד לא נותן לי אפשרות לתקן את הטעויות, אם היו כאלה. לאמא הציעו לחתום על מסמך הסכמה לגירוש. לאחר שהתייעצה איתי, היא סירבה לעשות זאת: ברור שאם הייתה חותמת על ההסכמה, לא היו נותנים לה להיכנס לישראל לעולם”.

«אז זה לא מספיק לכם?» — שאלה שנשמעה כמו סטירה

לדברי ולנטינה, ה”שיחה” בביקורת הגבולות נמשכה 2–3 דקות.

בהתחלה ניגשה עובדת, ואז החליף אותה “בחור לא נעים”, ששאל:

• למה היא לקחה את הבן הנכה,
• התעניין למה הגיעו לתקופה המקסימלית,
• שאל אם בוריס הגיע לאוקראינה,
• וכששמע: “כן, לפני עשר שנים”, — זרק את המשפט:
  «אז זה לא מספיק לכם?»

זו לא טעות. זו ציטוט של האם.

כאילו מפגש עם הבן החייל הוא מותרות ולא זכות.

גירוש. מצלמות. כיסאות במקום מיטה. המתנה עד 23 בנובמבר

לאחר ה”חקירה” הקצרה הודיעו להם שהכניסה אסורה — מחכה להם גירוש ב-23 בנובמבר.

ולנטינה ודמיטרו הובלו לאזור מגודר ליד הדיוטי פרי:

• ללא מיטות,
• ללא אפשרות לשכב בנוחות,
• ללא אוכל (סנדוויצ’ים הביאו פעם אחת ב-20 שעות),
• ללא מידע,
• ללא אפשרות להתקשר לאף אחד.

בוריס היה באותו זמן באימוני מילואים. הוא גילה על המתרחש במקרה — כשולנטינה הורשתה לקחת את הטלפון לזמן קצר.

«תאספו 50 אלף במזומן». ערבות שהופיעה רק לאחר הפרסום

רק לאחר הפרסום של איגור מולדבסקי ב”וסטי” הסיפור קיבל תהודה ציבורית מרבית — יותר מ-160 אלף קריאות בשעות הראשונות.

למערכת פנו:

• סגן הקונסול של אוקראינה וסילי סיץ’,
• חברי כנסת,
• עובדי הוועדה הפרלמנטרית לעלייה וקליטה,
• ארגונים ציבוריים.

ורק אז במשרד הפנים של ישראל “פתאום” גילו אלטרנטיבה לגירוש.

בהתחלה אמרו:
הכניסה אפשרית לאחר הפקדת ערבות של 50,000 שקלים.

אבל העיקר — דרשו מזומן.
בוריס סידר ערבות בנקאית, הביא אותה לנמל התעופה, אבל הסתכלו עליו “כמו על משוגע” וחזרו על כך — רק “מזומן”.

לאחר ויכוחים ארוכים הסכימו על העברה בנקאית.

במקביל, הגבולנים הזהירו:

אם ולנטינה תתעכב אפילו יום אחד מעבר לתקופה המותרת — הכסף לא יוחזר.

כשבוריס שאל מה יקרה אם תפרוץ מלחמה ויבטלו טיסות, ענו לו:
«הבעיות האלה לא נוגעות לנו».

ורק לאחר הפרסום של “וסטי” קרה נס

ב-20 בנובמבר, יום לאחר הכתבה הראשונה, פורסמה השנייה — ההחלטה שונתה:
הגירוש בוטל, ולנטינה ודמיטרו הורשו להיכנס לישראל.

בדמעות האם רצה לבנה. דמיטרו חיבק לראשונה את אחיו החייל.
המשפחה שהייתה מופרדת שנים רבות הייתה סוף סוף יחד.

אבל בזה — לא, לא הכל. המטען נעלם

כשולנטינה ודמיטרו יצאו, התברר שהמזוודות שלהם… נעלמו.

הסיבה:

המזוודות כבר נשלחו לטיסה חזרה, ויחזירו אותן רק בעוד יום-יומיים.

ולנטינה אמרה:

«נסתדר. העיקר — שאנחנו כבר כאן».

מה באמת קרה? ניתוח ללא רגשות, אלא בעובדות

1. המערכת “כברירת מחדל” מניחה שאוקראינים רוצים להישאר באופן לא חוקי

תשובת דוברות משרד הפנים:

«עלה חשד שגברת ולנטינה ומר דמיטרו הגיעו לישראל כדי להישאר».

זו המשפט המרכזי.
בזה — כל שורש הבעיה.

2. מילואימניק צה”ל נמצא חסר אונים מול אותה מערכת, שעליה הוא מסכן את חייו

400 ימי שירות.
השתתפות פעילה בלחימה בעזה, לבנון וסוריה.
אבל מול הבירוקרטיה זה לא טיעון.

3. הגורם האנושי היה הרסני

השאלה של בקר הגבולות:
«וזה לא מספיק לכם?» — מאפיינת את המצב טוב יותר מכל דוח.

4. התערבות תקשורתית רועשת הייתה יעילה יותר מדיפלומטיה

ללא הפרסומים של “וסטי” — המפגש הזה לא היה קורה.
זו מציאות מוכרת.

למה חשוב לספר סיפורים כאלה

כי בישראל חיים עשרות אלפי משפחות, שנקרעו במלחמה באוקראינה.
רבים משרתים בצבא. רבים מגנים על המדינה הזו.

אבל המערכת עדיין רואה בהם “פוטנציאליים לא חוקיים”.

הסיפור של משפחת בוריס זילברמן — זה לא “יוצא דופן”.
זה סימפטום.
זה אות.
זו שאלה למדינה, שאי אפשר לטאטא מתחת לשטיח.

נאנובוסטי – חדשות ישראל ימשיכו לעקוב אחרי סיפורים כאלה — כדי שאף משפחה של מילואימניק, עולה או פליט לא תעבור את זה בשקט.

פרסומים “וסטי”

https://www.vesty.co.il/main/article/s1udpmigzl

https://www.vesty.co.il/main/article/rj3dhu3xzg

…

…