ישראל עוזבת לא רק בגלל המלחמה: נתונים חדשים שוברים את הגרסה הנוחה על ‘עולים מאוקראינה’

ב-2 ביוני 2026 נושא ההגירה מישראל שוב יצא מגבולות הסטטיסטיקה היבשה. נתונים חדשים, שפורסמו ב-3 ביוני על ידי ווסטי/Ynet, מראים: את המדינה עוזבים לא רק עולים חדשים שהגיעו לאחר תחילת המלחמה הגדולה באוקראינה, אלא בראש ובראשונה ישראלים עצמם – צעירים, משכילים, עובדים וכבר משולבים בחיי המדינה.

תמונה זו שונה באופן חד מההסבר שנשמע בינואר מבנימין נתניהו בישיבת הכנסת. אז ראש הממשלה, כשדיבר על ירידה, טען שמדובר בעיקר באזרחים מאוקראינה, שהגיעו לאחרונה לישראל בגלל המלחמה. עם זאת, מחקר שהוכן על ידי ד”ר אילה אליהו לדיון בוועדת הכנסת לעלייה וקליטה, מראה מציאות מדאיגה יותר: מאזן ההגירה השלילי משפיע לא על הפריפריה של החברה, אלא על שכבותיה המרכזיות.

לא אוקראינים כהסבר “נוח”, אלא משבר האמון הישראלי

לפי הנתונים שהובאו ב-Ynet, מאז 2022 כ-50% מהעוזבים את ישראל הם אנשים בגילאי 20 עד 44. זו לא הגירה פנסיונית, לא סיפור על תיירים מזדמנים ולא רק בעיה של עולים חדשים שמתקשים להסתגל.

זהו גיל העבודה, הצבא, המשפחה, הסטארט-אפים, הרפואה, המדע, האוניברסיטאות וגרעין המס העתידי של המדינה.

לכן הניסיון לצמצם את העזיבה ל”אוקראינים שלא נקלטו” נראה פשוט מדי. בשנת 2022 עזבו את ישראל 20,124 עולים חדשים שחיו במדינה פחות משנתיים. אבל אלה שלא נכללו בהגדרה זו היו כמעט פי שניים – 39,241 אנשים. בשנת 2023 התמונה חזרה על עצמה: 27,973 עולים “טריים” לעומת 54,791 אנשים מקטגוריות אחרות.

למה זה חשוב לקהל הישראלי

לישראל זו לא רק סטטיסטיקה של נמל התעופה בן-גוריון.

כאשר עוזב אדם שהגיע לאחרונה בעלייה, זו יכולה להיות בעיית קליטה, שפה, דיור, עבודה או ציפיות. אבל כאשר את המדינה עוזבים בהמוניהם ילידי ישראל, בוגרי אוניברסיטאות מקומיות, מומחים ומשפחות שכבר השתרשו כאן, השאלה הופכת להרבה יותר עמוקה.

כאן כבר לא מדובר במי ש”לא עמד בישראל”.

מדובר בכך שחלק מהישראלים הפסיקו לראות במדינה אופק אישי בטוח.

צעירים ומשכילים: החלק הכואב ביותר בסטטיסטיקה

אחד המסקנות הקשות ביותר של הדו”ח נוגע להשכלה. בין העוזבים את ישראל, שיעור האנשים עם תארים אקדמיים גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסיית המדינה. לפי נתוני 2022, 33.2% מהעוזבים היו בעלי תואר אקדמי ראשון, בעוד שבאוכלוסייה שיעורם עמד על 21.5%. תואר שני היה ל-23.5% מהעוזבים – כמעט פי שניים מהמבנה הכללי של האוכלוסייה.

עוד יותר מדאיגים המספרים לגבי בעלי תואר אקדמי שלישי. בין העוזבים היו 3.7%, בעוד שבאוכלוסייה – רק 0.8%.

זו כבר לא הגירה יומיומית, אלא דליפת משאב אינטלקטואלי.

לפי הנתונים שהובאו בפרסום, כ-25% מהאנשים שהגנו על תואר דוקטור בישראל במתמטיקה חיים כיום בחו”ל לפחות שלוש שנים. במדעי המחשב נתון זה עומד על 22%, בגנטיקה – 19%, בפיזיקה – 17%.

למדינה שבונה את כוחה על צבא, טכנולוגיות, אוניברסיטאות, רפואה וחדשנות, זה נשמע כאזהרה.

נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency שמה דגש על חלק זה של הסיפור: הבעיה היא לא רק בכמות העוזבים, אלא במי שעוזב. אם את המדינה עוזבים מדענים עתידיים, מהנדסים, רופאים, יזמים ומורים, ההשלכות לא יופיעו מיד, אך יפגעו בישראל בעוד שנים – בכלכלה, בביטחון, באוניברסיטאות, בהייטק ובאיכות המערכות הממשלתיות.

גלעד קריב: המדינה לא יכולה להעמיד פנים ששום דבר לא קורה

חבר הכנסת גלעד קריב, העומד בראש ועדת הכנסת לעלייה וקליטה, הצהיר כי נתונים מדאיגים ממשיכים להגיע, אך לדבריו, בממשלה אין אף גוף שמרכז את העבודה על בעיית ההגירה, ואין תוכנית אסטרטגית לשינוי המגמה.

קריב גם ערער ישירות על גרסת נתניהו לפיה הזרם העיקרי של העוזבים הם עולים חדשים מאוקראינה. לדבריו, הסטטיסטיקה לא מאשרת פרופורציות כאלה.

בשנת 2023 מספר העוזבים מקרב ילידי ישראל או עולים שחיו במדינה לפחות חמש שנים הגיע ל-51,000 איש. זהו גידול של 53% לעומת 2021. ובשנת 2024, לפי הנתונים שפורסמו, 53% מהעוזבים את המדינה היו צברים – ילידי ישראל, בעוד ש-48% נולדו בחו”ל.

המספרים לא משאירים מוצא פוליטי נוח.

אפשר להתווכח על הסיבות, אפשר להעריך באופנים שונים את אחריות הממשלה, המלחמות, יוקר המחיה, הרפורמה המשפטית, הפילוג החברתי והתחושה של ביטחון אישי. אבל כבר קשה לטעון שזו בעיה “זרה” שהובאה לישראל בגל העלייה האחרון.

ירידה לאחר 2022: מהחלטות אישיות לאיום אסטרטגי

עד 2021 עזבו את ישראל בממוצע כ-40,500 איש בשנה. בשנת 2022 עזבו כבר 59,400. בשנת 2023 חלה קפיצה חדה – 82,800 איש. בשנת 2024 המספר ירד ל-69,500, אך עדיין נותר גבוה משמעותית מרמת הטרום-קוביד.

גם מספר החוזרים לישראל ירד. אם הממוצע השנתי לתקופה מ-2009 עד 2024 עמד על 24,450 איש, בשנת 2024 הוא ירד ל-18,800. לפי נתוני הלמ”ס, מאזן ההגירה של ישראלים בשנים 2022–2024 היה שלילי: הפער עמד על כ-140,000 איש לטובת העוזבים.

סיפור אישי מתל אביב ופרג

בפרסום Ynet מובא סיפורו של דודו זכאי בן ה-45, שעבר לפרג. הוא סיפר שעבד שם כבר שנים רבות וחשב מזמן על מעבר, אך ההחלטה הסופית במשפחה הבשילה לאחר פגיעת רקטה בשכונתם בתל אביב ביוני בשנה שעברה.

זו פרט חשוב.

לישראלים המלחמה מזמן הפסיקה להיות משהו מופשט. רקטות, אזעקות, גיוס, שבויים, צפון, דרום, חוסר ודאות כלכלית, עייפות פוליטית – כל זה מצטבר לתחושה אישית של עתיד. אצל מישהו זה מחזיק. אצל מישהו זה נשבר.

לכן השיחה על הגירה לא יכולה להצטמצם להאשמות בחולשה או בחוסר נאמנות.

אנשים עוזבים לא רק כי בחו”ל קל יותר. לעיתים קרובות הם עוזבים כי בבית נהיה קשה מדי לתכנן חיים לחמש, עשר או עשרים שנה קדימה.

ישראל, אוקראינה ועלייה חדשה: היכן עובר הקו ההוגן

לעולים מאוקראינה הנושא הזה רגיש במיוחד. לאחר הפלישה הרוסית ב-2022 רבים הגיעו לישראל לא מתוך עניין תיירותי ולא למען נוחות, אלא כי המלחמה הרסה את חייהם הקודמים. מישהו הצליח להשתלב, מישהו נתקל בשפה, בבירוקרטיה, בשכירות יקרה, בקשיים בהכרה בתארים ובנטל פסיכולוגי כבד.

אבל הנתונים החדשים חשובים דווקא בכך שהם מסירים מהעולים האוקראינים את תפקיד ההסבר הנוח.

הבעיה רחבה יותר.

נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בסיפור הזה אות לכל החברה הישראלית: אם המדינה רוצה לשמור על אנשים, לא מספיק לדבר על ציונות, עלייה והקשר ההיסטורי עם העם היהודי. צריך שהאזרח יראה ביטחון, כבוד למוסדות, כלכלה מובנת, קליטה הוגנת, שירותים ממשלתיים מתפקדים ועתיד לילדים.

מה עומד מאחורי המספרים

ירידה תמיד הייתה מילה כואבת בשפה הישראלית. יש בה לא רק גיאוגרפיה, אלא גם מטען מוסרי: כאילו אדם לא רק עזב, אלא “ירד”. אך ההגירה המודרנית מורכבת יותר.

אדם אחד עוזב לפוסט-דוקטורט.

אחר – לעבודה בהייטק.

שלישי – בגלל מחירי הדיור.

רביעי – כי כבר לא מאמין שהמדינה מסוגלת לשמור על איזון בין ביטחון, דמוקרטיה, כלכלה וחיים נורמליים.

חמישי פשוט רוצה שהילדים שלו יישנו בלי אזעקות.

כשכמות החלטות כאלה מגיעה לעשרות אלפים בשנה, זה כבר לא סכום של סיפורים פרטיים. זה סימפטום לאומי.

השאלה המרכזית עכשיו היא לא מי אשם במספר המסוים של 2024. השאלה המרכזית היא האם המדינה מוכנה להכיר בכך שעוזבים לא רק “לא נקלטים”, אלא אנשים שבלעדיהם יהיה לישראל קשה יותר להישאר מדינה חזקה, חכמה ויציבה.

הסיום כאן עדיין פתוח.

אם הכנסת תסתפק בדיון נוסף ללא תוכנית, הסטטיסטיקה תישאר סטטיסטיקה – עד הקפיצה הבאה. אבל אם ישראל תראה בנתונים האלה לא איום פוליטי, אלא אזהרה לעתיד, השיחה על ירידה יכולה להפוך לתחילת עבודה רצינית: עם ביטחון, קליטה, כלכלה, חינוך, מדע ואמון בין האזרחים למדינה.