המלחמה נגד איראן והשיעור מאוקראינה: מדוע ג’ורג’ פרידמן סבור שתקופת הפלישות הסתיימה

המלחמה האמריקאית-איראנית נכנסה לחודש השני, אך במקום פתרון מהיר, העולם ראה תמונה שונה לחלוטין: מצר הורמוז נשאר תחת לחץ, נושא תוכנית הגרעין האיראנית לא נסגר, והשיחה על מבצע קרקעי נשמעת יותר ויותר כמחווה פוליטית ולא כתסריט צבאי ריאלי. למסקנה זו מוביל הניתוח של ג’ורג’ פרידמן (1 באפריל 2026)

, שמקשר את המתרחש במזרח התיכון למה שכבר הראתה המלחמה באוקראינה.

עבור הקהל הישראלי, הערכה זו חשובה במיוחד. ישראל מצאה את עצמה במרכז קונפליקט שבו הלוגיקה הקלאסית של מלחמה — מכה, התקפה, כיבוש, שליטה בשטח — עובדת פחות ופחות נגד מדינה שמסוגלת לרוויה את המרחב ברחפנים, טילים ויחידות צבאיות מפוזרות. ואם אוקראינה הייתה המלחמה הגדולה הראשונה של העידן החדש, אז העימות עם איראן, לפי פרידמן, רק אישר: פלישות גדולות כבר לא מבטיחות ניצחון, ולעיתים הופכות להחלטה כמעט התאבדותית.

מדוע המלחמה לא הביאה לתוצאה מהירה

ארה”ב וישראל לא נתקלו במבצע מקומי, אלא במציאות צבאית חדשה

המשמעות העיקרית של המלחמה הנוכחית, לפי פרידמן, אינה בהחלפת המכות כשלעצמה, אלא במטרה הראשונית של וושינגטון וירושלים. לפי הלוגיקה שלו, ארצות הברית נכנסה לקונפליקט בגלל הפחד מהפוטנציאל הגרעיני האיראני, ועבור ישראל האיום הזה חריף עוד יותר, כי בתנאים הישראליים העומק האסטרטגי מינימלי, והמחיר של טעות אחת יכול להיות בלתי ניתן להשוואה גבוה יותר מאשר עבור כל מעצמה גדולה.

עם זאת, המלחמה כמעט מיד הראתה את המגבלות של התסריטים הישנים. ההפצצות לא נתנו תשובה מלאה לשאלה היכן בדיוק נמצאת החלק הקריטי של התשתית הגרעינית האיראנית, והרעיונות של פשיטה מדויקת של כוחות מיוחדים נראים, למעשה, כפנטזיה הוליוודית. איראן אינה מדינה קטנה, לא שטח מפוזר ולא אובייקט למבצע קצר ומפגין. זו מדינה גדולה, המסוגלת להגן על המרחב, לפזר כוחות ולמשוך את הקונפליקט כך שהמחיר של פלישה קרקעית יהפוך לבלתי קביל פוליטית.

מצר הורמוז הפך לא רק לבעיה כלכלית, אלא גם לבעיה צבאית

מקום מיוחד בלוגיקה זו תופס מצר הורמוז. בתחילה נראה היה שמדובר בעיקר בנפט, מחירים וסחר עולמי. אבל פרידמן מדגיש בעיה עמוקה יותר: המכה פוגעת גם בגז, כלומר — בדשנים, בקמפיין הזריעה ובביטחון המזון בחצי הכדור הצפוני.

במקביל, המתכון הישן “לפתוח את המצר בכוח” כבר לא נראה אמין. גם אם לתפוס את חלקי החוף המרכזיים, זה עשוי להיות לא מספיק כאשר ברחפנים שולט באוויר, והעורק הימי הצר עצמו נשאר תחת איום מתמיד של מכה מרחוק. עבור מבטחים, שיט ומדינות יבואניות של משאבי אנרגיה זה אומר דבר אחד: שליטה צבאית קלאסית כבר לא שווה לביטחון אמיתי של המעבר.

כיצד אוקראינה שינתה את ההבנה של המלחמה המודרנית

רחפנים הפכו פלישות קרקעיות המוניות ליקרות מדי

אחת המחשבות החזקות ביותר של פרידמן היא הקשר הישיר בין החזית האוקראינית למלחמה הנוכחית נגד איראן. לפי הערכתו, אוקראינה הייתה הראשונה שהראתה שהעידן של התקפות רגליות מסיביות, עמודות גדולות ופריצות עמוקות נתקל בקיר טכנולוגי חדש.

אם בעבר העומק האסטרטגי אפשר לצבור כוחות, להעביר יחידות ולפרוס התקפה, אז כיום ריכוזים גדולים של כוחות הופכים למטרה נוחה. רחפנים, מודיעין לווייני, העברת קואורדינטות בזמן אמת ומכות מדויקות למעשה שוללים מהפלישה הקלאסית את הלוגיקה הקודמת שלה. לא במקרה פרידמן עורך השוואה נפרדת עם הכישלונות של רוסיה באוקראינה: תנועת כוחות המונית הפכה ליותר מדי נראית ויותר מדי פגיעה.

עבור ישראל זה נשמע פרקטי ביותר. באזור שבו המרחקים קצרים יותר והאיום של מכה מיידית גבוה יותר, המסקנה עוד יותר קשה: ללא דיכוי המודיעין, הרחפנים והתשתית הטילית של האויב, מבצע קרקעי הופך להרפתקה מסוכנת. זו הסיבה שהשיחה על “פלישה מכרעת” היום יותר ויותר מפנה מקום לשיחה על משא ומתן, התשה ודיכוי טכנולוגי.

איראן מסוכנת לא רק בטילים, אלא גם במערכת המלחמה המפוזרת שלה

פרידמן שם דגש מיוחד על כך שהבעיה של איראן אינה רק במשטר הפוליטי ולא רק בצמרת השלטון. גם אם לפגוע בפיקוד או להרוס חלק מהמערכת המרכזית, זה לא אומר קריסה אוטומטית של כל המכונה הצבאית.

לפי תיאורו, המודל האיראני נשען על צמתים מפוזרים, חלקים אוטונומיים של ניהול ויכולת להמשיך בלחימה גם לאחר אובדן חלק מהמרכז. במילים אחרות, השמדת הצמרת הפוליטית כשלעצמה לא מבטיחה קריסה של המערכת. כאן נמצא האתגר המרכזי של המלחמה החדשה: האויב יכול לשמור על יכולת למכה גם ללא היררכיה קלאסית.

כאן חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את המסקנה החשובה ביותר עבור סדר היום במזרח התיכון: ישראל ובעלות בריתה מתמודדות כבר לא רק עם מדינת אויב נפרדת, אלא עם מודל צבאי אדפטיבי שבו נשק מפוזר, שרשראות פיקוד מקומיות ומלחמת רחפנים מפחיתים את הערך של התפיסות הישנות על “ניצחון מהיר”.

מדוע משא ומתן נראה כמעט בלתי נמנע

לא ארה”ב ולא איראן יכולים להרשות לעצמם מלחמה אינסופית

פרידמן מוביל למחשבה שעבור רבים עשויה להישמע לא נעימה, אך נראית הגיונית: קונפליקט ממושך אינו משתלם לשני הצדדים. ארה”ב לא רוצה מלחמה קרקעית גדולה חדשה במזרח התיכון, במיוחד כזו שבה החשבון עשוי להגיע להפסדים אנושיים ופיננסיים גדולים ללא תוצאה מובטחת. איראן, מצידה, גם לא מסוגלת לעמוד בלחץ כלכלי, צבאי ופנימי ללא גבול.

על רקע זה, משא ומתן כבר לא נראה כסימן לחולשה. להיפך, הם הופכים לצורת יציאה רציונלית מהמלחמה, שבה ניצחון מלא עולה יותר מדי. לפי גרסת פרידמן, נוסחת ההסדרה עשויה להיות יחסית ברורה: ויתור של איראן על הפוטנציאל הגרעיני, הפחתת הלחץ מצד ארה”ב, ייצוב האזור ופתיחת מצר הורמוז.

ישראל בתוכנית זו מקבלת את העיקר, אך לא את הכל

ניואנס חשוב נוגע לאינטרסים הישראליים. פרידמן מניח שישראל עשויה לרצות יותר מאשר רק הגבלת התוכנית הגרעינית — למשל, החלשה עמוקה יותר של המשטר בטהרן. אך הוא גם מדגיש: אם ארה”ב לא מוכנה לנהל מלחמה עד לתוצאה כזו, ישראל לבדה לא תוכל להמשיך את הקונפליקט הזה ללא גבול.

זו מסקנה קשה, אך ריאליסטית. עבור ישראל במצב הנוכחי, העיקר הוא לא ניצחון גיאופוליטי מופשט, אלא מניעת הופעת מעמד גרעיני מלא לאיראן. אם זה יושג דרך משא ומתן, אז מבחינה אסטרטגית ירושלים תוכל לראות את המשימה כמושגת חלקית, גם אם לא תתרחש החלפת המשטר בטהרן.

זהו השיעור המרכזי שפרידמן מסיק משתי המלחמות בבת אחת — האוקראינית והאיראנית. שדה הקרב המודרני דומה פחות ופחות למאה ה-20. היום פלישה כבר לא מבטיחה שליטה, מספרים כבר לא מבטיחים פריצה, וכיבוש שטח כבר לא מבטיח ביטחון. לכן עידן המלחמות החדש מוביל יותר ויותר לא להתגברות הכיבוש, אלא להתשה, לחץ מרחוק ומשא ומתן, ללאם גם הצבאות החזקים ביותר מסתכנים להיתקע בקונפליקט ללא סיום ברור.