הפטריארך הירושלמי תאופילוס השלישי הפך לכלי השפעה של הקרמלין – The Times of Israel

החומר של The Times of Israel מ-22 באפריל 2026, מעלה נושא שכבר מזמן הפסיק להיות עניין כנסייתי בלבד עבור הקהל הישראלי. מדובר לא רק בדיפלומטיה דתית, אלא גם כיצד ההשפעה הרוסית בירושלים עשויה להשפיע על ביטחון ישראל, על האינטרסים של אוקראינה ועל הארכיטקטורה של ההשפעה באזור. במרכז תשומת הלב – הפטריארך הירושלמי תיאופילוס השלישי, שיחסיו עם מוסקבה, לפי הערכת המחבר, הפכו במשך השנים ממערכת יחסים מורכבת לתלות מסוכנת.

המשמעות של הפרסום היא שרוסיה פועלת לא רק באמצעות טילים, צבא ותעמולה. הקרמלין יודע להיכנס דרך מבנים כנסייתיים, אובייקטים סמליים, סכסוכי רכוש, עלייה לרגל, קשרים דיפלומטיים וקשרים פיננסיים. זו הסיבה שהסיפור סביב הפטריארכיה הירושלמית כבר אינו סכסוך פנימי של העולם האורתודוקסי, אלא שאלה בעלת ממד גיאופוליטי ישיר.

כיצד השתנתה הקו של תיאופילוס השלישי

מביקורת על רוסיה לקשרים הדוקים

תיאופילוס השלישי מכהן כפטריארך הירושלמי מאז 2005. כבר ב-2008 הוא הרשה לעצמו הצהרות אנטי-רוסיות ודיבר בפומבי באופן שלילי על המניעים של הפעילות הרוסית בירושלים במשך המאה וחצי הקודמות. אך כבר לאחר כמה שנים המסלול השתנה באופן ניכר.

ב-2013 הוא קיבל פרסים מהכנסייה האורתודוקסית הרוסית ומהכנסייה האורתודוקסית האוקראינית של הפטריארכיה של מוסקבה.

ב-2019 ביקר במוסקבה, שם נפגש עם פוטין ועם הפטריארך קיריל. מיד לאחר הביקור הזה הוענק לו עיטור כוכב בית לחם מהחברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית – אחת מהמבנים המרכזיים של הנוכחות הרוסית בירושלים. סדרת האירועים הזו מוצגת במאמר לא כהתנהגות דיפלומטית מקרית, אלא כסימן לקשר הולך ומתהדק עם המערכת הכנסייתית-מדינית הרוסית.

עמאן, הכנסייה הרוסית האורתודוקסית והשאלה האוקראינית

המחבר רואה במיוחד את הפגישה בעמאן בפברואר 2020, שאורגנה בתמיכת הרוסים תחת הסיסמה ‘שמירה על האחדות’. לפגישה הגיעו מספר מצומצם של מנהיגים כנסייתיים, בעוד שהפטריארך האקומני ברתולומיאוס הזהיר במפורש כי יוזמה כזו מכוונת לערער את הנורמות המוסכמות של הכנסייה האורתודוקסית. זה חשוב, כי לא מדובר בדיון רוחני בוואקום, אלא בניסיון של מוסקבה לשנות את האיזון הכנסייתי לטובתה.

לאחר תחילת המלחמה המלאה נגד אוקראינה, תיאופילוס השלישי, כפי שמודגש בטקסט, לא פעם יצא להגנת מעמד הכנסייה הרוסית האורתודוקסית באוקראינה ומחוצה לה. ב-2022 הוא נפגש עם שגריר רוסיה בישראל אנטולי ויקטורוב, וב-2025 עם קיריל באסטנה. בסתיו של אותה שנה נמשכו הקשרים עם הדיפלומט הרוסי בישראל גם באירועים בלוד, שם נשמעו כבר התזות המוכרות של הקרמלין על ‘רדיפה’ לכאורה של הכנסייה הקנונית באוקראינה.

במהות, תיאופילוס השלישי מוצג במאמר כמתנגד עקבי לעצמאות הכנסייה האוקראינית ממוסקבה.

מדוע זה סיכון לא רק לכנסייה

הרשת הרוסית בירושלים והדמות של וסיאן

מקום מיוחד בפרסום תופס הארכימנדריט וסיאן זמייב, שעמד בראש המשלחת הכנסייתית הרוסית בירושלים ב-2023.

הוא, לפי תיאור המחבר, הפך למתווך הראשי בין הכנסייה הרוסית האורתודוקסית לפטריארכיה הירושלמית. הביוגרפיה שלו עצמה נראית כסמן מדאיג: שלטונות מקדוניה הצפונית אסרו עליו להיכנס, במקביל גירשו דיפלומטים רוסים בשל פעילות חתרנית, ובולגריה דרשה בעבר את יציאתו, תוך ציון פעולות נגד הביטחון הלאומי ובאינטרסים של הגיאופוליטיקה הרוסית. לאחר מכן הוא הגיע דווקא לירושלים.

מסלול כזה קשה לראות כמקריות כנסייתית. עבור הקורא הישראלי זה רגיש במיוחד, כי מדובר לא רק בכוהן דת, אלא בדמות שסביבה כבר נשמעו האשמות הקשורות להשפעה פוליטית ולהתערבות. כאשר מתווך כזה מחזק את הקשרים בין התשתית הכנסייתית הרוסית למרכז הדתי החשוב ביותר בירושלים, השאלה יוצאת אוטומטית מגבולות הפרוטוקול הקנוני.

כאן הנושא הופך לרחב וברור יותר בהקשר שבו פועלת Nikk.Agency: חדשות ישראל | Nikk.Agency: חדירה רוסית למוסדות רגישים במזרח התיכון כבר מזמן לא ניתן להעריך בנפרד מהמלחמה נגד אוקראינה, ההתקרבות הרוסית-איראנית והמאבק על השפעה בישראל עצמה. במקרה זה, המעטפת הכנסייתית לא מבטלת את התוכן הפוליטי, אלא להפך, הופכת אותו לנוח יותר לקידום.

חצר אלכסנדר כחזית הבאה

האיום המרכזי שעליו מצביע החומר קשור למתחם אלכסנדר בעיר העתיקה בירושלים.

המחבר כותב שרוסיה מתחילה באופן מסורתי את ההתרחבות לא בנשק, אלא ב’שיקום זכויות הקניין’ על רכוש האימפריה הרוסית לשעבר. במקרה זה, הקרמלין שואף ללגיטימציה של זכויות על אובייקט חשוב אסטרטגית וסמלית, והפטריארכיה הירושלמית בראשות תיאופילוס השלישי עשויה להיות בעלת ברית מועילה.

אם מוסקבה תצליח להבטיח לעצמה אובייקט כזה, ההשלכות יחרגו הרבה מעבר לסכסוך רכוש. עבור אוקראינה זה ייראה כלגיטימציה סמלית של רוסיה בזמן תוקפנות מתמשכת. עבור המזרח התיכון – כהגברת ההשפעה הרוסית דרך נכס דתי-היסטורי ברגישות גבוהה. עבור הדיפלומטיה הבינלאומית – כמשאב תעמולתי נוסף של הקרמלין, שיודע להפוך כל פשרה להוכחה ל’צדק ההיסטורי’ שלו.

מה זה אומר עבור ישראל

ביטחון, דיפלומטיה והגורם האיראני

עבור ישראל, הסיכונים המתוארים במאמר נקראים לא פחות חמורים. ראשית, חיזוק המעמד הרוסי בעיר העתיקה עשוי ליצור מתיחות נוספת ביחסים עם שותפים אירופיים. שנית, בהתחשב בשיתוף הפעולה של רוסיה עם איראן, כל נקודת אחיזה נוספת של מוסקבה במקום כה רגיש מקבלת בהכרח גם ממד ביטחוני. מדובר באפשרויות פוטנציאליות להשפעה עקיפה, תמרונים פוליטיים ושימוש במרחב הדתי בניגוד לאינטרסים של המדינה היהודית.

כאן חשוב לא לפשט. קשר כנסייתי בפני עצמו עדיין לא שווה לפעולת ריגול.

אבל כאשר מדובר במבנה הקשור באופן הדוק למדינה הרוסית, שמנהלת במקביל מלחמה נגד אוקראינה ועוזרת לאיראן – האויב החיצוני הראשי של ישראל, – התמימות כבר לא הופכת לשלום, אלא לטעות אסטרטגית.

המחבר מדגיש במיוחד גם את הצד הפיננסי. החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית הרוסית מושכת לישראל עולי רגל רבים, מה שמביא הכנסה ניכרת לפטריארכיה הירושלמית. בנוסף, רוסיה, לפי דברי תיאופילוס השלישי עצמו, מימנה לא פעם את הפרויקטים שלו. וכאשר מופיעה תלות חומרית יציבה, ההשפעה הפוליטית בדרך כלל מפסיקה להיות הפשטה.

בזה טמון המסקנה המרכזית עבור הקהל הישראלי: הסיפור של תיאופילוס השלישי אינו עלילה על מי נפגש עם מי בגלימה. זו שאלה על כמה עמוק מוסקבה הצליחה להשתלב בקשרים הדתיים והסמליים של ירושלים, ומה זה עשוי להביא למדינה שכבר חיה תחת לחץ חיצוני מתמיד.

עבור אוקראינה זה עוד דוגמה לאיך רוסיה משתמשת בכנסייה, רכוש, דיפלומטיה ואידיאולוגיה ככלים של אותה מלחמה.

עבור ישראל – תזכורת שההשפעה הרוסית בעיר הקודש לעולם אינה רק דתית.