איוואן פרנקו, לבוב והעולם היהודי: הרצאה בקונסוליית ישראל פותחת את הזיכרון המורכב של גליציה

הרצאה בלבוב על העולם היהודי בחיים וביצירה של איוואן פרנקו הפכה להזדמנות להסתכל רחב יותר על אחד הנושאים המורכבים בהיסטוריה האוקראינית-יהודית. פרנקו חי בגליציה, שם אוקראינים, יהודים ופולנים לא רק חיו זה לצד זה, אלא השפיעו זה על זה מדי יום – דרך ערים, שוק, ספרות, פוליטיקה, דת, עוני, קונפליקטים וזיכרון.

הרצאה בלבוב כהזדמנות לדבר על יותר

13 ביוני 2026 בלבוב – מפגש תרבותי-חינוכי-הרצאה “העולם היהודי ביצירה ובחיים של איוואן פרנקו“.

מארגנת אותה הקהילה הדתית היהודית של יהדות מתקדמת “תיבה“. מקום האירוע – הקונסוליה הכבודית של מדינת ישראל באזור המערבי של אוקראינה, לבוב, רחוב גזובה, 36/3. הדובר – בוגדן טיכולוז – פרנקולוג ידוע, חוקר ספרות ומנהל בית פרנקו, המוזיאון הלאומי הספרותי-זיכרוני של איוואן פרנקו בלבוב.

אבל המפגש עצמו כאן חשוב לא רק כמודעה תרבותית.

הוא נותן הזדמנות טובה לחזור לנושא שלעתים קרובות או שמחליקים אותו או שמפשטים אותו: איוואן פרנקו והעולם היהודי של גליציה.

לקורא האוקראיני איוואן פרנקו הוא אחד הקלאסיקונים המרכזיים של התרבות הלאומית. עבור רבים מהישראלים שמו עשוי להיות כמעט לא מוכר. ובינתיים דרך פרנקו אפשר לראות לא רק את הספרות האוקראינית, אלא גם שכבה שלמה של ההיסטוריה האוקראינית-יהודית המשותפת.

קראו לו “קמניאר” (אוקראינית) (בנאי – עובד שמפסל אבנים) – בדמות אדם שמפצח סלע ופותח דרך קדימה. בתרבות האוקראינית דמות זו הפכה לסמל של עבודה, מאבק, עקשנות ותנועה לחופש.

זו ההיסטוריה של לבוב, דרוהוביץ’, בוריסלב, נאגוויצ’י, ערי גליציה ועיירותיה.

זו ההיסטוריה של אזור שבו אוקראינים, יהודים ופולנים חיו זה לצד זה במשך מאות שנים. לא בגלויה פשוטה על “ידידות העמים”, אלא בחיים האמיתיים – עם השפעה הדדית, מסחר, עוני, תחרות, מרחק דתי, ויכוחים פוליטיים, סטריאוטיפים והחלפת תרבות.

דווקא שיחה כזו חשובה למדור “היסטוריה ועובדות“. לא אגדה חגיגית. לא סיסמה מאשימה. אלא ניסיון להבין איך הכל היה מסודר באמת.

עובדה ראשונה: פרנקו גדל לא בעולם חד-לאומי

איוואן פרנקו נולד בשנת 1856 בכפר נאגוויצ’י, ליד דרוהוביץ’. זו הייתה גליציה – אז חלק מהאימפריה האוסטרית, ולאחר מכן האימפריה האוסטרו-הונגרית.

היום זו מערב אוקראינה.

אבל להבנת פרנקו חשוב לזכור: גליציה של זמנו לא הייתה הומוגנית. בערים ובעיירות חיו זה לצד זה אוקראינים, פולנים, יהודים, גרמנים, פקידים אוסטריים, בעלי מלאכה, איכרים, סוחרים, כמרים, רבנים, מורים, עורכי דין, עיתונאים ופעילים פוליטיים.

דרוהוביץ’, שם למד פרנקו, לא הייתה רק עיר אוקראינית.

זו הייתה עיר עם נוכחות יהודית חזקה, עם מסחר, מלאכות, חיים דתיים, עוני עירוני וניגודים חברתיים. לבוב, שם עבד פרנקו, כתב, התווכח ומת, הייתה מרחב עוד יותר מורכב – אוקראיני, פולני, יהודי, אוסטרי, רב-לשוני ומתוח פוליטית.

לכן, כשמדברים על “העולם היהודי” בחייו של פרנקו, מדובר לא בנושא נפרד בצד.

החיים היהודיים היו חלק מהסביבה שבה הוא התעצב.

הוא ראה אותה בערים, בשווקים, בבתי הספר, בחיי היומיום, בפוליטיקה, בשיחות על כסף, עוני, עבודה, צדק ועתיד העמים של גליציה.

וזה מיד משנה את הגישה לנושא.

פרנקו לא “הוסיף יהודים” לטקסטים שלו בשביל צבע. הוא כתב על עולם שבו יהודים היו חלק אמיתי ובולט מהחברה.

למה זה חשוב לישראל

לקהל הישראלי נושא כזה יכול להישמע במיוחד קרוב.

משפחות רבות בישראל יש להן שורשים בערי מזרח אירופה. עבור מישהו לבוב, דרוהוביץ’, בוריסלב, סמבור, סטרי, קולומיה או טרנופול – אלה לא רק שמות על המפה, אלא מקומות של זיכרון משפחתי.

לפעמים הזיכרון הזה קשור לחיים היהודיים שלפני המלחמה.

לפעמים – לשואה.

לפעמים – לתקופה הסובייטית, הגירה, עלייה וניתוק מהעבר.

פרנקו עוזר לראות שכבה מוקדמת יותר של ההיסטוריה הזו. לפני האסונות של המאה ה-20. לפני מחיקת הזיכרון הסובייטית. לפני המלחמה הנוכחית של רוסיה נגד אוקראינה.

הוא מראה את גליציה כמרחב שבו ההיסטוריות האוקראינית והיהודית היו שזורות זמן רב לפני הופעת המדינות המודרניות של אוקראינה וישראל.

עובדה שנייה: הדמויות היהודיות אצל פרנקו – הן מראה של החברה הגליציאנית

הדמויות היהודיות ביצירותיו של פרנקו מופיעות לא במקרה.

הן קשורות לשאלות החברתיות שהטרידו את הסופר: עוני, כסף, ניצול, כוח, עבודה, תלות, עיר, מסחר, חינוך, התעוררות לאומית וצדק.

במיוחד חשוב בוריסלב.

בחצי השני של המאה ה-19 בוריסלב הפכה לאחד המרכזים של כריית הנפט בגליציה. זה היה עולם של ניגודים חברתיים חדים. לכאן הגיעו עובדים, יזמים, מתווכים קטנים, אנשים ללא אדמה, אנשים ללא הגנה, אנשים עם תקווה להתעשר מהר ואנשים שלא נותר להם אלא למכור את עבודתם.

פרנקו ראה את בוריסלב כסמל לסדר הקפיטליסטי החדש.

ובעולם הזה הדמויות היהודיות לעיתים קרובות תופסות מקומות של סוחרים, שוכרים, מתווכים, יזמים, סוחרים קטנים, תושבי ערים. אבל לקרוא את זה רק כ”תיאור של יהודים” יהיה טעות.

פרנקו מתאר לא קהילה יהודית מבודדת.

הוא מתאר מערכת יחסים.

מי מחזיק בכסף.

מי עובד.

מי תלוי.

מי מתמקח.

מי שורד.

מי מנצל את חולשתו של האחר.

מי עצמו נשאר שבוי במצבו.

בתמונה כזו הדמויות היהודיות הופכות לחלק מביקורת חברתית רחבה יותר. אבל כאן מופיעה המורכבות שאי אפשר לעקוף.

סטריאוטיפים של התקופה: חלק לא נוח אך הכרחי של השיחה

פרנקו היה סופר והוגה דעות גדול.

אבל הוא לא היה אדם מחוץ לזמנו.

בטקסטים שלו אפשר למצוא חמלה לעניים, עניין בגורל האנושי, תשומת לב לאי צדק חברתי. אבל אפשר למצוא גם ניסוחים חדים, דמויות סטריאוטיפיות, הכללות שכיום נשמעות כבדות ודורשות קריאה ביקורתית.

זה רגע חשוב.

אם נכתוב שפרנקו פשוט “אהב את העולם היהודי”, זה יהיה שקר.

אם נכתוב שפרנקו היה רק נושא סטריאוטיפים אנטי-יהודיים, גם זה יהיה שקר.

עמדתו מורכבת יותר.

הוא חי בחברה שבה תנועות לאומיות נאבקו על מקום תחת השמש. האוקראינים של גליציה נאבקו על זכויות תרבותיות ופוליטיות. האליטה הפולנית שמרה על השפעה. הקהילות היהודיות חיפשו דרכים שונות – מחיים דתיים מסורתיים ועד אסימילציה, רעיונות סוציאליסטיים וציונות.

בסביבה הזו קל היה להתעורר קונפליקטים.

כלכליים.

דתיים.

יומיומיים.

פוליטיים.

לאומיים.

פרנקו לא עמד מעל כל זה כצופה קר. הוא היה משתתף בוויכוחים של תקופתו. לכן הנושא היהודי שלו לא יכול להיות סטרילי.

נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה חשיבות לדבר על זה ללא קישוטים. ההיסטוריה האוקראינית-יהודית לא נחלשת משיחה כנה. להפך, היא מתבגרת כאשר בה נשארים גם אור וגם צל.

עובדה שלישית: פרנקו פנה למסורת התנ”כית היהודית כשפה של גורל העם

יש עוד רמה, שהיא חשובה במיוחד לקורא הישראלי.

זו הפואמה “משה”.

לתרבות האוקראינית “משה” של איוואן פרנקו הוא אחד הטקסטים המרכזיים. אבל זה לא יצירה על הקהילה היהודית של גליציה במובן היומיומי. כאן פרנקו עולה לרמה אחרת – תנ”כית, סימבולית, לאומית.

משה אצל פרנקו – זה לא רק גיבור של היסטוריה עתיקה.

זה דמות של מנהיג שמוביל את העם דרך המדבר.

העם עייף.

העם מפקפק.

העם לא תמיד מבין את נביאו.

העם רוצה תוצאה, אבל לא תמיד מוכן למחיר הדרך.

לפרנקו העלילה הזו הפכה לדרך לדבר על הגורל האוקראיני. על עם שיש לו שפה, תרבות, זיכרון, כוח פנימי, אבל עדיין אין לו מדינה משלו. על עם שצריך לעבור דרך מדבר ארוך של ציפייה היסטורית.

כאן הדמות התנ”כית היהודית הופכת לשפה פוליטית ורוחנית אוקראינית.

לישראלים זה יכול להיות מעניין במיוחד.

הקלאסיקן האוקראיני פונה לדמותו של משה לא כאל עלילה זרה דקורטיבית, אלא כאל סמל אוניברסלי של דרך העם, אחריות, חירות ואמונה בעתיד.

פרנקו והציונות: למה הקלאסיקן האוקראיני התבונן בתשומת לב בתנועה הלאומית היהודית

נושא נפרד, חשוב לקורא הישראלי, הוא היחס של איוואן פרנקו לציונות.

בסוף המאה ה-19 הפוליטיקה היהודית באירופה השתנתה. השאלה הישנה “איך ליהודים לחיות בין עמים אחרים” כבר לא הייתה לה תשובה אחת. חלק בחרו באסימילציה. אחרים נשארו בסביבה דתית מסורתית. שלישיים הלכו לתנועה הסוציאליסטית. וחלק מהאינטלקטואלים והפעילים היהודים דיברו בקול רם יותר על תחייה לאומית וזכות העם היהודי לעתיד פוליטי משלו.

פרנקו צפה בזה לא מהצד של קורא עיתונים מקרי.

הוא חי בגליציה, שם הקהילה היהודית הייתה חלק בולט מהחברה, הכלכלה, התרבות העירונית והחיים הפוליטיים. לכן הציונות עבורו לא הייתה תיאוריה רחוקה, אלא אחת התשובות לבעיות האמיתיות של היהודים במזרח ובמרכז אירופה.

חוקרים מציינים במפורש: היחס של פרנקו ליהודים היה דו-משמעי, מהזדהות ועניין ועד הערכות קשות וסטריאוטיפים, אך עם זאת לאחר נפילת הצנזורה הסובייטית הפכו ידועים יותר טקסטים שבהם נראית גישתו החיובית ליהודים ולציונות.

לפרנקו הציונות הייתה חשובה בראש ובראשונה כהתגלמות של תודעה לאומית.

הוא עצמו השתייך לתנועה האוקראינית, שנאבקה על זכויות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות לאוקראינים של גליציה. לכן התנועה הלאומית היהודית הוא יכול היה לתפוס לא כמשהו מוזר, אלא כתהליך היסטורי מקביל: עם שמתמודד עם אפליה ולחץ, מחפש שפה של התארגנות עצמית, כבוד ועתיד.

בשנת 1893 פרנקו שהה בווינה ולפי נתוני החוקרים, נפגש עם תאודור הרצל – אחד האידיאולוגים המרכזיים של הציונות הפוליטית. מאוחר יותר פרנקו כתב הקדמה לפרסום הלבובי של עבודתו של הרצל “מדינת היהודים”. עם זאת, חשוב לא לפשט: פרנקו לא קיבל את רעיון המדינה היהודית ללא סייג וחשב שהיא קשה למימוש, אך הוא הכיר בצורך בסולידריות יהודית מול האנטישמיות.

זו נקודה חשובה מאוד.

פרנקו יכול היה לבקר בחריפות יזמים יהודים עשירים, במיוחד בטקסטים על בוריסלב והקפיטליזם הנפטי. אבל הביקורת הזו לא ביטלה דבר אחר: הוא ראה את זכותם של היהודים להתארגנות לאומית והבין שהאנטישמיות היא איום ממשי ולא בעיה מומצאת.

במובן זה פרנקו היה שונה מהרבה בני זמנו.

בסביבה האוקראינית, הפולנית והאירופית של סוף המאה ה-19 היו חזקים רגשות אנטישמיים. האוכלוסייה היהודית לעיתים קרובות הפכה לאובייקט נוח להאשמות – על עוני האיכרים, על משברים כלכליים, על כישלונות פוליטיים, על פחד מפני מודרניזציה. על רקע זה עצם הנכונות של פרנקו לדון בשאלה היהודית לא רק בשפת האשמה, אלא גם בשפת זכויות, סולידריות ועתיד לאומי הייתה חשובה.

אבל שוב – ללא קישוט.

פרנקו לא היה סופר ליברלי מודרני של המאה ה-21. במורשתו יש טקסטים וניסוחים שכיום דורשים קריאה ביקורתית. החוקרים לכן מדברים על המורכבות של יחסו ליהודים: בו שכנו זה לצד זה תמיכה באמנציפציה יהודית, עניין בציונות, ביקורת חברתית על ההון היהודי וסטריאוטיפים של התקופה.

למאמר במדור “היסטוריה ועובדות” זה במיוחד יקר ערך.

פרנקו מראה שההיסטוריה האוקראינית-יהודית לא מתחלקת לשחור ולבן. בה היו קונפליקטים, אבל היו גם נקודות הבנה. הייתה ביקורת חברתית, אבל הייתה גם הגנה על זכותם של היהודים להשתתף בחיים הציבוריים. היו סטריאוטיפים, אבל היה גם עניין בתנועה הלאומית היהודית.

הציונות בהיסטוריה הזו חשובה גם כי היא מחברת את פרנקו לנושא שמובן לישראל של היום: זכותו של עם לא להיעלם, לא להיעלם, לא להיות אובייקט נצחי של פוליטיקה זרה, אלא לדבר על עצמו כסובייקט של ההיסטוריה.

דווקא כאן פרנקו הופך באופן בלתי צפוי למעניין לא רק לקורא האוקראיני, אלא גם לקורא הישראלי.

הוא הסתכל על השאלה היהודית מגליציה – אזור שבו האוקראינים עצמם נאבקו על קול, שפה והכרה. לכן השאיפה היהודית להתארגנות עצמית לא יכלה להיות עבורו קול ריק. היא נכנסה לאותו שיח היסטורי גדול על עמים ללא כוח פוליטי מלא, על זכויות מיעוטים, על עתיד מזרח אירופה ועל איך לשמור על כבוד בעולם של אימפריות וקונפליקטים לאומיים.

עובדה רביעית: לבוב בנושא הזה – לא רק מקום על המודעה

לבוב בהיסטוריה של פרנקו והעולם היהודי – זה לא רקע.

זהו אחד הגיבורים הראשיים.

כאן פרנקו חי, עבד, כתב, התווכח ונפטר. כאן התגבשה המחשבה הפוליטית והספרותית האוקראינית. כאן גם עד מלחמת העולם השנייה התקיימה חיים יהודיים חזקים – דתיים, תרבותיים, חינוכיים, מסחריים, פוליטיים.

לבוב הייתה עיר של מספר זיכרונות.

אוקראיני.

יהודי.

פולני.

אוסטרי.

מאוחר יותר – סובייטי.

וכל אחד מהזיכרונות הללו השאיר חותם, אך לא תמיד נשמר באותה מידה.

לאחר השואה, החיים היהודיים בלבוב כמעט הושמדו. לאחר השלטון הסובייטי, הרבה שונה שם, נמחק, הושתק או הוגבל לנוסחאות רשמיות. לאחר שיקום העצמאות של אוקראינה החל תהליך מורכב של החזרת הזיכרון – לא תמיד מהיר, לא תמיד מלא, אך חשוב.

לכן הרצאה על העולם היהודי של פרנקו דווקא בלבוב נשמעת אחרת מאשר בכל עיר אחרת.

בלבוב הנושא הזה נמצא ממש מתחת לרגליים.

ברחובות.

בבתים.

בארכיונים.

בקרנות המוזיאונים.

בסיפורי המשפחות.

בבתי הכנסת שנעלמו.

בטקסטים האוקראיניים.

בזיכרון היהודי.

בדיאלוג המודרני של אוקראינה וישראל.

ואם מפגש כזה מתקיים בקונסוליה הכבוד של מדינת ישראל באזור המערבי של אוקראינה, זה מוסיף עוד משמעות. מדובר לא רק על העבר, אלא גם על המוכנות של היום לדבר על ההיסטוריה המשותפת בשפת הכבוד והדיוק.

מי הוא איוון פרנקו: הסבר לקורא הישראלי

רבים מהישראלים עשויים להכיר את שמו של טאראס שבצ’נקו, אך לא תמיד להבין מי הוא איוון פרנקו.

ובלי זה קשה להבין מדוע הרצאה על עולמו היהודי בכלל חשובה.

איוון פרנקו — אחד מהסופרים, ההוגים והפעילים הציבוריים האוקראינים החשובים ביותר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. עבור התרבות האוקראינית הוא עומד לצד טאראס שבצ’נקו ולסיה אוקראינקה.

אם שבצ’נקו הפך לסמל ההתעוררות הלאומית האוקראינית של המאה ה-19, אז פרנקו הפך לדמות מסוג אחר – אינטלקטואל בקנה מידה אירופי, שחיבר בין ספרות, מדע, פוליטיקה, עיתונאות, תרגום, ביקורת חברתית ועבודה עם התרבות העממית.

הוא לא היה רק משורר.

פרנקו היה סופר, מחזאי, מתרגם, חוקר ספרות, פובליציסט, מדען, פעיל פוליטי, חוקר פולקלור ואדם בעל אנרגיה אינטלקטואלית עצומה.

הוא כתב על עוני, עבודה, אהבה, השפלה, כבוד, אי צדק חברתי, התעוררות לאומית, חולשה אנושית ואחריות האינטליגנציה כלפי העם.

איוון פרנקו (27 באוגוסט 1856, נאגוויצ’י, מחוז דרוגוביץ’, מחוז סמבור, ממלכת גליציה וולדימיריה, האימפריה האוסטרית – 28 במאי 1916, לבוב, ממלכת גליציה וולדימיריה, אוסטרו-הונגריה) – משורר אוקראיני בולט, פובליציסט, מתרגם, חוקר מדעי, פעיל ציבורי ופוליטי. דוקטור לפילוסופיה (1893), דוקטור מוסמך (1895), חבר אמיתי של החברה המדעית על שם שבצ’נקו (1899), דוקטור כבוד של אוניברסיטת חרקוב (1906). חבר בחברה “פרוסוויטה”.

במהלך יותר מ-40 שנות פעילות יצירתית, פרנקו עבד בצורה פורה ביותר כסופר מקורי (משורר, סופר, מחזאי) ומתרגם, מבקר ספרותי ופובליציסט, מדען רב תחומי – חוקר ספרות, שפה, תרגום ואמנות, אתנולוג ופולקלוריסט, היסטוריון. מורשתו היצירתית מוערכת בכמה אלפי יצירות בנפח כולל של יותר מ-100 כרכים. בסך הכל במהלך חייו פרנקו פרסם יותר מ-220 פרסומים בספרים ובחוברות נפרדות, כולל יותר מ-60 אוספים של יצירותיו המקוריות והמתורגמות בז’אנרים שונים. הוא היה אחד מהסופרים האוקראינים המקצועיים הראשונים, כלומר הרוויח את לחמו מעבודה ספרותית.

פרנקו כתב בעיקר בשפה האוקראינית – ליתר דיוק, באוקראינית הספרותית של זמנו עם מרכיב לשוני גליציאני חזק.

אבל הוא היה מחבר רב לשוני ואינטלקטואל.

הוא גם כתב ופרסם:

• בפולנית – במיוחד בעיתונות ובפובליציסטיקה;
• בגרמנית – עבור המרחב המדעי-פובליציסטי האוסטרי והאירופי;
• השתמש וידע רוסית, סלאבית עתיקה, לטינית, יוונית, תרגם משפות שונות;
• עבד עם טקסטים בעברית/מסורת התנ”ך היהודית דרך עלילות תנ”כיות, בעיקר בפואמה “משה”, אך את הפואמה עצמה כתב באוקראינית.

אבל הכי טוב לראות את היקף פרנקו דרך יצירותיו.

אחת מהיצירות המוקדמות והחשובות מאוד – “בואה קונסטריקטור”, שנכתבה ב-1878. זו פרוזה על בוריסלב, הון הנפט, חמדנות, תלות ועולם שבו הכסף מתחיל לשלוט ביחסים האנושיים. לנושא גליציה זה חשוב במיוחד: בוריסלב אצל פרנקו הופך לא רק לעיר, אלא לסמל של קפיטליזם חדש וקשה.

בשנים 1881–1882 פרנקו כתב את הרומן החברתי “בוריסלב צוחק”. בו הוא הראה את חיי העובדים הקשים והולדת המחאה העובדתית בבוריסלב הנפטי. זה לא רומן “על תעשייה” במובן היבש, אלא טקסט על אנשים שהכלכלה החדשה טוחנת בין עוני, ניצול ותקווה לצדק.

ב-1883 הופיע הרומן ההיסטורי “זכר ברקוט”. פעולתו קשורה למאה ה-13 ולהתנגדות הקהילה הקרפטית לפלישה המונגולית. עבור התרבות האוקראינית זהו אחד מהטקסטים החשובים על חירות, סולידריות קהילתית, כבוד ויכולת העם להגן על אדמתו. דרך העבר פרנקו דיבר על ההווה: על כך שהעם יכול לעמוד, אם יש לו ארגון פנימי, זיכרון ורצון.

ב-1893 נכתבה הדרמה “האושר הגנוב”. זו כבר צד אחר של פרנקו – לא רק הוגה חברתי, אלא גם פסיכולוג עדין. במרכז המחזה טרגדיה אישית, אהבה הרוסה, לחץ הנסיבות והשאלה האם אדם יכול לשמור על עצמו כאשר החיים כבר נשברו על ידי החלטות זרות.

ב-1895 פרנקו כתב את הרומן “יסודות החברה”, שבו שוב פנה לנושא המוסר החברתי, הכוח, הכסף והצביעות. הוא התעניין לא רק בעוני כעובדה, אלא כיצד החברה בנויה, שבה אנשים מסוימים מקבלים כוח ואחרים מוצאים את עצמם תלויים.

ב-1896 יצא מחזור השירים “עלים נובלים”. זו ליריקה על אהבה, כאב, בדידות, שבר פנימי ופגיעות אנושית. טקסט זה חשוב, כי הוא מראה: פרנקו לא היה רק “קמניאר”, לא רק לוחם ציבורי, אלא גם מחבר של שירה אישית מאוד, דרמטית, רגשית.

ב-1900 הופיע הרומן “דרכים מצטלבות”. כבר השם עצמו מתאים לשיחה על פרנקו וגליציה. זו יצירה על חברה פרובינציאלית, פוליטיקה, חוק, שחיתות, עבודה לאומית, בחירות אישיות ודרכים מורכבות שבהן הולכים אנשים וקהילות שלמות.

ב-1905 פרנקו כתב את הפואמה “משה” – אחד מהטקסטים המרכזיים של הספרות האוקראינית. בה הדמות התנ”כית של משה הופכת לשפת שיחה על גורל העם, מנהיגות, ספקות, מדבר, חירות והדרך לעתיד. עבור האוקראינים זה לא היה רק סיפור מחדש של עלילה תנ”כית, אלא הרהור על הדרך הלאומית שלהם.

לכן עבור הקורא הישראלי פרנקו מעניין במיוחד.

הוא פנה למסורת התנ”ך היהודית לא כאל פולקלור רחוק, אלא כשפה אוניברסלית של היסטוריה. דרך משה פרנקו דיבר על עם שמחפש דרך, מתעייף, מסופק, מתווכח עם הנביא, אך עדיין נשאר מול שאלת החירות.

יש גם יצירה מפורסמת נוספת, חשובה להבנת דמותו של פרנקו, – השיר “קמניארי”, שנכתב ב-1878. דווקא איתו קשור דמותו של קמניאר. בתרבות האוקראינית קמניאר – זהו אדם שמפצח את הסלע וסולל את הדרך קדימה. דמות זו הפכה לסמל של עבודה, עקשנות, התנגדות ותנועה לחירות.

לכן פרנקו באוקראינה – לא רק מחבר של כמה טקסטים בית ספריים.

הוא אחד מאלה שעזרו לתרבות האוקראינית לעבור מהמסורת הפולקלורית והרומנטית לאומה אינטלקטואלית מודרנית. הוא כתב על איכרים ועובדים, על העיר והתעשייה, על אהבה ופוליטיקה, על העבר והעתיד, על העם והאישיות, על חולשה וכבוד.

מקומו בספרות האוקראינית מיוחד.

טאראס שבצ’נקו נתן לאוקראינים קול פואטי ולאומי חזק. לסיה אוקראינקה הובילה את הספרות האוקראינית לרמה של דרמה פילוסופית אירופית ושירה אינטלקטואלית. איוון פרנקו עמד ביניהם ולצידם כדמות אוניברסלית: סופר, מדען, פובליציסט, מבקר, מתרגם, הוגה פוליטי ובונה התרבות האוקראינית המודרנית.

פרנקו נולד והתגבש בגליציה, שם ההיסטוריה האוקראינית נפגשה כל הזמן עם היהודית, הפולנית, האוסטרית והאירופית הכללית. לכן הטקסטים שלו עוזרים להבין לא רק את אוקראינה, אלא גם את העולם המזרח אירופי שממנו יצאו מיליוני משפחות יהודיות.

דרך פרנקו ניתן לראות את מפת גליציה לא כמרחב היסטורי יבש, אלא כמרחב חי.

נאגוויצ’י – מקום הלידה.

דרוגוביץ’ – עיר הנעורים.

בוריסלב – סמל הקפיטליזם הנפטי והכאב החברתי.

לבוב – מרכז התרבות, הפוליטיקה, העיתונאות והזיכרון.

ולצד זה – קהילות יהודיות, שווקים, חיים דתיים, עוני, עושר, סוציאליזם, ציונות, סטריאוטיפים, פחדים, דיאלוג וקונפליקטים.

יש גם עובדה חשובה נוספת שעוזרת להבין את היקף הזיכרון על פרנקו.

באוקראינה יש עיר שנקראת על שמו – איוונו-פרנקובסק. היסטורית העיר הזו נקראה סטניסלבוב, מאוחר יותר סטניסלב. ב-1962 שונה שמה לאיוונו-פרנקובסק לכבוד איוון פרנקו. זה קרה בתקופה הסובייטית, לכבוד 300 שנה לעיר, אך הלוגיקה של שינוי השם הייתה קשורה לכך שפרנקו נתפס כאחת מהדמויות הגדולות ביותר של התרבות האוקראינית וכסמל של גליציה.

למה דווקא שמו?

כי פרנקו – לא מחבר מקומי של אזור אחד. הוא הפך לסמל לאומי. שמו קשור למערב אוקראינה, לבוב, גליציה, השפה האוקראינית, הספרות, ההשכלה, המחשבה החברתית והרעיונות של כבוד תרבותי. לכן העיר איוונו-פרנקובסק על מפת אוקראינה – זה לא רק שם מנהלי, אלא סימן למקום שפרנקו תופס בזיכרון האוקראיני.

לקורא הישראלי ניתן להסביר זאת בפשטות: פרנקו עבור אוקראינה – לא רק סופר, אלא אחד מהאנשים שדרכם האוקראינים למדו לדבר על עצמם כאומה מודרנית.

לכן השיחה על פרנקו והעולם היהודי – זו לא נושא ספרותי צר.

זהו אופן להבין כיצד התרבות האוקראינית ראתה את החיים היהודיים.

כיצד הנוכחות היהודית עיצבה את גליציה.

כיצד משה התנ”כי הפך לאחד מהדימויים של הדרך הלאומית האוקראינית.

כיצד התנועות הלאומיות של סוף המאה ה-19 חיפשו את שפת העתיד.

ולמה היום, לאחר כל האסונות של המאה ה-20 ועל רקע המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה, חשוב לדבר על כך ללא מתיקות מזויפת וללא פשטנות הרסנית.

פרנקו לא נותן לנו אגדה נוחה.

הוא נותן חומר מורכב.

לכן הוא חשוב.

ההיסטוריה של האוקראינים והיהודים בגליציה לא הייתה רק היסטוריה של שכנות, אלא גם היסטוריה של מתח. לא רק היסטוריה של כאב, אלא גם היסטוריה של השפעה. לא רק היסטוריה של קרע, אלא גם היסטוריה של מרקם תרבותי משותף.

הרצאה בלבוב הייתה רק סיבה לפתוח שוב את הנושא הזה.

והנושא עצמו רחב הרבה יותר ממפגש אחד.

היא על כך שלאוקראינה ולעולם היהודי יש היסטוריה משותפת ארוכה – עם ערים, שמות, טקסטים, קונפליקטים, דימויים תנ”כיים וזיכרון שלא ניתן למסור לא לתעמולה ולא לשכחה.

לכן השיחה על פרנקו היום חשובה לא רק לפילולוגים.

היא חשובה לכל מי שרוצה להבין מדוע ההיסטוריה האוקראינית-יהודית – זו לא תוספת להיסטוריה האירופית הגדולה, אלא אחת מהקווים המרכזיים שלה.