באירופה שוב לוחשים במסדרונות — בקול רם מדי כדי לא לשמוע. בריסל מתכוונת לסגור את האוויר לרוסים: הוויזות הרב-פעמיות הולכות לעבר. כך כותב Politico, תוך התייחסות לאנשים שיודעים איך מתקבלות החלטות — בדרך כלל ללא מצלמות ופרוטוקול.
אם המסמך יתקבל, תישאר רק כניסה חד-פעמית. פעם אחת — וזהו. למעט אלה שנוסעים להציל, לטפל, או אלה שיש להם בכיס דרכון אירופי. לאחרים — ביקור קצר וללא כל ביטחון שיתנו להיכנס שוב.
באוויר מרחפת תחושת גירוי. אירופה עייפה מלהעמיד פנים ששום דבר לא קורה, בעוד במזרח מתנהלת מלחמה.
בריסל משנה את הטון — יותר בלי הנחות
זה לא פורמליות. זה עצב.
הגבלת הוויזות הפכה לסמל: תגובה לטילים, לרציחות, לערים ההרוסות של אוקראינה. האיחוד האירופי לא יכול פשוט לקחת ו”למנוע הכל” — זה בלתי אפשרי מבחינה משפטית. אבל אפשר להדק את הברגים. והם כבר מהודקים.
ההסכם על משטר ויזות מקל מת בסוף 2022. אז זה נראה כמו מחווה דיפלומטית. עכשיו — כמו גבול מוסרי. הבלטיות כבר סגרו את השערים. האחרים מהססים, אבל הרוח נושבת בכיוון אחד — הרחק ממוסקבה.
מספרים שמאחוריהם מרגישים הפסקה
ב-2024 הרוסים בכל זאת קיבלו יותר מחצי מיליון ויזות. זה נשמע לא מעט — עד שנזכרים שלפני המלחמה היו כמעט פי שמונה יותר. העולם הצטמצם.
יש, כמובן, יוצאים מן הכלל. הונגריה, צרפת, ספרד, איטליה — מדינות שבהן עדיין מחייכים בקונסוליות. אבל באופן כללי הזרם מתקרר. אירופה עוצמת עיניים — ודלתות.
וכל הזמן נשאלת השאלה: האם לא הגיע הזמן להפסיק לקבל את אלה שמעמידים פנים כאילו שום דבר לא קרה?
