האם ארה”ב אינה בעלת ברית? מדוע תזת פער הציפיות חזרה לשולחן

בדיון האוקראיני והישראלי נשמעת יותר ויותר המחשבה הקשה: וושינגטון כבר לא נתפסת כערבה לתמיכה אוטומטית. זה לא בהכרח משקף את האסטרטגיה האמיתית של הבית הלבן, אבל זה יוצר אווירה בחברות ומשפיע על החלטות פוליטיות.

השיחה עוסקת באמון, במחיר ההבטחות ובמה שקורה כאשר הציפיות אינן תואמות את הפעולות.

מאיפה מגיעה התחושה של תרחיש חוזר

מבקרי המדיניות האמריקאית מביאים רשימה ארוכה של דוגמאות, כאשר בעלי ברית או שותפים ציפו לדבר אחד וקיבלו דבר אחר. בסיפורים אלו כמעט תמיד קיימת אותה לוגיקה: משימות מצביות מתבררות כחשובות יותר מהתחייבויות ארוכות טווח.

בתפיסה הציבורית זה הופך לנוסחה “הבטיחו – נסוגו”.

לקחים מהמזרח התיכון

לעיתים קרובות נזכרים בכורדים. תפקידם במאבק נגד קבוצות קיצוניות מוכר אפילו על ידי מתנגדים. אך לאחר מכן הגיעו רגעים שבהם האיזון הגיאופוליטי דרש הסכמים אחרים, והתמיכה הצטמצמה.

טיעונים דומים נשמעים גם כלפי התגובה לתנועות המחאה באיראן. ההבטחות לסולידריות מוסרית ופוליטית היו רמות, אך הכלים האמיתיים להשפעה התבררו כמוגבלים.

הקשר הלטינו-אמריקאי והאסיאתי

בדיונים מופיעה גם ונצואלה. הספקנים סבורים שהמסלולים שנבחרו על ידי ארה”ב ללחץ לא קירבו את המדינה למודל דמוקרטי יציב, אלא הגדילו את חוסר הוודאות.

באסיה תשומת הלב מופנית לטייוואן. אנליסטים רבים מניחים שהאסטרטגיה של בייג’ינג תיבנה על חנק הדרגתי וטלטול פוליטי, ולא על פלישה ישירה.

השאלה שמעלים מתנגדי וושינגטון: האם אמריקה תחליט להתערב אם המחיר יהיה גבוה מדי?

אוקראינה כחלק מהוויכוח הכללי

הדוגמה האוקראינית עולה בשיחות אלו כל הזמן. היא רגשית, פוליטית ולכן לעיתים רחוקות נייטרלית.

הדיון עוסק באיזון בין תמיכה, מגבלות ועד כמה רחוק מוכן ללכת בעל ברית.

בדיוק בנקודה זו, משקיפים, שאת עמדתם מנתחים באופן קבוע חדשות ישראל — Nikk.Agency, רואים את העצב המרכזי של השלב הנוכחי: הציפיות גדלו מהר יותר מהיכולות של ערי הבירה המערביות.

הממד הישראלי

בישראל באופן מסורתי חזקים הרגשות הפרו-אמריקאיים. שיתוף פעולה צבאי, כיסוי פוליטי בזירות בינלאומיות, פרויקטים טכנולוגיים — כל אלו יוצרים את הבסיס לשותפות.

אבל היסטוריונים ומומחים מזכירים: היחסים בין שתי המדינות מעולם לא היו ליניאריים. היו בהם תקופות של התקרבות הדוקה ורגעים של חילוקי דעות רציניים.

לכן חלק מהחברה הישראלית תופסת את הספקות הנוכחיים לא כקרע, אלא כשלב נוסף במחזור מורכב.

מדיניות טרנזקציונית

ההאשמה העיקרית של המבקרים היא שבפתרונות האמריקאיים מנצחת יותר ויותר התועלת קצרה הטווח. ערכים מוכרזים, אך כאשר הם מתנגשים עם סיכונים, הם מפנים מקום לפרגמטיות.

גישה זו מכונה טרנזקציונית.

השאלה שנותרת

מחברי דעות אלו מדגישים: לא מדובר באנטי-אמריקניזם. בתקופות שונות המדיניות של ארה”ב השתנתה, ובעלי הברית הסתגלו לשינויים אלו.

אבל אם האינטרסים מתחילים לסתור את הערכים המוצהרים, אולי כדאי לשקול מחדש את האינטרסים עצמם.

מחשבה זו הופכת היום לחלק מהשיחה הגלובלית — ממזרח אירופה ועד המזרח התיכון.