למה וושינגטון מהססת: איראן, ישראל והאיזון הפנימי של הכוחות בארה”ב

למרות העליונות הצבאית הברורה של ארה”ב, הסימנים מצביעים על כך שוושינגטון לא ממהרת לעבור לתרחיש צבאי פתוח נגד איראן. השאלה נשמעת פשוטה: אם היתרון הטכני בצד של אמריקה, מדוע הנשיא מהסס?

התשובה טמונה לא רק בסיכונים הפיננסיים של קמפיין ממושך. על קבלת ההחלטות משפיעים מספר מרכזי לחץ – הן חיצוניים והן פנימיים.

שלוש קבוצות השפעה נגד הסלמה

שחקנים אזוריים: פחד מהתרחבות הסכסוך

הקבוצה הראשונה – מנהיגי המדינות המוסלמיות המרכזיות: ערב הסעודית, מצרים, קטאר וטורקיה. הטיעון המרכזי שלהם – הסיכון להרחבת הסכסוך לרמת מלחמה אזורית.

בריאד ובקהיר חוששים שבמקרה של תקיפה, איראן תגיב לא רק על מטרות ישראליות או אמריקאיות, אלא גם על מדינות שכנות במפרץ הפרסי. ראש קטאר יצא לטהראן להתייעצויות – צעד זה מתפרש על ידי רבים כניסיון להפחית את המתיחות.

עבור הבית הלבן, עמדת המדינות הללו חשובה: ארה”ב בנתה במשך עשורים את ארכיטקטורת הביטחון באזור ואינה מעוניינת בהריסתה.

ספקנים מקצועיים מהממסד הביטחוני

הקבוצה השנייה – נציגים לשעבר של הדיפלומטיה והאליטה הצבאית האמריקאית. ביניהם נזכרים שר ההגנה לשעבר לויד אוסטין, יו”ר הוועדה המשולבת של ראשי המטות לשעבר מארק מילי, פקידי CENTCOM, מזכיר המדינה לשעבר אנתוני בלינקן וונדי שרמן.

הטיעונים שלהם אינם אידיאולוגיים. זהו חישוב פרגמטי. אם המטרה אינה הפלת המשטר בטהראן, אזי תקיפה צבאית עשויה לא להשיג תוצאה אסטרטגית.

לפי הערכתם, לא ניתן לחסל את הפוטנציאל הגרעיני והטילי של איראן באמצעות תקיפות אוויריות בלבד. והתערבות מלאה – פוליטית וחברתית אינה מקובלת על החברה האמריקאית.

“אמריקה קודם כל”: בדלנים

הקבוצה השלישית – בדלנים שמרנים ופרוגרסיביים. ביניהם נזכרים הפרשן התקשורתי טאקר קרלסון, הסנאטור ראנד פול, וכן נציגי האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית – ברני סנדרס ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז.

עמדתם מבוססת על העיקרון: ארה”ב לא צריכה להתחיל מלחמה אם איראן לא תקפה ראשונה. כל תקיפה מונעת נחשבת כהפרת ההיגיון של מדיניות הגנה.

קולות אלה נשמעים חזק במרחב התקשורתי, אך השפעתם המוסדית מוגבלת.

מחנה “הניצים” ועמדת ישראל

לפי נתונים שפורסמו בעיתונות הישראלית, לתמיכה בקו נוקשה יותר מצטרפים הנהגת ישראל וכן נציגי הממסד הרפובליקני – ג’ון בולטון, טום קוטון, לינדסי גרהם, מייק פומפאו.

איתם מסכימים הוועד היהודי האמריקאי AIPAC והאוונגליסטים הנוצרים, התומכים באופן מסורתי בברית האסטרטגית עם ישראל.

בינתיים, קבוצה זו שומרת על השפעה משמעותית על החלק הרפובליקני של השדה הפוליטי. עם זאת, ההחלטה הסופית נותרת בידי הממשל.

הטיעון הישראלי: דחייה אינה שווה לפתרון

עמדת ירושלים מנוסחת באופן חד משמעי. כל הסכם שאינו כולל פירוק מלא ובלתי הפיך של התוכנית הגרעינית והטילית של איראן, נחשב כהפסקה זמנית ולא כפתרון אסטרטגי.

הניסיון הקודם מראה: טהראן משתמשת בתהליכי המשא ומתן כדי להרוויח זמן, לחזק את הטכנולוגיה ולקבל לגיטימציה דיפלומטית.

בהקשר זה, חדשות ישראל – Nikk.Agency מציינים את ההבדלים בגישות. עבור ארה”ב, כמעצמה גלובלית, ניהול סיכונים בזמן הוא אסטרטגיה מקובלת. עבור ישראל, הנמצאת בטווח איום ישיר, טעות אסטרטגית יכולה להיות בעלת השלכות קיומיות.

ההתלבטויות של וושינגטון – זהו השתקפות של האיזון בין ההיגיון הצבאי, הפוליטיקה הפנימית והדיפלומטיה האזורית. היתרון הטכני עדיין לא אומר שיש נכונות פוליטית להשתמש בו.

השאלה אינה אם ארה”ב מסוגלת להכות. השאלה היא האם הם מאמינים שהמכה תוביל לתוצאה הרצויה מבלי להפעיל תגובת שרשרת בכל המזרח התיכון.