מוסקבה “מעמידה במקום” את נתניהו על דבריו על האיום האיראני: איך רוסיה משתמשת בזיכרון השואה נגד ישראל

התקפת משרד החוץ הרוסי אינה רק מתקפה על דבריו של נתניהו על איראן והשואה. זו גם הדגמה לכך שעבור הקרמלין, שותפים ישראלים מה’ליגה האחרת’, יהיו נוחים או מוכרים ככל שיהיו, אינם בעלי ערך אמיתי כאשר בצד השני נמצאים איראן, קואליציה אנטי-מערבית והאג’נדה התעמולתית של הקרמלין.

ב-21 באפריל 2026 משרד החוץ הרוסי למעשה פתח שלב חדש של מתקפה מילולית על ישראל, כשהוא מאשים את ראש הממשלה בנימין נתניהו ב”חוסר כבוד לקורבנות מלחמת העולם השנייה”, השואה וה”רצח העם של העם הסובייטי”. הסיבה הייתה נאום ראש ממשלת ישראל בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבו נתניהו הצהיר כי המשטר האיראני תכנן שואה חדשה ושאם הדברים היו מתפתחים אחרת, שמות כמו איספהאן, פורדו ונתנז היו יכולים להפוך לסמלים של אסון עבור העם היהודי, כמו אושוויץ, מיידנק וטרבלינקה.

בהצהרה נפרדת שלה, מריה זכרובה לא רק ביקרה את דברי ראש ממשלת ישראל, אלא ניסתה לבנות מבנה אידיאולוגי שלם שבו ישראל מואשמת בעיוות ההיסטוריה, אוקראינה בנאציזם, ואיראן למעשה מוצאת מההתקפה העיקרית.

מריה זכרובה היא אחת הקולות הציבוריים הבולטים ביותר במדיניות החוץ הרוסית. היא מכהנת כמנהלת מחלקת המידע והעיתונות של משרד החוץ הרוסי ונציגת משרד החוץ הרשמית מאז אוגוסט 2015; בביוגרפיות הפתוחות מצוין גם שהיא חברה במועצת משרד החוץ הרוסי. יחסיה עם צמרת השלטון מתוארים טוב יותר לא כ’מרכז השפעה עצמאי’, אלא כדוברת ציבורית נאמנה מאוד של המערכת. פורמלית היא עובדת בהיררכיה של משרד החוץ תחת השר סרגיי לברוב, אך למעשה היא לעיתים קרובות מבטאת ומגנה על הקו הרחב יותר של הקרמלין במדיניות החוץ, במלחמה נגד אוקראינה ובמשברים בינלאומיים. לכן הצהרותיה נתפסות בדרך כלל לא כדעה אישית, אלא כחלק מהעמדה הרשמית של רוסיה. לאחר תחילת המלחמה המלאה נגד אוקראינה, זכרובה הוכנסה לסנקציות של האיחוד האירופי, בריטניה, ארה”ב, קנדה, שווייץ, אוסטרליה, יפן, אוקראינה, ניו זילנד ומדינות אחרות כאחת הדמויות הציבוריות המרכזיות בקו הממשלתי הרוסי.

עבור הקהל הישראלי, חשוב כאן לא רק הטון של התגובה הרוסית, אלא גם התוכן שלה. מוסקבה לא מתווכחת עם נתניהו על מהות האיום שמגיע מטהרן. במקום זאת, הצד הרוסי שוב מעביר את השיחה לז’אנר התעמולתי המוכר לו: הטפה מוסרית, החלפת מושגים, מניפולציה בזיכרון מלחמת העולם השנייה וניסיון לשלב את אוקראינה בכל ויכוח בינלאומי, גם אם במקור מדובר היה על איראן וביטחון ישראל.

מה בדיוק אמר נתניהו ועל מה הגיבה זכרובה

במרכז הסקנדל – דברי נתניהו על כך ש

“בכל דור ודור הם קמים עלינו לכלותנו – וגם בדור הנוכחי. המשטר באיראן תכנן שואה נוספת. הוא זמם להשמיד אותנו באמצעות פצצות גרעיניות ואלפי טילים בליסטיים.”

קודם לכן הזהיר ראש ממשלת ישראל גם שאם ישראל לא הייתה לוקחת את גורלה בידיה, “שמות כמו איספהאן, נתנז, פורדו ובושהר היו נשמעים כמו אושוויץ, מיידנק וסוביבור.”

עבור החברה הישראלית, ההיגיון הזה מובן. כאשר ראש הממשלה מדבר על איראן דרך דימויים של השואה, הוא פונה לא לאנלוגיה היסטורית מופשטת, אלא לנקודה העמוקה ביותר בזיכרון ההיסטורי היהודי – לפחד מחזרה על האסון ולשכנוע שישראל חייבת למנוע איום כזה מראש.

תגובתה של מריה זכרובה נבנתה כהכחשה הפגנתית של המסגרת הזו. היא שאלה בציניות: “והשואה הראשונה גם איראן ביצעה?” – והזכירה שבשנת 1943 איראן תחת מוחמד רזה פהלווי הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית. לאחר מכן המשיכה הנציגה הרוסית בתבנית המוכרת של הרחבת ההאשמה, וטענה שהאחריות לשואה נושאות לא רק גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, אלא גם “משתפי פעולה בלטיים ואוקראינים”, ולאחר מכן שוב העבירה את המכה לקייב.

למה זה לא רק פולמוס, אלא טכנולוגיה פוליטית

המשמעות של תגובה כזו אינה בהבהרת פרטים היסטוריים.

המשמעות היא להסיט את השיחה מהאיום האיראני ולהחליף אותה בוויכוח על מי זכאי להשתמש באנלוגיות היסטוריות. מוסקבה למעשה אומרת לישראל: אין לכם זכות לתאר איום אפשרי של השמדה במילים שלכם, אם המילים האלה אינן תואמות את הגרסה הממלכתית הרוסית של זיכרון מלחמת העולם השנייה.

זה במיוחד מראה, כי הרטוריקה הרוסית עצמה כבר מזמן בנויה על ערבוב מתמיד של תקופות, מושגים וקונפליקטים שונים. שם קיימים זה לצד זה “נאציזם”, “פשיזם”, “רצח העם של העם הסובייטי”, אוקראינה, נאט”ו, מלחמת העולם השנייה וכל יריב מודרני של הקרמלין. כאשר זכרובה מאשימה את ישראל בהחלפת מושגים, זה נשמע כמו היפוך קלאסי: דווקא התעמולה הרוסית במשך שנים הופכת את ההיסטוריה לכלי במאבק הפוליטי הנוכחי.

איך מוסקבה משתמשת בנושא השואה נגד ישראל

בפוסט שלה כתבה זכרובה שהזכרת אושוויץ, מיידנק וסוביבור בהקשר של איום על ישראל ב”שואה גרעינית” מצד איראן – זה “ביטוי של חוסר כבוד לכל קורבנות מלחמת העולם השנייה, קורבנות רצח העם של העם הסובייטי, קורבנות השואה, וכן ללוחמי הצבא האדום ששחררו את מחנות המוות”.

לפי גרסתה, זה “לא הולם”, כי זה כביכול “מחליף מושגים ומעוות עובדות היסטוריות”.

כאן נמצא הגרעין האידיאולוגי המרכזי של העמדה הרוסית.

מוסקבה מנסה לכפות על ישראל את המחשבה שאפילו איום אפשרי של השמדה לא יכול להיות מתואר דרך מושגים שנולדו מהניסיון ההיסטורי היהודי, אם המושגים האלה לא מאושרים על ידי המערכת הדיפלומטית הרוסית. במילים אחרות, הקרמלין תובע לא רק את הפרשנות שלו למלחמה, אלא את הזכות לשלוט בזיכרון של אחרים.

עבור ישראל זה רגיש במיוחד. מדינת ישראל קמה לאחר השואה בדיוק כמקום שבו העם היהודי לא צריך יותר לבקש מאף אחד רשות להגנה עצמית. כאשר משרד החוץ הרוסי מתחיל להטיף לראש ממשלת ישראל איך מותר או אסור לו לדבר על איום של השמדה, זה נראה לא כהגנה על הזיכרון, אלא כניסיון ללחץ פוליטי דרך הזיכרון.

למה בטקסט הזה רוסיה למעשה מגנה על איראן

לא פחות חשובה גם ציטטה אחרת מהפוסט של זכרובה.

היא הצהירה בנפרד: “למי, אם לא לישראל, ידוע שבושהר הוא פרויקט אך ורק עבור אטום למטרות שלום, שאושר פעמים רבות על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית”. ואז הציעה להקשיב לדבריו של סרגיי לברוב על כך שהשאלה העיקרית צריכה להישאר מניעת הופעת נשק גרעיני באיראן, והכיוון יכול להיות חזרה לנוסחת ההסכם של 2015.

זה כבר לא רק ויכוח על הרטוריקה של נתניהו.

זה למעשה הגנה דיפלומטית על העמדה האיראנית במסווה של שיחה על עובדות ובקרה בינלאומית. מוסקבה שוב מנסה להציג את הבעיה כאילו הסכנה העיקרית כאן היא לא פעולות טהרן ולא הפחד של ישראל מהתוכנית האיראנית, אלא כביכול רגשנות יתר והיסטורית “חוסר זהירות” של ההנהגה הישראלית.

עבור הקהל הישראלי, הרגע הזה חשוב במיוחד. כאשר רוסיה תוקפת בו זמנית את ההשוואה לשואה, מגנה על “אטום למטרות שלום” בבושהר ומפנה להסכמים קודמים על איראן, מתברר: מדובר לא ברגישות היסטורית, אלא בקו מדיני חוץ מאוד ספציפי.

בהקשר זה, חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים עקרוני להדגיש: התגובה הרוסית לדברי נתניהו אינה ויכוח על נכונות הניסוחים, אלא ניסיון להשתלט על מסגרת הדיון עצמה. ישראל מדברת על איום קיומי פוטנציאלי. מוסקבה עונה כך שידונו כבר לא באיראן, אלא עד כמה ישראל זכאית לשפה שלה של דאגה היסטורית.

למה זכרובה שוב שילבה כאן את אוקראינה

אחד האלמנטים המראים ביותר בפוסט שלה הוא החזרה לנושא האוקראיני.

זכרובה כתבה שמאז 2014 ישראל כביכול “לא אמרה מילה רעה על המשטר בקייב”, שלפי גרסתה הפך את “תלייני העם היהודי” ו”באנדריסטים וגליצאים של האס אס” לגיבורים לאומיים. לאחר מכן הוסיפה עוד מבנה טיפוסי של הקרמלין: כאילו מאחורי מימון המפלגה הנאצית עמד בנק אנגליה, ו”באופן כללי אותם אלה” שעומדים כעת מאחורי קייב.

עבור מוסקבה זה כבר מנגנון סטנדרטי.

כל שיחה על מלחמה, זיכרון, קורבנות, אנטישמיות או שואה ברטוריקה הרוסית כמעט אוטומטית מובילה להתקפות על אוקראינה. זה לא מקרה, אלא תבנית תעמולתית מערכתית. ישראל בתבנית כזו נדרשת לא כבן שיח, אלא כמשאב סמלי: הדיפלומטיה הרוסית מנסה להשתמש ברגישות של הנושא היהודי כדי לחזק את הקו האנטי-אוקראיני שלה.

מה כל זה אומר עבור ישראל

עבור ישראל, הפרק הזה חשוב בכמה רמות.

ראשית, הוא מראה שרוסיה מדברת עם המדינה היהודית יותר ויותר בשפה של לחץ אידיאולוגי ולא של שותפות.

שנית, הוא מדגים שנושא השואה במדיניות החוץ הרוסית כבר מזמן אינו משמש כזיכרון של טרגדיה, אלא ככלי השפעה.

שלישית, הוא מאשר: כאשר ישראל מדברת על איראן כאיום קיומי, מוסקבה שואפת לא לדון באיום עצמו, אלא לפגוע בצורה שבה ישראל מדברת עליו.

לכן הסקנדל הנוכחי רחב יותר מאשר רק חילופי דברים בין נתניהו לזכרובה. זו חלק מהמאבק על הזכות להגדיר את משמעות ההיסטוריה, את שפת הזיכרון ואת מסגרת השיחה על הרוע המודרני. רוסיה מנסה לומר לישראל: אנחנו נחליט מה מותר לכם להשוות לשואה ומה לא. עבור המדינה היהודית עצם הצגת שאלה כזו כבר נראית בעייתית עמוקות.

למה ההתקפה של מוסקבה חשובה גם כסימן לישראל עצמה

יש לשים לב גם למשמעות הפוליטית של ההתקפה על נתניהו עצמו. בתוך ישראל זו דמות שנויה במחלוקת עמוקה. יש לו מחנה אלקטורלי יציב, אבל יש גם דחייה ציבורית חזקה, הקשורה גם לפוליטיקה הפנימית וגם לשאלות ביטחון, רפורמה משפטית, מלחמה והישרדות פוליטית אישית. עם זאת, במשך שנים רבות נתניהו ייחס חשיבות רבה ליחסים מיוחדים וכפי שהוא עצמו אהב להראות, כמעט אישיים עם פוטין.

לכן ההתקפה הנוכחית מצד מוסקבה נראית לקהל הישראלי במיוחד. הצד הרוסי תוקף לא פוליטיקאי ישראלי אנטי-רוסי מובהק, אלא אדם שבאותה רוסיה עוד לא מזמן ניסו לראות כשותף נוח, מובן ופרגמטי. זה משנה את האופטיקה של המתרחש. מתברר שאפילו קיום קשרים קודמים, רטוריקה זהירה וניסיונות לשמור על ערוצי תקשורת לא נותנים לישראל שום ערובה מפני השפלה פוליטית פומבית, אם במוסקבה סבורים שהאינטרסים שלהם נפגעו.

מה זה אומר על סדרי העדיפויות האמיתיים של הקרמלין

הפרק עם זכרובה מראה דבר פשוט: עבור מוסקבה, איראן והאינטרסים האסטרטגיים שלה חשובים יותר מכל “יחסים ידידותיים” קודמים עם מנהיגים ישראלים. כאשר יש בחירה בין דימוי נוח לקרמלין של נתניהו כבן שיח ותיק לבין הצורך להגן על טהרן, מוסקבה בוחרת ללא היסוס באפשרות השנייה.

יתרה מכך, הסיפור הזה מדגים שבמחשבת הקרמלין, מה שנקרא חברים מהמעגל החיצוני הם בעלי ערך רק כל עוד הם לא מפריעים למשחק הגיאופוליטי הגדול יותר. ברגע שמדובר בברית עם איראן, ברטוריקה אנטי-ישראלית או בהתקפה תעמולתית, שום כימיה דיפלומטית ישנה כבר לא חשובה. עבור ישראל זה תזכורת לא נעימה אך חשובה: במערכת הקואורדינטות של פוטין, קשרים אישיים, מחמאות וערוצי תקשורת קודמים תמיד משניים לאינטרסים של המשטר.

למה זה חשוב לחברה הישראלית

עבור רבים בישראל, הייתה קיימת זמן רב התפיסה שהסגנון המיוחד של נתניהו עם פוטין יכול לפחות חלקית לרכך את הקו הרוסי. אבל הסיפור הנוכחי מראה את ההפך. אם מוסקבה מכה בפומבי אפילו בראש ממשלה ישראלי כזה, אזי גבול ה”קשר המיוחד” הזה כבר הושג או אולי תמיד היה מוגזם מאוד.

במובן זה, ההתקפה של זכרובה אינה רק מתקפה על דברי נתניהו על איראן והשואה. זו גם הדגמה לכך שעבור הקרמלין, שותפים ישראלים מה’ליגה האחרת’, יהיו נוחים או מוכרים ככל שיהיו, אינם בעלי ערך אמיתי כאשר בצד השני נמצאים איראן, קואליציה אנטי-מערבית והאג’נדה התעמולתית של הקרמלין.