50 שנה לפני כן, ברית המועצות החלה בכך שכפתה על העולם את הרעיון “ציונות = גזענות”, ורוסיה המודרנית, בשיתוף פעולה עם איראן וכוחות אנטי-ישראליים, ממשיכה לנצל את אותו נרטיב — רק תחת סיסמאות חדשות.

משרד החוץ של ישראל הזכיר כי ברית המועצות ב-10 בנובמבר 1975 השיגה את קבלת החלטה 3379, שהכריזה על הציונות כ”צורה של גזענות”. היום רוסיה, בהסתמך על איראן ובעלי ברית, חוזרת על אותה רטוריקה תחת מסווה של “מאבק בנאציזם” באוקראינה.

50 שנה אחרי: תזכורת הדיפלומטיה הישראלית

ב-10 בנובמבר 2025 משרד החוץ של ישראל פרסם הודעה:

«היום מלאו 50 שנה לקבלת ההחלטה המבישה של האו”ם מס’ 3379 (XXX). בלילה שבין 10 ל-11 בנובמבר 1975, העצרת הכללית של האו”ם קיבלה את ההחלטה, שהכריזה על הציונות כצורה של גזענות, עם 72 קולות בעד, 35 נגד ו-32 נמנעים.

ברית המועצות בתמיכת מדינות ערב סוף סוף השיגה את מטרתה».

לישראל זה לא היה רק מכה דיפלומטית — זה היה רגע שבו המיתוס הסובייטי השקרי קיבל חותמת של האו”ם.

בנאומו, נציג ישראל חיים הרצוג קרע בפומבי את טקסט ההחלטה, והכריז כי “הרדיפות רק יחזקו את הציונות”.

כיצד מוסקבה יצרה את הנרטיב

משרד החוץ של ישראל הזכיר ישירות כיצד מוסקבה הניחה את היסודות לאנטי-ציונות:

«הניסיונות המשמעותיים הראשונים לקשר את הציונות עם גזענות, ובפרט עם פשיזם (שהפך בברית המועצות למילה נרדפת לנאציזם), בזירה הבינלאומית נעשו על ידי מוסקבה ב-1964. אז, בתגובה להצעה לכלול גינוי אנטישמיות בהחלטה בנושאי אפליה גזעית, נציגי ברית המועצות איימו בערוצים לא רשמיים כי במקרה כזה הם “ייאלצו” להעלות לדיון ציבורי את תוספתם, המגנה את הנאציזם, הפשיזם והציונות».

בהמשך, ב-1965, ברית המועצות מימשה את האיום והכניסה לאו”ם תיקון, שהשווה בין אנטישמיות לציונות:

«ברית המועצות, בביצוע האיום מהשנה שעברה, הכניסה את התיקון הבא: “מדינות החברות באו”ם מגנות את האנטישמיות, הציונות, הנאציזם, וכן כל ביטוי של מדיניות קולוניאלית ואידיאולוגיה, שנאה לאומית וגזעית, ומתחייבות לעשות כל שביכולתן למען חיסולם המהיר”».

«ניסיונות נוספים להעלות לדיון בעצרת הכללית של האו”ם גינוי אנטישמיות תמיד נתקלו בניסיונות נגד מצד ברית המועצות לגנות את הציונות», נאמר בהצהרת משרד החוץ של ישראל.

ממסע אידיאולוגי לסחיטה דיפלומטית

הניתוק מישראל הסיר את כל האיסורים על השוואת הציונות לגזענות, וברית המועצות החלה בתעמולה רחבת היקף.

«במשך 8 שנים (1967–1975) פורסמו מעל 120 ספרים וחוברות שנועדו “לחשוף” את מהות הציונות הגזענית. לעדים נקראו לא רק מרקס, אלא גם היטלר וגבלס», מציין משרד החוץ של ישראל.

בדצמבר 1973, בתמיכת מוסקבה, הופיעה באו”ם תיקון שגינה את “האימפריאליזם הציוני הישראלי”, וב-1975 תמך הוועדה השלישית של האו”ם בהחלטה אנטי-ציונית שהוכנה על ידי מדינות ערב.

«בסופו של דבר, הטרור האישי והמדיני מצד מדינות ערב, שהוסתו על ידי מוסקבה, נשא פרי: ב-17 באוקטובר 1975 קיבלה הוועדה השלישית את ההחלטה A/C.3/L.2519, המגנה את הציונות», נאמר בפרסום משרד החוץ.

לאחר קבלת החלטה 3379, ברית המועצות ראתה בה כלגיטימציה בינלאומית לקו האנטי-ציוני שלה.
בתעמולה הסובייטית של שנות ה-70 וה-80 הופיעו פרסומים רבים שבהם:

• ה”ציונות” הוצגה כאידיאולוגיה של שליטה עולמית יהודית, הקשורה קשר הדוק לאימפריאליזם האמריקאי;
• ישראל הוצגה כ”מאחז צבאי גזעני” של המערב במזרח התיכון;
• המונח “ציונות” שימש כצורה מוסווית של אנטישמיות.

התעמולה עברה בכל הערוצים — מסרטים ועד עבודות אקדמיות של האקדמיה למדעים. בפרסומים מיוחדים, כמו כתב העת “אסיה ואפריקה היום”, ישראל הושוותה באופן שיטתי לאפרטהייד וקולוניאליזם.

לברית המועצות זו לא הייתה מלחמה עם ישראל, אלא כלי לשליטה במזרח התיכון ובאפריקה.
תחת הסיסמה “אנטי-גזענות” בנתה ברית המועצות בריתות פוליטיות ומכרה נשק לעשרות משטרים ערביים.

1991: ביטול ללא חרטה

רק ב-16 בדצמבר 1991 החלטה 46/86 ביטלה את ההכרזה על “ציונות כצורה של גזענות”.
אבל ברוסיה הרטוריקה האנטי-ציונית שרדה את ברית המועצות.
בעיתוני שנות ה-90 עדיין כתבו על “הלובי הציוני”, באו”ם שיחקה מוסקבה תפקיד של “גורם מאזן”, תוך שימוש בלקסיקון הסובייטי הישן.

עם זאת, ברמת הרטוריקה דבר לא השתנה:

• עיתונים רוסיים של שנות ה-90 (במיוחד פטריוטיים ולאומניים) המשיכו להשתמש בביטוי “הלובי הציוני”;
• בספרי לימוד ובתקשורת המונח “ציונות” הוצג לעיתים קרובות כמשהו “אגרסיבי” ו”אנטי-ערבי”;
• חלק מהדיפלומטים והעיתונאים הסובייטים לשעבר המשיכו לטעון כי “ביטול ההחלטה — טעות תחת לחץ אמריקאי”.

אחרי 2022: “ציונות = נאציזם” — סיבוב חדש ברטוריקה הקרמלינית

עם תחילת המלחמה המלאה של רוסיה נגד אוקראינה, חזרה מוסקבה לשיטת ההיפוך האידיאולוגי הסובייטי: להאשים אחרים במה שהיא עושה בעצמה.
כעת תפקיד “הרוע העולמי” בסיפורי הקרמלין חולקו לשתי מטרות — אוקראינה וישראל.

הנוסחה השתנתה, אך המהות נותרה בעינה:

• מאשימים את ישראל ב”סטנדרטים כפולים” וב”תמיכה בניאו-נאצים בקייב”;
• המילה “ציונות” שוב משמשת ברטוריקה של בעלי בריתה של רוסיה — איראן, חיזבאללה, חמאס וטרוריסטים אחרים — כמילה נרדפת לתוקפנות;
• ערוצי הטלוויזיה הפדרליים ותעמולנים משדרים טענות כמו: “ישראל מעתיקה את שיטות הנאצים”, תוך עיוות המשמעויות ההיסטוריות ועיוות הזיכרון של השואה.

במציאות, הקרמלין עצמו בונה סביבו ציר של אנטי-ציונות ואנטי-אוקראיניות, שבו התמזגו נרטיבים סובייטיים ישנים ובריתות גיאופוליטיות חדשות.
רוסיה משתמשת באו”ם ובפלטפורמות דיפלומטיות של “הדרום הגלובלי”, כדי שוב להחדיר את המיתוס: ישראל — “מדכא”, אוקראינה — “בובה”, המערב — “מקור הרוע”.

סכמה זו פועלת כנשק אידיאולוגי:
בעולם הערבי היא מעניקה לגיטימציה לברית עם איראן וחמאס,
בתוך המדינה — מצדיקה דיכוי ומוביליזציה אנטי-מערבית,
וביחס לאוקראינה — יוצרת הצדקה פסאודו-היסטורית לתוקפנות.

לפני חמישים שנה, ב-10 בנובמבר 1975, קיבלה העצרת הכללית של האו”ם את ההחלטה המבישה מס’ 3379, שהכריזה על הציונות כצורה של גזענות. שקר זה, שהופץ על ידי ברית המועצות ובעלי בריתה, גרם נזק כבד ליהודים ברחבי העולם ולדיפלומטיה הישראלית. אך האמת ניצחה — ב-1991 בוטלה ההחלטה.

היום עלינו לזכור: אנטי-ציונות היא אנטישמיות.

משפט זה נשמע היום כאזהרה: כאשר שקר הופך לדיפלומטיה, מתחיל המסלול לתוקפנות.
בדיוק מה שרוסיה עושה כלפי אוקראינה — מאשימה אותה ב”נאציזם” ו”רוסופוביה”, כדי להצדיק כיבוש, הרס ורצח.
כך מוסקבה חוזרת על המודל של ברית המועצות בשנות ה-70, כאשר אנטי-ציונות שימשה כמגן לאנטישמיות, וכעת אנטי-אוקראיניות הפכה לכיסוי לפשעי מלחמה.

“סיסמאות חדשות” של אידיאולוגיה ישנה

הנוסחאות האנטי-ציוניות המודרניות של רוסיה כמעט חוזרות על הסובייטיות, אך המסכה השתנתה.
אז דיברו על “קולוניאליזם”, היום — על “גלובליזם”.
אז נלחמו ב”אימפריאליזם הישראלי”, עכשיו — ב”ניאו-נאציזם המערבי”.

אותה שיטה, אותו יעד — העולם הערבי, מדינות אפריקה, וכעת גם “הדרום הגלובלי”.
רוסיה מנסה להחדיר את סדר היום שלה לארגון שיתוף הפעולה האסלאמי ולתקשורת האפריקאית, תוך הצגת ישראל ואוקראינה כחלק מ”קונספירציה מערבית” אחת.

מסקנה: שקר לא מת אם לא חושפים אותו

ברית המועצות התחילה בכך שכפתה על העולם את הרעיון “ציונות = גזענות”.
רוסיה המודרנית, בשיתוף עם איראן וכוחות אנטי-ישראליים, ממשיכה לנצל את אותו נרטיב — רק תחת סיסמאות חדשות:
כעת זה “מאבק בניאו-נאציזם”, “דנאזיפיקציה” ו”הגנה על ערכים מסורתיים”.

פורמלית החלטה 3379 כבר לא קיימת, אך רוחה חיה — בסיפורי התעמולה של התקשורת הרוסית, בנאומי דיפלומטים ובברית האסטרטגית עם איראן, שקוראת בגלוי להשמדת ישראל.
מה שנקרא פעם “אנטי-ציונות”, היום חוזר כמדיניות של שלילת זכות הקיום — גם של ישראל וגם של אוקראינה.

ישראל תמיד תתנגד לניסיונות להשחיר שוב את הציונות ולשכתב את ההיסטוריה. אנו זוכרים ולא נאפשר לחזור על העבר.

זו הסיבה שהתזכורת הישראלית על הבושה של 1975 — זו לא רק היסטוריה.
זו אזהרה גם לקייב וגם לירושלים:
שקר שלא נחשף בזמן, חוזר בצורה חדשה,
ושוב משמש כהצדקה לתוקפנות.

פורמלית החלטה 3379 כבר לא קיימת, אך רוחה חיה בהצהרות מוסקבה ובבריתות הקרמלין עם אותו מעגל מדינות, שהוסתו על ידי מוסקבה לפני חצי מאה.