אצבע בעין לפוטין: איך ארדואן עוזר לזלנסקי לדחוק את רוסיה מהמזרח התיכון

טורקיה משנה את המאזן: למה זה חשוב לא רק לאוקראינה

טורקיה מתרחקת יותר ויותר מהמשחק המסובך הקודם עם מוסקבה ועוזרת לאוקראינה להתבסס שם, היכן שרוסיה הרגישה כמעט ככוח שאין לו תחליף. זה לא רק על דיפלומטיה, אלא גם על המזרח התיכון – אזור שחשוב ישירות לישראל, לביטחון הים התיכון המזרחי ולכל מערכת הבריתות האזוריות.

הסיבה לדיון החדש הייתה פרסום ב-The New York Times, שבו החוקרת גונול טול תיארה את התפרקות הקשר הטורקי-רוסי הקודם ואת עליית התפקיד האוקראיני בתמיכת אנקרה.

המשמעות של הסיפור הזה פשוטה, אך כואבת לקרמלין: ארדואן כבר לא נראה כשותף זוטר של פוטין.

כעת טורקיה היא זו שעוזרת לולדימיר זלנסקי לפתוח דלתות באזור שבו מוסקבה בנתה השפעה זמן רב דרך סוריה, נשק, אנרגיה והסכמים אישיים עם משטרים אוטוריטריים.

מסוריה לאוקראינה: איך הברית של אנקרה ומוסקבה התחילה להיסדק

לפני כעשר שנים, המלחמה בסוריה יצרה שותפות מוזרה, כמעט פרדוקסלית בין טורקיה לרוסיה. מוסקבה הצילה את משטר בשאר אסד, תמכה בו עם חיל האוויר, יועצים צבאיים וכיסוי פוליטי.

אנקרה, לעומת זאת, שמה את ההימור על מתנגדי אסד.

על הנייר זה היה אמור להוביל לעימות ישיר. אבל פוטין ורג’פ טאיפ ארדואן מצאו נוסחה: להתחרות, ללחוץ אחד על השני, אבל לא לנתק את הקשרים לחלוטין. עבור מוסקבה זה היה נוח, כי טורקיה פתחה לה מרחב לתמרון ליד נאט”ו. עבור ארדואן זה גם עבד – במיוחד על רקע היחסים המתוחים עם המערב.

אבל המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה שינתה את המבנה הזה.

לאחר 24 בפברואר 2022, פוטין הפך להיות תלוי הרבה יותר במדינות שלא הצטרפו לסנקציות המערביות. טורקיה סירבה לסגור לחלוטין את הערוצים הכלכליים והדיפלומטיים למוסקבה, אך במקביל לא סירבה לאוקראינה.

בזה הופיעה הלוגיקה הטורקית החדשה: לדבר עם רוסיה, אבל לחזק את קייב.

למה נפילת ההשפעה של רוסיה בסוריה הפכה לנקודת מפנה

המכה האמיתית לעמדה הרוסית במזרח התיכון, לפי הלוגיקה הזו, התרחשה לאחר נפילת משטר אסד בסוף 2024. עבור מוסקבה זה לא היה רק משבר סורי, אלא תבוסה סמלית של כל האסטרטגיה המזרח תיכונית.

רוסיה הציגה את סוריה במשך שנים כהוכחה לכוחה: בניגוד למערב, מוסקבה לא נוטשת את בעלי בריתה.

אבל כשהמשאבים של הקרמלין נשאבו למלחמה נגד אוקראינה, היכולת להגן על משטרים ישנים נחלשה באופן חד. סוריה הפכה עבור רוסיה לא לפלטפורמת כוח, אלא לתזכורת לכך שהמלחמה באוקראינה זוללת את יכולותיה המדיניות החיצוניות.

טורקיה, לעומת זאת, יצאה מהמשבר הזה בביטחון רב יותר.

לישראל יש משמעות נפרדת לפנייה הזו. המזרח התיכון זוכר היטב מי יודע לשמור על השפעה ומי רק מחקה עוצמה גלובלית. כאשר הנוכחות הרוסית נחלשת, שחקנים אחרים נכנסים למקומה – טורקיה, אוקראינה, מדינות המפרץ, וכן קואליציות זמניות חדשות לביטחון, אנרגיה וטכנולוגיות צבאיות.

וכאן אוקראינה כבר לא נראית רק כמדינה שמבקשת עזרה.

היא מופיעה יותר ויותר כמדינה שצברה ניסיון קרבי אמיתי נגד הצבא הרוסי, וניסיון זה הופך למשאב יצוא יקר ערך.

זלנסקי בסוריה: מחווה שמוסקבה לא יכלה שלא לשים לב אליו

במיוחד בולט היה ביקורו של ולדימיר זלנסקי בסוריה, שלפי הדיווחים התקיים במטוס ממשלתי טורקי.

זו לא רק פרט תחבורתי.

כאשר נשיא אוקראינה מגיע לאזור בתמיכה לוגיסטית טורקית, זה אומר שאנקרה למעשה עוזרת לקייב לעלות על הבמה הפוליטית, שבה רוסיה נהגה לראות את עצמה כאחת הכוחות המרכזיים.

זלנסקי נפגש עם המנהיג הסורי הזמני אחמד א-שארע ודיבר על שיתוף פעולה בתחום הביטחון והאנרגיה. עבור קייב זו הזדמנות להתבסס באזור לא רק דרך בקשות לתמיכה, אלא דרך הצעת מומחיות קונקרטית.

אוקראינה מציעה את מה שקיבלה במחיר יקר מאוד: ניסיון במלחמת רחפנים, התמודדות עם הצבא הרוסי, עבודה של מערכות הגנה אווירית והתאמת הייצור הצבאי בתנאים של התקפות מתמשכות.

זו הסיבה שהסיפור הזה נראה לקרמלין כהשפלה כפולה.

ראשית, רוסיה לא הצליחה לשמור על הסדר הקודם בסוריה. לאחר מכן, אוקראינה, נגדה הקרמלין פתח במלחמה כוללת, החלה לתפוס מרחב דיפלומטי וטכנולוגי צבאי בכיוון המזרח תיכוני.

אוקראינה, איראן ומדינות המפרץ: קו ביטחון חדש

שכבה נפרדת של הסיפור הזה קשורה לאיראן.

לישראל זה נושא רגיש במיוחד, כי רחפנים, טילים ורשתות פרוקסי איראניות הפכו מזמן לחלק מהאיום האזורי. עבור אוקראינה איראן גם לא שחקן מופשט: רחפנים איראניים הפכו לאחד הכלים של המלחמה הרוסית נגד ערים אוקראיניות, אנרגיה ותשתיות אזרחיות.

כאשר איראן תוקפת שכנים עם רחפני קמיקזה, מדינות המפרץ רואות לא רק סכסוך אזורי.

הן רואות נשק וטקטיקות שאוקראינה כבר למדה בתנאי קרב.

לכן שליחת צוותים אוקראינים ומומחים להגנה אווירית לקטאר, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות נראית לא כמחווה של סולידריות סמלית, אלא כעסקת ביטחון מעשית. קייב יכולה לתת את מה שמדינות האזור צריכות עכשיו: ניסיון בהתמודדות עם איומים שמקורם בבית הספר הצבאי האיראני וקשריו הטכנולוגיים.

בהקשר זה, חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את ההתקרבות האוקראינית-טורקית לא כאפיזודה דיפלומטית נפרדת, אלא כחלק מהתארגנות רחבה יותר של המזרח התיכון. עבור הקהל הישראלי כאן חשוב לא רק הסכסוך בין קייב למוסקבה, אלא גם איך המלחמה באוקראינה משנה את המאזן סביב איראן, סוריה, טורקיה ומדינות המפרץ.

מה פוטין מאבד

הבעיה העיקרית עבור פוטין בסיפור הזה היא לא בביקור אחד של זלנסקי ולא בפרסום אחד ב-The New York Times.

הבעיה עמוקה יותר: רוסיה מאבדת בהדרגה את מעמדה ככוח שיכול ללחוץ על אירופה, לשמור על עמדות בסוריה, להתמקח עם טורקיה, להפחיד את נאט”ו ולהישאר המתווך הראשי במזרח התיכון.

המודל הזה נשבר.

המלחמה נגד אוקראינה דרשה ממוסקבה יותר מדי משאבים, תשומת לב פוליטית וטכנולוגיה צבאית. ככל שהיא נמשכת יותר, כך יש לקרמלין פחות אפשרויות לשמור על הפוזה הגלובלית הקודמת.

ארדואן רואה את זה.

זו הסיבה שהמדיניות הטורקית הופכת לקשוחה ופרגמטית יותר. אנקרה לא בהכרח הופכת לבעלת ברית ישירה של קייב בהבנה המערבית. אבל היא משתמשת יותר ויותר בגורם האוקראיני נגד החולשה הרוסית.

עבור אוקראינה זה חלון הזדמנויות.

עבור רוסיה – עוד הוכחה לכישלון אסטרטגי.

ועבור ישראל – איתות שהמזרח התיכון נכנס לשלב חדש, שבו הניסיון האוקראיני במלחמה נגד רוסיה יכול להפוך לחלק מהביטחון האזורי, במיוחד על רקע האיומים מצד איראן ובעלי בריתה.

למה זה מכה דווקא במיתוס הקרמלין

פוטין בנה במשך שנים את דמות המנהיג, שלכאורה יודע להחזיר את רוסיה למרכזי הכוח העולמיים. סוריה הייתה חלק מהדמות הזו. הקשרים עם איראן, טורקיה ומשטרים אוטוריטריים גם היו חלק מהמבנה הזה.

אבל עכשיו רואים שהמבנה הזה לא מונוליטי.

טורקיה לא שוברת את כל הגשרים עם מוסקבה, אבל כבר לא משחקת לפי הסכמה הישנה, שבה הקרמלין קובע את הקצב. אוקראינה, שפוטין רצה לשלול ממנה סובייקטיביות, יוצאת לפלטפורמות חדשות ומציעה לאזורים לא סיסמאות, אלא ניסיון צבאי, טכנולוגיות ויציבות פוליטית.

בזה טמון המכה הסמלית העיקרית.

ארדואן לא רק עוזר לזלנסקי. הוא מראה שאפשר לעקוף, לדחוק ולהחליף את ההשפעה הרוסית בקשרים אחרים. עבור הקרמלין זה באמת נראה כמו אצבע בעין – לא רגשית, אלא אסטרטגית.