למה איראן היא לא אוקראינה, וטראמפ הוא לא פוטין: ההשוואה החדה של חאבק לא עומדת במבחן העובדות

סגן הקנצלר לשעבר של גרמניה, רוברט האבק, פרסם ב-25 במרץ 2026 בעיתון הבריטי The Guardian טור דעה במדור Opinion / Comment is free, שבו השווה למעשה את פעולותיו של דונלד טראמפ נגד איראן ואת התקפת רוסיה על אוקראינה. עבור הפולמוס האירופי זה אולי נשמע מרשים. עבור הקהל הישראלי – זה כבר פחות טוב: יותר מדי דברים בהשוואה כזו פשוט לא תואמים את העובדות.

הבעיה אינה בכך שהאבק החליט להופיע בחריפות.

פוליטיקאים ושרים לשעבר כותבים טורים כדי להתווכח, לעורר פרובוקציות, לפשט. הבעיה היא אחרת: המבנה שלו מוחק את ההבדל בין מדינה שהפכה לקורבן של תוקפנות חיצונית לבין משטר שבנה במשך עשורים השפעה אזורית דרך פרוקסי חמושים, לחץ והסלמה מתמדת.

אוקראינה בתרחיש הזה נראית מטרה מוזרה במיוחד להשוואות. העצרת הכללית של האו”ם הגדירה במפורש את פעולות רוסיה כתוקפנות נגד אוקראינה. כלומר, לא מדובר ב”אזור אפור שנוי במחלוקת”, לא בערפל הנוסחאות האהוב על פרשנים מערביים, אלא בעובדה בינלאומית מוכרת: אוקראינה הפכה לאובייקט של פלישה, ולא למקור של התפשטות אזורית.

מדוע האנלוגיה “איראן = אוקראינה” מתפרקת כמעט מיד

ההשוואה של האבק בנויה על סימטריה פוליטית יפה: כאילו, גם כאן וגם שם המנהיגים מונעים על ידי “מגלומניה, זלזול בחוק ושאיפה להיכנס להיסטוריה”. על הנייר זה נראה חד. אבל ברגע שמסירים את האור הרטורי, נשארים תנאים ראשוניים שונים מאוד.

אוקראינה לא בנתה סביבה רשת של בעלי ברית חמושים כדי ללחוץ על שכנותיה. אוקראינה לא הפכה למרכז מימון ותיאום של קבוצות ברחבי המזרח התיכון. אוקראינה לא השתמשה בחוסר יציבות אזורית כחלק מהאסטרטגיה החיצונית שלה. במקרה של איראן זה בדיוק חלק מרכזי בכל מבנה המשטר: הקשר שלה עם “חיזבאללה” ובעלי ברית חמושים אחרים תואר ונחקר מזמן כמערכתית ולא מקרית. וכאן עבור ישראל מתחיל הדבר החשוב ביותר. כאשר פוליטיקאי אירופי מנסה במחווה אחת לצמצם את אוקראינה ואיראן לנוסחה משותפת, הוא מוחק לא רק את ההבדל במשטרים הפוליטיים, אלא גם את ההבדל בסוג האיום. עבור ישראל איראן היא לא “שחקן בינלאומי מורכב” מופשט, אלא מדינה שרשת מבנים חמושים בעלי ברית שלה עבדה במשך שנים נגד הביטחון הישראלי.

זו לא תיאוריה אקדמית. זה ניסיון מעשי של האזור.

השאלה הגרעינית גם לא נותנת להאבק זכות לסכמה פשוטה כזו

יש עוד נקודה שבטורים כאלה בדרך כלל מטשטשים כדי לא להפריע למוסר היפה. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית גם בשנת 2026 ממשיכה לנסח את המשימה בצורה ברורה: העולם זקוק לערבויות ארוכות טווח לכך שאיראן לא תרכוש נשק גרעיני. עצם העובדה של הצגת השאלה בצורה כזו כבר מראה עד כמה המקרים של אוקראינה ואיראן רחוקים זה מזה.

לכן בהקשר הישראלי התזה של האבק נשמעת לא כאזהרה עמוקה לאירופה, אלא כניסיון נוסף להחליף את המציאות המזרח תיכונית הקונקרטית בנוסחה מערבית אוניברסלית. לערבב הכל. לפשט הכל. להכריז על כולם כמסוכנים באותה מידה – ולסיים את הניתוח בזה.

עבור ישראל כאן חשוב לא סגנון הוויכוח, אלא דיוק האבחנה

אפשר להתווכח על הטקטיקה של וושינגטון. אפשר להתווכח על גבולות הלחץ המותר על טהראן. אפשר לבקר את טראמפ על אימפולסיביות, על נרקיסיזם פוליטי, על נטייה להחלטות בז’אנר של מופע אישי.

אבל גם אם מקבלים את כל הביקורת הזו, ממנה לא נובע אוטומטית שאיראן ואוקראינה הם אובייקטים להשוואה.

כאן עוברת קו השבר האמיתי. אוקראינה היא מדינה שמגנה על ריבונותה לאחר פלישה מלאה. איראן היא משטר שהשקיע במשך עשורים במלחמות פרוקסי, רשתות חמושות ואסטרטגיית לחץ הרחק מגבולותיה. לצמצם זאת למשוואה מוסרית אחת – פירושו לוותר על שיחה רצינית לטובת אפקט עיתונאי.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency במקרים כאלה חשובים בדיוק משום שלקורא הישראלי צריך לא הכללה יפה, אלא הבחנה מדויקת של איומים. אחרת יוצאת הטעות האירופית הישנה: קודם כל מתרגמים את המציאות המורכבת של המזרח התיכון לשפה של הפשטות נוחות, ואז מתפלאים מדוע התיאוריה הבאה לא עומדת במפגש עם החיים.

מה הטור הזה הראה באמת

אולי האבק רצה לומר משהו יותר: שאירופה צריכה להפסיק לחפש רציונליות במקום שבו מניעים אותה שאיפות, פולחן הכוח וההתנשאות הפוליטית. זו שיחה נפרדת, ויש בה גרעין רציונלי. אבל כאשר למען התזה הזו צריך לשים את אוקראינה ואיראן זה לצד זה, המחיר של קבלה כזו הופך גבוה מדי.

כי אז נעלם העיקר.

נעלם ההבדל בין קורבן התוקפנות למדינה שהשתתפה במשך שנים רבות בייצור כאוס אזורי.

נעלם ההבדל בין הגנה לייצוא אלימות.

נעלמת, לבסוף, הדיוק עצמו – ובלעדיו כל המוסר האירופי הגדול הופך במהירות לתפאורה פובליציסטית.

בסופו של דבר, הטור של האבק מדבר, יותר מכל, לא על אוקראינה ולא על איראן. הוא מדבר על המשבר של חלק מהמחשבה הפוליטית המערבית, שעדיין מעדיפה אנלוגיה מרשימה על פני הבחנה משעממת אך הכרחית.

עבור ישראל זו הרגל רעה. יקרה מדי. ומסוכנת מדי כדי לעצום עיניים שוב.