מעבר לחזית: כיצד החברה יכולה לשרוד מלחמה ממושכת. הניסיון של ישראל ואוקראינה – דעה

ישראל מציינת את יום השנה השני למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 — חיים בצל סכסוך שכבר מזמן אינו רק צבאי. מציאות זו מוכרת היטב גם לאוקראינה, שעבורה המלחמה הפכה לא לפרק, אלא לחלק מהיומיום. שני עמים — שני חזיתות, אך חוויה אחת: איך לשמור על חוסן כאשר פחד, עייפות וכאב הופכים לחלק מהחיים.

כאשר המלחמה הופכת לאורח חיים

לפי הנתונים האחרונים, יותר ממחצית מהמשפחות הישראליות חוו השלכות פיזיות או פסיכולוגיות של המלחמה. פעולות הלחימה מתישות לא רק את הצבא — הן הורסות קשרים חברתיים, מערערות אמון, יוצרות אפקט של “טראומה משנית”.

מומחית לחוסן לאומי ושותפות בינלאומית, ראש הוועדה הבינלאומית Forum Dvorah אילונה דרוזדובה מציינת (אוקראינית): שדה הקרב מזמן יצא מגבולות החזית. הוא חודר לכל תחום של החיים האזרחיים — מרפואה לחינוך, מבריאות נפשית ליחסים חברתיים.

צדק ושיקום הכבוד

אחת מהצדדים המפחידים ביותר של המלחמה הייתה האלימות המינית שבוצעה ב-7 באוקטובר ובחודשים שלאחר מכן. זו אינה מקריות, אלא טקטיקת טרור מכוונת שמטרתה לערער את החברה. ארגונים ישראליים, כולל יוזמת Dinah Project, אספו ראיות והצליחו לכלול את חמאס ברשימת הפושעים של אלימות מינית בסכסוכים, שפורסמה על ידי המזכ”ל של האו”ם.

צדק בהקשר זה — זה לא רק ענישת האשמים. זה החזרת תחושת הכבוד, האמון, וסירוב לנרמל את האלימות כחלק מהמציאות.

אוקראינה עברה ניסיונות דומים. כוחות רוסיים השתמשו באופן שיטתי באלימות מינית ככלי להפחדה. עד יוני 2025, התביעה האוקראינית תיעדה יותר מ-360 מקרים כאלה, אך ההיקף האמיתי רחב בהרבה. בתגובה, המדינה קיבלה חקיקה היסטורית על פיצויים לקורבנות, כולל סיוע רפואי ופסיכולוגי, תמיכה משפטית והכרה בילדים שנולדו כתוצאה מאלימות כקורבנות.

ישראל ואוקראינה מוכיחות: המאבק בפשעים כאלה דורש לא רק מילים, אלא גם מנגנוני צדק בינלאומיים.

רפואה כחזית שנייה

מערכת הבריאות של ישראל במהלך מבצע “חרבות ברזל” הפכה לחזית שנייה.
ב-7 באוקטובר המדינה התמודדה עם מספר הקורבנות הגדול ביותר בהיסטוריה שלה — יותר מ-1100 הרוגים, 255 חטופים, מעל 1600 פצועים. בתי החולים היו מלאים, הרופאים עבדו תחת אש, מצילים חיים ונאבקים בטראומות פסיכולוגיות.

המשבר הזה חשף גם את החוזקות וגם את הפגיעות. מרכזי הטראומה עבדו בצורה מדויקת, אך חוסר האיזון בין האזורים חשף אי שוויון בגישה לעזרה.

בתגובה, ישראל השיקה תוכנית רחבת היקף Makom LaNefesh (“מקום לנפש”) — כ-180 מיליון דולר בשנה לפיתוח בריאות הנפש ומרכזי חוסן.
פסיכולוגים מכנים זאת צעד היסטורי: לראשונה בריאות הנפש הוכרה כתחום אסטרטגי של ביטחון לאומי.

באוקראינה, לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, 68% מהאזרחים מציינים הידרדרות בבריאות, מחציתם — סימני טראומה פסיכולוגית. יותר מ-2250 התקפות על בתי חולים, כולל מרפאת ילדים באודסה, הרסו את מערכת הרפואה המוכרת. אך ההתאמה האוקראינית מרשימה: מרפאות ניידות, שירותים דיגיטליים ורשתות סיוע בינלאומיות הפכו לצורת הגנה חדשה.

בריאות — זה לא רק רפואה. זו היכולת של החברה לעמוד, כאשר העולם המוכר מתמוטט.

חוסן אזרחי: כוח הקהילות

כאשר המוסדות לא מספיקים להגיב, רשתות מקומיות עולות לקדמת הבמה — קהילות, מרכזי מתנדבים, קהילות דיגיטליות.
בישראל, קבוצות הורים ב-WhatsApp הפכו למפקדות תגובה מהירה, מתאמות פינוי והעברת סיוע. מרכזים לאומיים כמו IACC גייסו אלפי מתנדבים, סגרו פערים היכן שהמערכת התקשתה.

באוקראינה, מתנדבים הפכו לבסיס ההגנה האזרחית. הם מארגנים שיירות הומניטריות, מספקים תרופות, מודיעים היכן אין חשמל, מים או תקשורת.
ובזה — סוג חדש של כוח לאומי. תקשורת ואמון הפכו לאלמנט מרכזי של ביטחון.

התנגדות כאורח חיים

מלחמות מודרניות — אלו מלחמות התשה. ומנצח מי שיכול לא רק להילחם, אלא גם לחיות. ישראל ואוקראינה מראות שחוסן — זה לא סיסמה, אלא אסטרטגיית הישרדות.

לישראל — זו תמיכה בחטופים, משפחות ההרוגים, שיקום פסיכולוגי וזיכרון קולקטיבי.
לאוקראינה — שיקום אזורים, סיוע למפונים ואמונה בחזרה.

הניצחון כבר לא נמדד בקילומטרים של אדמה משוחררת. הוא נמדד באיך החברה שומרת על האנושי — למרות המלחמה.

השיעור המרכזי

התנגדות — זה לא רק נשק. זו היכולת לא לאבד את עצמך, כאשר המוכר מתמוטט.
ישראל ואוקראינה חיות בהשתקפות זו של זו: שתי המדינות לומדות לא רק לשרוד, אלא ליצור מערכת חיים שבה אפילו הכאב הופך לדלק לחוסן.

ואם בעבר חוסן היה מילה אופנתית, עכשיו — זו הדרך היחידה לעמוד.