חודש של מלחמה נגד איראן לא יציל את רוסיה: מה ישראל צריכה לראות בסיפור הזה – דעה

סוף מרץ 2026 הביא מספר מסקנות לא נעימות לכל מי שציפה לתרחיש מהיר ונקי של מלחמה נגד איראן. חודש של פעולות לחימה לא הפיל את המשטר באופן אוטומטי, לא העניק לוושינגטון ניצחון פוליטי מהיר ולא הפך את מוסקבה למרוויחה העיקרית מהמשבר, אף על פי שעליית מחירי הנפט אכן העניקה לה חלון זמני להרוויח. כך מתאר את התמונה המזרחן האוקראיני איגור סמיולוס בראיון גדול (אוק’), שפורסם ב-28 במרץ 2026.

לקהל הישראלי כאן חשוב לא רק החזית האיראנית כשלעצמה.

חשוב יותר דבר אחר: המלחמה הראתה שהמזרח התיכון, אוקראינה, שוק הנפט, הבחירות האמריקאיות והאינטרסים הרוסיים כבר לא קיימים בתיקיות נפרדות. זו כבר מערכת לחץ אחת, שרשרת סיכונים אחת וארכיטקטורת ביטחון אחת שמשתנה ממש עכשיו.

מדוע ההימור על שבירה מהירה של איראן לא עבד

החישוב היה על שבירה פנימית, ולא על קמפיין ארוך

לפי ההיגיון שמציג סמיולוס, החישוב הראשוני לא נבנה רק על מכות לתשתית הצבאית.

ההימור היה על אפקט מורכב יותר: להעצים את המשבר הכלכלי בתוך איראן, להביא את המצב לבעיות בתשלומים לכוחות הביטחון, ואז לקבל שחיקה בנאמנות בתחתית המערכת. במודל זה, כ-60 ימים ללא תשלומים נורמליים יכלו להתחיל לשחוק את המשמעת בקרב החיילים, ולאחר מכן גם בקרב חלק מהקצינים. אבל המלחמה החלה מוקדם יותר מאשר תרחיש כזה יכול היה להבשיל.

הימור נוסף, לפי הערכת המומחה, היה גם על הלם אסטרטגי לאחר חיסול עלי חמינאי.

היה צפוי שהסרת המנהיג העליון תיתן את אותו קרע פוליטי, שלאחריו המשטר יתחיל להתפורר. גם זה לא קרה. איראן, כפי שנראה כעת, התכוננה למלחמה גדולה מראש — לאחר הסבב הגדול הקודם ב-2025 — והצליחה לבנות מנגנוני הגנה פנימיים. לכן כבר לאחר שבוע היה ברור: התרחיש שעליו בנו ארה”ב וישראל לא מתממש, ואין תוכנית ‘ב’ ברורה, או שהיא התבררה כלא בשלה.

האיראנים לא התקוממו לא בגלל שאהבו את המשטר

זהו אחד הרגעים החשובים ביותר, שבישראל ומחוצה לה לעיתים קרובות מפשטים. חוסר שביעות הרצון ההמוני מהמשטר לא נעלם לשום מקום.

לדברי סמיולוס, הפוטנציאל למחאה באיראן היה עצום עוד בחורף, ולאחר מותו של חמינאי רבים מהמתנגדים לשלטון כלל לא הסתירו את תחושת ההקלה. אבל בין שנאה למשטר לבין נכונות לצאת לרחובות תחת הפצצות — יש תהום.

כאשר מתחילה מלחמה כוללת, לא מתעוררת אצל אנשים רומנטיקה של מרד, אלא פחד בסיסי מאוד: למות מהפצצה אווירית, להיפגע מכדורי ‘בסיג’ או משמרות המהפכה האסלאמית, להיעלם בתנאי משטר חירום. לכן תרחיש של שינוי שלטון לא אלים בתנאים כאלה כמעט נעלם. בפועל זה אומר צומת לא נעימה: או שהמשטר שורד ואז מהדק את הברגים עוד יותר, או שצריך להפיל אותו במבצע ארוך וקשה מאוד, שלטראמפ, ככל הנראה, אין לא זמן ולא סבלנות פוליטית.

מדוע המלחמה הזו הפכה לבעיה לא רק עבור טהראן

טראמפ נקלע לעימות שלא משתלב טוב עם מדיניותו שלו

בראיון נשמעת מחשבה קשה אך הגיונית: היריב העיקרי של טראמפ בסיפור הזה הוא לא רק איראן, אלא הזמן.

אם המלחמה מתמשכת, היא מתחילה לעבוד נגד לוח הזמנים הפוליטי שלו. קשה יותר למכור עלילה מנצחת מהירה, וקמפיין ארוך עם סוף לא ברור תמיד פוגע במנהיג שהגיע תחת סיסמאות של סיום מלחמות זרות והגבלת ההתערבות האמריקאית.

סמיולוס מדגיש גם בעיה אחרת: העניין הוא לא שאין בארה”ב בית ספר חזק למומחיות במזרח התיכון. יש, ואחד הטובים בעולם.

הבעיה היא בפער בין המומחיות הזו לבין טראמפ עצמו. אם הנשיא לא סומך על המוסדות ונשען על מעגל מצומצם של מקורבים, המכונה הממשלתית מאבדת את היכולת לחשב סיכונים כראוי. אז פתאום מתברר שדברים שהיו צריכים להיות צפויים מראש — מכות למדינות המפרץ, לחץ סביב מצר הורמוז, עצבנות השווקים — מתחילים להיות מוצגים כהפתעות, אף שלאנליזה רצינית אלה לא ‘ברבורים שחורים’, אלא תרחישים מובנים לחלוטין.

לישראל הלקח כאן גם ישיר ולא אקדמי

ישראל רגילה לראות באיום האיראני כשאלה של ביטחון פיזי — וזה טבעי.

אבל החודש הזה הראה עוד משהו.

גם עם יתרון טכנולוגי, ישראל לא יכולה לנצח לבד במלחמה כזו נגד מדינה עם משאבים, אוכלוסייה וייצור צבאי בקנה מידה שונה. ואיראן, כפי שמדגיש המומחה, בנתה במשך עשרות שנים בדיוק את העוצמה התגובתית שאנו רואים היום בתוכניות המל”טים והטילים.

כאן מופיע סיפור רחב יותר של המזרח התיכון. מדינות המפרץ מתחילות לחשוב לא רק על כסף, נפט ומטרייה אמריקאית, אלא גם על חלוקת סיכונים בין שחקנים שונים. כי אם וושינגטון תחילה מאפשרת דה-סטביליזציה חדה, ואז למעשה מציגה חשבון על הגנה נוספת, זה כבר לא נתפס כמערכת בריתות רגועה, אלא כלחץ.

ובדיוק ברגע כזה חשוב לישראל לראות את כל התמונה כולה, ולא רק את החזית שלה. במרכז הקונפיגורציה המשתנה הזו חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency לא במקרה מתמקדות בקונטור האוקראיני: הוא כבר הפך לחלק מביטחון המזרח התיכון, ולא תוספת חיצונית אליו.

מה משתנה עבור אוקראינה, ישראל ורוסיה

אוקראינה מפסיקה להיות רק מקבלת סיוע

אחת המחשבות החזקות ביותר בראיון — אוקראינה במלחמה הזו הופכת באופן בלתי צפוי עבור רבים לא רק לצד שמבקש תמיכה, אלא גם לתורמת ביטחון.

מדובר בעיקר על ניסיון בהדיפת התקפות איראניות, על ידע מעשי כיצד לעבוד נגד ‘שהידים’, כיצד לבנות מערכת הגנה מורכבת על תשתיות ועורף, כיצד לשלב טכנולוגיה, טקטיקה ומיומנות אנושית. לכן, לפי הערכת סמיולוס, אוקראינה נשארת בין הנושאים הבינלאומיים המרכזיים גם על רקע המלחמה במזרח התיכון, ומדינות המפרץ מתחילות לראות בקייב לא רק קורבן של התוקפנות הרוסית, אלא גם מקור לידע צבאי יישומי.

לישראל זה גם צריך להישמע רציני.

כי הניסיון האוקראיני במאבק נגד מל”טים וטילים איראניים — כבר לא אקזוטיקה אזורית, אלא מוצר בעל ערך אסטרטגי. אוקראינה נכנסת לשווקי הביטחון של מדינות המפרץ הפרסי לא דרך הדלת האחורית, אלא בגלוי, עם מוניטין של מדינה שחוותה באמת את מה שרבים באזור רק מתחילים לחוות עכשיו. וגם אם לא יהיו חוזים ענקיים מיידיים, הדבר החשוב ביותר משתנה — התפיסה של אוקראינה בעולם הערבי. וזה אחר כך תמיד חוזר כבר בכסף, בעסקאות ובמשקל פוליטי.

רוסיה תרוויח מנפט, אבל לא תקבל הצלה

התזה התקשורתית ביותר בשבועות האחרונים נשמעה כך: מוסקבה מרוויחה מהמלחמה, כי הנפט מתייקר.

חלקית זה נכון.

אבל רק חלקית.

סמיולוס אומר במפורש: חודש של סכסוך כזה לא יציל את התקציב הרוסי. כן, מחירים גבוהים יותר נותנים לקרמלין הכנסה נוספת, כמו גם מרחב לתמרונים דיפלומטיים. אבל אם מצר הורמוז ייפתח, השוק יתחיל להירגע, התוספת הספקולטיבית תקטן, ואז יתחזק החיפוש אחר מסלולי אספקה חלופיים.

אז הרווח הקצר טווח עבור רוסיה יישאר בדיוק קצר טווח.

הרגע המכריע עוד יותר קשה. הבעיה של רוסיה לא מסתכמת בחוסר של כמה עשרות מיליארדים או ברבעון אחד לא מוצלח. בתוך הכלכלה הרוסית עצמה מתרחשים תהליכי קיפאון שלא נרפאים מהזרמת כסף פשוטה מנפט יקר. לכן לומר שהמלחמה הנוכחית הפכה עבור מוסקבה ל’ברבור שחור’ פלאי שמשנה את כל האיזון במלחמה הרוסית-אוקראינית, המומחה לא מציע.

זה לא מתנה מהגורל לקרמלין, אלא סיכון ידוע ומוגבל בזמן — ובו בזמן תזכורת לאוקראינה שעליה להמשיך לפגוע בכוחות הייצוא הרוסיים אם המטרה היא לא לאפשר למוסקבה להמיר את המשבר במזרח התיכון למשאב פיננסי ארוך טווח.

באותו זמן, הקשר הרוסי-איראני עצמו, כמה שזה מוזר, גם לא נראה מונוליטי.

מוסקבה וטהראן היו בעלות ברית לפי נוחות, לפי אינטרסים נשק, לפי סוריה ולפי עימות כללי עם המערב. אבל בתוך איראן הזיכרון מהמדיניות הרוסית — בכלל לא מיתוס חם. שם זוכרים גם את המלחמות האימפריאליות, גם את הפלישות הסובייטיות וגם את הניסיונות לשחק על שטחם. לכן הברית קיימת, אבל היא קרה, מחושבת וללא אמון אמיתי. ובריתות כאלה חיות בדיוק עד הרגע שבו אחד הצדדים נשאר מועיל.

בסופו של דבר התמונה נראית כך.

איראן לא קרסה תוך חודש. טראמפ לא קיבל ניצחון פשוט. ישראל מצאה את עצמה במלחמה שבה הימור טכנולוגי אחד לא מספיק. אוקראינה עלתה במעמד באופן בלתי צפוי ומתחילה למכור ביטחון לאזור, ולא רק לבקש אותו. רוסיה אכן לוקחת חלק מרווחי הנפט, אבל לא יוצאת מהמבוי הסתום התקציבי שלה.

וזה, אולי, המסקנה העיקרית של סוף מרץ 2026: המזרח התיכון משתנה במהירות, אבל לא לטובת אלה שחושבים בטווח קצר מדי.