הסיוע הישראלי מתחת לאדמה: כיצד בתי ספר בחרקוב וזפוריז’יה הפכו לתשובה למלחמה הרוסית נגד הילדות

ב-24 במרץ 2026, שגרירות אוקראינה בישראל הודתה בפומבי לתורמים הישראלים ובמיוחד לקרן של ליאוניד נבזלין על התמיכה בבתי הספר האוקראיניים בחרקוב ובזפוריז’יה. לא מדובר במחווה סמלית ולא בנוסחה דיפלומטית יפה לרשתות החברתיות: לפי הודעת המשלחת הדיפלומטית, בזכות עזרה זו הצליחו לחזק את הבסיס החומרי-טכני של “בתי הספר התת-קרקעיים” ולצייד אותם בציוד מודרני, כולל לוחות אינטראקטיביים.

על רקע הדיווחים האינסופיים על רחפנים, טילים והרוגים, הידיעה הזו עשויה להיראות שקטה. אבל למעשה היא אומרת הרבה על המלחמה. כאשר מדינה בונה בתי ספר מתחת לאדמה, זו כבר לא אמצעי זמני במקרה של אזעקה. זה הכרה בכך שהמלחמה תימשך זמן רב ושמדינה מנסה לשמור לילדים לא את ה”זכות לחינוך” המופשטת, אלא את ההרגל לחיים נורמליים.

למה הסיפור הזה חשוב הרבה יותר מדו”ח רגיל על צדקה

בהודעת השגרירות נאמר במפורש שהתמיכה עזרה להתגבר על המחסום בין דרישות הביטחון לבין תהליך לימודי איכותי. זו ניסוח מדויק מאוד. אוקראינה חיה מזמן במציאות שבה בית הספר כבר לא יכול להיות רק בניין עם כיתות, מסדרונות ואולם ספורט. באזורים קרובים לחזית ובאזורים פגיעים, בית הספר צריך קודם כל לשרוד את המלחמה – ורק אחר כך ללמד.

לקורא הישראלי אין צורך להסביר כאן שום דבר ארוך. ישראל גם יודעת מה זה ללמוד תחת אזעקות, מקלטים ליד גני ילדים והשאלה המתמדת של ההורים: מה חשוב יותר ברגע זה – תוכנית, משמעת, סוציאליזציה או פשוט הסיכוי להביא את הילד לסוף היום בלי טראומה חדשה. זו הסיבה שהסיפור עם בתי הספר התת-קרקעיים באוקראינה נקרא בישראל לא ככרוניקה הומניטרית זרה, אלא כשיחה מובנת על הישרדות החברה האזרחית.

במובן זה, העזרה הישראלית נראית לא כתמיכה חיצונית ל”מדינה רחוקה”, אלא כהשתתפות במשימה מאוד ספציפית: איך לשמור על בית הספר לילדים במקום שבו האויב הורס באופן שיטתי את עצם הרעיון של ילדות נורמלית.

איך בתי הספר התת-קרקעיים הפכו לתשתית חדשה של מלחמה והישרדות

בחרקוב, בתי ספר כאלה כבר מזמן לא נראים כניסוי יחיד. רויטרס דיווחה בספטמבר 2025 שבעיר, שהיא מטרה קבועה להתקפות רוסיות, בתי הספר התת-קרקעיים כבר קיבלו כ-17 אלף ילדים, ושבעה מתקנים כאלה היו בפעולה בתחילת שנת הלימודים. בינואר 2026, “אוקראינסקה פרבדה” כתבה על פתיחת שלב נוסף של בית ספר תת-קרקעי באזור חולדנוגורסקי: תשע כיתות, לימודים בשתי משמרות, תכנון לכ-1000 ילדים, ולאחר סיום הפרויקט – ל-2000 תלמידים בפורמט מעורב.

הכיוון של זפוריז’יה לא פחות מראה. שם בתי הספר התת-קרקעיים הפכו לחלק מדגם אזורי נפרד, כי לימודים רגילים לא מקוונים למספר גדול של ילדים הם מסוכנים מדי. מקורות אוקראיניים רשמיים ופרסומים בינלאומיים דיווחו כבר ב-2025 על בנייה והשקת סדרת מתקנים כאלה באזור; עד הסתיו הרשת שלהם כבר התרחבה באופן ניכר. הודגש במיוחד שמקומות כאלה נוצרים דווקא כמרחבי חינוך מלאים, ולא רק כמקלטים עם שולחנות.

וכאן מתבהר המשמעות האמיתית של העזרה עם הציוד. לבנות מקום בטוח – זו רק חצי מהמשימה. אם בפנים אין אמצעי לימוד מודרניים, סביבה נורמלית למורה ולתלמידים, אפשרות לקיים שיעורים לא במצב של “רק לשרוד את האזעקה”, אז בית הספר התת-קרקעי מסתכן להפוך פשוט להאנגר מוגן. וכאשר שם מופיעים לוחות אינטראקטיביים ותשתית לימודית מלאה, המרחב מפסיק להיות רק מקלט. הוא שוב הופך לבית ספר.

בדיוק במקום הזה הסיפור יוצא מגבולות חדשות צדקה אחת. כי מדובר כבר לא רק בהישרדות, אלא באיכות ההישרדות. לא רק להסתיר את הילדים. לתת להם סיכוי ללמוד כך שהמלחמה לא תגנוב מהם גם את העתיד.

למה זה חשוב לישראל ומה בסיפור הזה כדאי לשמוע רחב יותר

לישראל הסיפור הזה חשוב מיד בכמה רמות. הראשונה – מוסרית ואנושית. כאשר תורמים ישראלים עוזרים לילדים אוקראיניים ללמוד בסביבה בטוחה, זו לא הפשטה דיפלומטית, אלא סולידריות מאוד קונקרטית עם חברה שכבר ארבע שנים חיה תחת מכות מסיביות של רוסיה.

הרמה השנייה – פוליטית. המלחמה הרוסית נגד אוקראינה מזמן הפכה למלחמה לא רק נגד הצבא והתשתיות, אלא גם נגד השגרה הנורמלית. מכות על בתי ספר, אנרגיה, שכונות מגורים ונפש הילדים מצטרפות לאסטרטגיה אחת: להפוך את החיים הנורמליים ליקרים מדי, שבריריים מדי, כמעט בלתי אפשריים. על רקע זה כל עזרה שמחזירה לילדים את הקצב, הלימודים, הקשר החי עם המורה והתחושה של מחר, פועלת חזק יותר ממה שנראה בהודעה לעיתונות יבשה.

והרמה השלישית – הניסיון הישראלי. ישראל מבינה היטב מה זה לבנות מערכת חיים סביב איום, ולא לאחר היעלמותו. לכן הסיפור שעליו כתבה השגרירות נקרא כאן במיוחד בחדות. הוא מראה שהקשר האוקראיני-ישראלי היום עובר לא רק דרך פוליטיקה, נשק או הצהרות רמות. לפעמים הוא עובר דרך לוח כיתה מתחת לאדמה, דרך מסך לוח אינטראקטיבי, דרך שיעור שבכל זאת התקיים, למרות שמעל שוב הייתה מלחמה.

לא במקרה נושאים כאלה נכנסים יותר ויותר למוקד NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency. כי דווקא בהם רואים הכי טוב את העיקר: הסולידריות האמיתית בין ישראל לאוקראינה נמדדת לא בסיסמאות, אלא בשאלה האם הצליחו לשמור לעוד כמה מאות ילדים את בית הספר, את ההרגל ללמוד ואת התחושה שהמבוגרים בכל זאת לא נטשו אותם לבד מול המלחמה.

לכן הידיעה על העזרה לבתי הספר התת-קרקעיים – זו לא עלילה קטנה וטובה על רקע האימה הגדולה. זו חלק מהתשובה הגדולה למלחמה. שקטה, מעשית ומדויקת מאוד.