- January 12, 2026
- 9:11 pm
- ישראל
הסיפור סביב ארסני גונצ’וקוב בישראל הפך לאחד הכואבים והמשמעותיים ביותר עבור הקהילה דוברת הרוסית בישראל בתחילת 2026. זה לא היה רק עימות בין המחבר לקהל. זה היה קרע בציפיות, שהועצם על ידי המלחמה, שאלות זהות ושפה שהייתה חזקה יותר מכוונות המחבר.
כדי להבין מדוע החיבה הפכה לדחייה חדה, יש להתחיל מהבסיס: מי הוא, איך הוא הגיע לישראל ולמה ראו בו לא כאורח, אלא כ”מישהו שחזר”.
מי הוא ארסני גונצ’וקוב ולמה הגעתו נתפסה כחזרה
ארסני גונצ’וקוב הוא במאי קולנוע עצמאי רוסי ומחבר, שעבד שנים רבות מחוץ לתעשיית הקולנוע הרשמית. סרטיו — דלי תקציב, קשים, לעיתים שוליים — נבנו סביב דמות האדם “מחוץ למערכת”. הוא לא היה חלק מהמערכת התרבותית הממשלתית והדגיש במודע את המרחק שלו ממנה.
לאחר תחילת המלחמה המלאה נגד אוקראינה, גונצ’וקוב עזב את רוסיה לאחר זמן מה. לישראל הוא הגיע במסגרת עלייה — כיהודי שניצל את זכות השיבה. זהו רגע עקרוני: הוא הגיע לכאן לא כתייר, לא כמהגר זמני ולא כאורח מוזמן. הוא הגיע כאדם שיש לו זכות לקרוא לישראל ביתו.
בחברה הישראלית עלייה אינה פורמליות. זהו שילוב בגורל הקולקטיבי, גם אם האדם רק מתחיל את דרכו להשתלבות. לכן בתחילה התייחסו אליו לא בחשדנות, אלא בחום.
החודשים הראשונים: איך הוא כבש את הלבבות
בחודשים הראשונים גונצ’וקוב כתב רבות על ישראל. הטקסטים שלו היו רגשיים, לעיתים נאיביים, אך דווקא בכך הייתה עוצמתם. הוא כתב על הים והאוויר, על הערים, האנשים, הפירות, תחושת החופש. הוא כתב לא כפוליטיקאי ולא כאנליסט — כאדם שחווה גילוי אישי.
הטקסטים הללו התפשטו ברשתות החברתיות. הוא עצמו כתב מאוחר יותר:
«כתבתי כך שכולם האמינו לי… באוגוסט הראו לי 9 מיליון קריאות של פוסטים».
בהקשר של הלחץ הבינלאומי המתמיד על ישראל, מילים כאלה נתפסו כמחווה נדירה של תמיכה. החלו להזמין אותו לפגישות, לראיין אותו, לדון בתוכניותיו. הוא אכן צילם סרט בישראל בתמיכת משקיע פרטי. עבור רבים הוא הפך לדוגמה של עולה שהרגיש את המדינה במהירות.
חשוב לציין: בשלב זה התייחסו אליו בחיוב.
קיבלו אותו, ולא סבלו אותו.
עזיבה פתאומית וטקסטים על מוסקבה
המהפך התרחש באופן בלתי צפוי. גונצ’וקוב עזב את ישראל — וכמעט מיד החל לפרסם טקסטים נלהבים על מוסקבה. על “המולדת”, על השלג, על “האושר שבחזרה”, על כמה הוא התגעגע… למוסקבה. באחד הפוסטים הוא כתב:
«מוסקבה! שלג! … והדבר היחיד שרוצים לעשות זה לצאת לדייטים… עכשיו אני בבית».
העזיבה עצמה לא הייתה הופכת לטרגדיה. ישראל היא מדינה של הגירות. אבל לאן הוא עזב ואיך הוא דיבר על כך, התברר כגורם מכריע.
הקשר הערכי שהוא לא לקח בחשבון
עבור חלק ניכר מהישראלים, רוסיה המודרנית אינה מרחב נייטרלי. זו מדינה:
- המנהלת מלחמה תוקפנית נגד אוקראינה,
- הורגת אזרחים, כולל במקומות שבהם לרבים מהישראלים שורשים אוקראיניים וזיכרון משפחתי,
- פועלת באופן שיטתי נגד ישראל בזירות בינלאומיות, כולל באו”ם,
- משתפת פעולה בגלוי עם איראן — אויב קיומי של ישראל,
- תומכת ומכסה פוליטית מבנים טרוריסטיים במזרח התיכון.
בהקשר זה שמחת החזרה הפומבית למוסקבה נקראת לא כנוסטלגיה אישית, אלא כאות ערכי. עבור רבים זה נראה כאילו אדם שהגיע “הביתה” לישראל, הודה באותה קלות ובאותו רגש באהבתו למדינה שנתפסת כיום כעוינת.
וכאן הישראלים באמת “נסחפו”.
תגובות הישראלים: מאכזבה להאשמות קשות
ברשתות החברתיות הופיעו תגובות ברמות שונות של קשיחות:
«רוסי רגיל, מה ציפיתם? לא צריך להכניס אותם».
«הוא מכר את עצמו כאוהב את ישראל. ואז חזר למוסקבה — הכל התברר».
«לא מפריע לי שהוא חזר. מפריע לי ששוב עשינו ממנו אליל ושוב התאכזבנו».
התגובה האחרונה הייתה הבוגרת ביותר, אך היא טבעה ברעש הכללי. המוטיב הכללי היה אחד: תחושת אמון שנבגדה.
שיא: מכה במקום הכואב ביותר
העימות עוד היה ניתן לריכוך. רבים ציפו מגונצ’וקוב זהירות, ריחוק מהפוליטיקה הרוסית, אמפתיה לכאבם של אנשים שעבורם רוסיה היא מקור לאיום והפסדים.
במקום זאת הוא בחר בהסלמה. השיא היה משפט בחשבונו בטלגרם ב-12 בינואר 2026:
«מה צריך לאושרם של הישראלים?
להרוג את כל הפלסטינים
להרוג את כל הערבים
לרדוף את הבמאי גונצ’וקוב»
בהקשר הישראלי זה נשמע לא כאירוניה. זה נתפס כייחוס כוונות ג’נוסיידיות לעם שלם — בדיוק באותה שפה שבה תוקפים את ישראל אויביה במשך שנים.
לאחר מכן האמון קרס לחלוטין.
למה זה נחשב רטוריקת Z
חשוב להדגיש: לא מדובר בכך שגונצ’וקוב עבד במודע על תעמולה. מדובר בכך שהנוסחאות שלו חפפו לשפת הנרטיב של Z.
התעמולה המודרנית פועלת לא בסיסמאות, אלא במשמעויות:
- אשמה קולקטיבית,
- מחיקת ההבדלים בין רדיקלים לחברה,
- האשמות ברצח המוני,
- סרקזם ציני במקום ניתוח.
כל האלמנטים הללו נמצאו בפסקה אחת. בתנאי מלחמה זה היה מספיק.
איך דבריו השתלבו בנרטיבים אנטישמיים ואנטי-ציוניים של אויבי ישראל
יש לשים לב לא רק לתגובה הרגשית של הישראלים, אלא גם לתוכן הדברים שארסני גונצ’וקוב אמר — ובאיזה שדה מידע הדברים הללו כבר קיימים.
הבעיה המרכזית כאן אינה בעלבון האישי של המחבר ולא בסגנונו האמנותי. הבעיה היא שמספר נוסחאות שלו חפפו אחד לאחד עם התזות האנטי-ציוניות והאנטישמיות הבסיסיות, שמשמשות את אויבי ישראל במשך עשורים — מהתעמולה האיראנית ועד ערוצים רשמיים וחצי-רשמיים רוסיים.
1. ייחוס כוונה ג’נוסיידית לישראלים
המשפט:
«מה צריך לאושרם של הישראלים?
להרוג את כל הפלסטינים
להרוג את כל הערבים»
— זה לא רק חריפות ולא רק היפרבולה.
זו נוסחה קלאסית של האשמה אנטי-ציונית, לפיה:
- ישראל כמדינה,
- והישראלים כחברה
כביכול שואפים קולקטיבית להשמדת הערבים.
זו בדיוק הלוגיקה שעומדת בבסיס:
- האשמות נגד ישראל ב”ג’נוסייד” בזירות בינלאומיות;
- החלטות והצהרות שמקדמות מדינות עוינות לישראל;
- תעמולה רחובית של תנועות רדיקליות באירופה ובמזרח התיכון.
כאשר נוסחה כזו נשמעת מפי עולה יהודי, היא נתפסת ככואבת במיוחד. לא משום ש”יהודי לא יכול לבקר את ישראל”, אלא משום שהוא משחזר האשמה שמשמשת נגד עצם קיומה של המדינה היהודית.
2. מחיקת ההבדלים בין רדיקלים לחברה
בדיסקורס הציבורי הישראלי קיים הבדל עקרוני בין:
- ביקורת על פוליטיקאים ספציפיים,
- ביקורת על הממשלה,
- דיון בהצהרות רדיקליות של קבוצות מסוימות
והכללה על כל העם.
גונצ’וקוב לא עשה את ההבדל הזה.
הנוסחה “לישראלים צריך” אוטומטית:
- עושה את כל הישראלים סובייקטים של אלימות;
- מוחקת את ההבדלים בין קיצוניים שוליים לרוב החברה;
- הופכת את המציאות המורכבת של המלחמה לדמות קריקטורית.
זהו עוד כלי מפתח בתעמולה האנטי-ציונית: להציג את ישראל כחברה מונוליטית, אובססיבית להשמדת “האחרים”.
3. חפיפה עם הרטוריקה המדינית הרוסית
חשוב לקחת בחשבון גם את ההקשר הגיאופוליטי שבו נאמרו הדברים.
רוסיה:
- מצביעה באופן קבוע נגד ישראל או נמנעת בהחלטות מפתח באו”ם;
- מאשימה בפומבי את ישראל ב”אלימות מופרזת” ו”אחריות קולקטיבית”;
- תומכת ומפתחת שותפות אסטרטגית עם איראן;
- מכסה פוליטית ומידעית מבנים טרוריסטיים באזור.
על רקע זה, דבריו של אדם שחזר למוסקבה והודה לה בפומבי באהבה, נקראים אוטומטית כחיזוק לקו זה, גם אם המחבר עצמו אינו מודע לכך.
זהו הרגע המפתח:
הנרטיב האנטי-ציוני פועל לא בכוונות, אלא באפקט.
4. העברת המוקד למרכז העצמי
הנקודה השלישית במשפטו —
«לרדוף את הבמאי גונצ’וקוב»
— העבירה סופית את המוקד מהמציאות של המלחמה וכאבם של אנשים לדמותו של המחבר עצמו.
בעיני הישראלים זה נראה כך:
- תחילה — האשמת החברה בג’נוסייד,
- לאחר מכן — העברת השיחה למישור של רדיפה אישית.
מבנה כזה מאפיין מוטיב אנטישמי נוסף — היפוך הקורבן, כאשר האלימות האמיתית והאיומים האמיתיים מאבדים מערכם, והסובל המרכזי מוכרז כצופה חיצוני.
5. למה הטיעון “לא לזה התכוונתי” לא עבד
התגובה הישראלית הייתה קשה לא משום שמישהו “לא הבין את האירוניה”. אלא משום שבתנאי מלחמה החברה קוראת לא את התת-טקסט, אלא את מבנה האמירה.
והמבנה היה כדלקמן:
- האשמה קולקטיבית;
- חפיפה עם הרטוריקה של האויבים;
- היעדר ריחוק;
- היעדר אמפתיה;
- הגברת הקונפליקט במקום להוריד אותו.
לכן ניסיונות להסביר את הדברים כאמצעי אמנותי או כפרץ רגשי לא שינו את התפיסה.
ארסני גונצ’וקוב אולי לא היה אנטישמי ואולי לא ראה עצמו כאנטי-ציוני.
אבל דבריו השתלבו באופן אובייקטיבי בנרטיבים אנטישמיים ואנטי-ציוניים, שבהם תוקפים את ישראל אויביה — פוליטית, מידעית ומוסרית.
בתנאי מלחמה זה היה מספיק כדי:
- שהחיבה תהפוך לדחייה,
- שהסיפור האישי יהפוך לעימות ציבורי,
- ושדמות המחבר תהפוך לסמל לעיוורון מסוכן להקשר.
ניתוח פסיכולוגי: מהו התופעה הזו (מדע פופולרי)
מבחינה פסיכולוגית כאן נפגשו שלושה מנגנונים.
1. אפקט “הפרטת המוסר”
קהילה הנמצאת תחת איום נוטה לנכס את מי שמדבר עליה טוב. מחמאה נתפסת כסימן לנאמנות. כאשר אדם עוזב, זה נחווה כבגידה — גם אם לא הייתה התחייבות פורמלית.
2. דיסוננס קוגניטיבי
אנשים לא יכולים להחזיק בראשם שתי רעיונות סותרים:
“הוא אוהב את ישראל” ו”הוא באמת אוהב מדינה עוינת לישראל”. כדי להוריד את המתח, התודעה בוחרת הסבר פשוט: משמע, הוא שיקר.
3. השלכה ותוקפנות בתנאי מלחמה
המלחמה מגבירה את הצורך בגבולות ברורים של “שלנו — שלהם”. כל אי-ודאות מעוררת חרדה. תוקפנות המופנית כלפי “דמות גבולית” היא דרך להוריד את החרדה הזו.
גונצ’וקוב הפך לדמות כזו.
סיכום: למה החיבה הפכה לקרע
המעבר לא היה פתאומי, אלא עקבי:
- עלייה וקבלת פנים חמה.
- אהבה פומבית לישראל.
- עזיבה פתאומית והתלהבות מהחזרה למדינה תוקפנית.
- סירוב לקחת בחשבון את ההקשר הישראלי והאוקראיני.
- מכה במקום הרגיש ביותר — האשמה בכוונות ג’נוסיידיות.
לגונצ’וקוב הייתה זכות לבחירה אישית. אבל מילה פומבית בתנאי מלחמה מפסיקה להיות רק אישית. היא הופכת לעובדה פוליטית — ללא קשר לכוונות המחבר.
הסיפור הזה אינו על צנזורה ואינו על איסור רגשות. הוא על איך ניתוק מההקשר ושימוש בשפה שחופפת לתעמולת האויבים, הופכים את החיבה של אתמול לקרע קשה.
וזהו לקח שישראל עוד צריכה לעכל.
