חמאס: “הפלסטינים רוצים לראות את רוסיה כמתווכת בעזה, אך ישראל מונעת זאת”

חמאס שוב מנסה להציג את רוסיה כמתווכת בעזה. אך עבור ישראל, מוסקבה אינה נראית כצד נייטרלי: רוסיה מקבלת נציגי חמאס, שומרת על קשרים עם איראן ומשתמשת במשבר במזרח התיכון למשחק הפוליטי שלה.

חמאס רוצה את רוסיה במשא ומתן על עזה: מדוע ישראל לא מקבלת תפקיד כזה של מוסקבה

חמאס הצהיר שישראל מונעת את השתתפות רוסיה במשא ומתן על רצועת עזה. כך אמר סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו מרזוק, בראיון לסוכנות הידיעות הרוסית ריה נובוסטי. דבריו נאמרו מספר ימים לאחר ביקור משלחת חמאס במוסקבה, שם נציגי התנועה ניהלו משא ומתן במשרד החוץ הרוסי.

הפרט המרכזי בסיפור הזה הוא הניסוח. לא ישראל הכריזה רשמית על עמדה חדשה כלפי רוסיה, אלא חמאס הוא שטוען שהצד הישראלי לא מקבל את מוסקבה כמתווכת. לכן נכון לומר: חמאס הצהיר שישראל חוסמת את השתתפות רוסיה, ולא פשוט: ישראל ויתרה על רוסיה.

לדברי מוסא אבו מרזוק, הצד הפלסטיני היה רוצה לראות את רוסיה בין המתווכים בסכסוך סביב עזה. הוא הצהיר שחמאס “תמיד תמך” בתפקיד כזה של מוסקבה, אך ישראל, לטענתו, “דוחה בעקביות” את ההצעה הזו. משמעות טענתו היא ש”כל מתווך צריך להיות מקובל על שני הצדדים”, והסכמת ישראל לא מאפשרת לרוסיה “לשחק תפקיד פעיל יותר”. דיווחים על הצהרת אבו מרזוק פורסמו ב-15 ביוני 2026 בהתייחסות לריה נובוסטי.

המשפט הזה חשוב לא רק כתגובה נוספת של נציג חמאס. הוא מראה על משחק פוליטי רחב יותר: חמאס מנסה להכשיר את רוסיה כמשתתפת במשא ומתן, ומוסקבה מנסה להחזיר לעצמה את מעמד המתווך במזרח התיכון. עבור ישראל, תפקיד כזה של רוסיה נראה בעייתי בגלל הקשרים של מוסקבה עם חמאס, שיתוף הפעולה של רוסיה עם איראן והקו האנטי-מערבי הכללי של מדיניות החוץ הרוסית.

מה קרה במוסקבה ב-10 ביוני 2026

ב-10 ביוני 2026 נפגש סגן שר החוץ של רוסיה, גאורגי בוריסנקו, במוסקבה עם סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו מרזוק. הודעה רשמית על הפגישה הזו פורסמה על ידי משרד החוץ הרוסי. הצד הרוסי הצהיר כי נדונה המצב באזור הסכסוך הפלסטיני-ישראלי עם דגש על הצורך בהפסקת אש יציבה ברצועת עזה.

לפי נתוני אנאדולו, בפגישה בין בוריסנקו לאבו מרזוק נדונו הפסקת אש יציבה, חידוש אספקת הסיוע ההומניטרי, שיקום התשתית האזרחית ההרוסה בעזה, המצב “בגדה המערבית” והשאלה “האחדות הפלסטינית”. בנפרד, הצד הרוסי דיבר שוב על “הסדר כולל” על בסיס “הקמת מדינה פלסטינית עצמאית”.

התקשורת הישראלית הבהירה את הרכב משלחת חמאס. היא הובלה על ידי מוסא אבו מרזוק. כמו כן, השתתפו במשא ומתן חבר הלשכה המדינית מאהר סלאח, נציג חמאס ברוסיה איאד אבו זאחר ומזכיר מחלקת הקשרים הבינלאומיים מוחמד אל-איילה. התקשורת כינתה את חמאס ישירות כארגון טרור והדגישה שהמשא ומתן התקיים במוסקבה בהשתתפות סגן שר החוץ הרוסי גאורגי בוריסנקו.

רק לאחר הפגישה הזו הופיעה קו מידע חדש: חמאס רוצה את רוסיה כמתווכת, אך ישראל, לדברי אבו מרזוק, לא מסכימה.

מה בדיוק אמר מוסא אבו מרזוק

אבו מרזוק הצהיר שהפלסטינים מעוניינים בהשתתפות רוסיה במשא ומתן על עזה. המחשבה המרכזית שלו: מתווך לא יכול להיות נכפה על ידי צד אחד, הוא צריך להיות מקובל על כל המשתתפים בתהליך.

בתגובה שהועברה לריה נובוסטי הוא אמר:

“כל מתווך צריך להיות מקובל על שני הצדדים. אף אחד לא יכול לכפות מתווך באופן חד צדדי”.

לאחר מכן טען אבו מרזוק שהסכמת ישראל היא שמונעת תפקיד פעיל יותר של רוסיה בשאלה הפלסטינית.

עבור חמאס, ניסוח כזה הוא מועיל. הוא מעביר את השיחה ממישור הטרור, בני הערובה וביטחון ישראל למישור הדיפלומטי: מי זכאי להיות מתווך, מי משתתף במשא ומתן, מי מכיר בצד הפלסטיני כישות פוליטית. זהו אמצעי נוח עבור חמאס להציג את עצמו לא כארגון טרור שתקף את ישראל ב-7 באוקטובר 2023, אלא כמשתתף בתהליך בינלאומי.

גם עבור רוסיה זה מועיל.

מוסקבה מקבלת הזדמנות לדבר לא על המלחמה נגד אוקראינה, לא על התלות באיראן ולא על הבידוד הבינלאומי שלה, אלא על “שלום” במזרח התיכון. כך מנסה הדיפלומטיה הרוסית להראות שבלעדיה כביכול אי אפשר לפתור סכסוכים בינלאומיים גדולים.

מדוע ישראל לא מעוניינת ברוסיה כמתווכת

אין הצהרה רשמית ישראלית בדיוק על דברי אבו מרזוק במקורות שנמצאו. זהו פרט חשוב. אך ההיגיון הפוליטי של הזהירות הישראלית מובן.

מתווך צריך לעורר אמון. רוסיה אינה מעוררת אמון כזה אצל ישראל. מוסקבה מקבלת נציגי חמאס ברמה רשמית, שומרת על קשרים הדוקים עם איראן, מבקרת בחריפות את ישראל בזירות בינלאומיות ומשתמשת במלחמה בעזה כחלק מהאג’נדה האנטי-מערבית שלה.

עבור ישראל, השתתפות רוסיה במשא ומתן עשויה להיות לא חיזוק התהליך, אלא חיזוק הלגיטימציה הפוליטית של חמאס. מוסקבה אינה מסתירה שהיא רואה בחמאס חלק מ”התמונה הפוליטית הפלסטינית”, ולא כארגון טרור. ברטוריקה הרוסית נשמעות לעיתים קרובות מילים על “אחדות פלסטינית”, “זכויות הפלסטינים”, “מדינתיות” ו”הסדר”, אך הרבה פחות תשומת לב מוקדשת לשאלת האחריות של חמאס על התקיפה ב-7 באוקטובר, החזקת בני הערובה והאיום על ביטחון ישראל.

זו הסיבה שבשבילה עבור ישראל דיפלומטיה כזו נראית מסוכנת. בה חמאס מקבל במה פוליטית, רוסיה מקבלת דמות של מתווכת, וביטחון ישראל עלול להפוך לנושא משני.

נאנווסטי — חדשות ישראל מדגיש: בסיפור הזה חשוב להפריד בין עובדה לבין הצגה תעמולתית. העובדה היא שהפגישה של חמאס עם משרד החוץ הרוסי ב-10 ביוני 2026 אכן התקיימה. העובדה היא שמוסא אבו מרזוק אכן הצהיר שחמאס רוצה את השתתפות רוסיה. אך הטענה שישראל “חוסמת” את רוסיה היא עמדת נציג חמאס, ולא הצהרה רשמית מאושרת של ישראל.

מה דנו רוסיה וחמאס

הצד הרוסי הציג את הפגישה באריזה דיפלומטית מסורתית: “הפסקת אש, סיוע הומניטרי, שיקום עזה, הגדה המערבית, אחדות פלסטינית, מדינה פלסטינית”.

במערך הנושאים הזה כמעט הכל נשמע הומניטרי ונייטרלי פוליטית. אך מאחורי זה עומדת השאלה: את מי בדיוק מנסה מוסקבה להוציא לבמה הבינלאומית?

חמאס לאחר 7 באוקטובר 2023 נשאר עבור ישראל לא רק תנועה פוליטית, אלא ארגון טרור האחראי לרצח המוני של אזרחים, חטיפת אנשים ומלחמה שהובילה לתוצאות קשות לכל האזור. לכן כל פגישה של נציגי חמאס בבירות מדינות גדולות היא לא רק דיפלומטיה. זה גם שאלה של לגיטימציה.

כאשר נציג חמאס מגיע למוסקבה ונפגש עם סגן שר החוץ של רוסיה, “התנועה” מקבלת איתות: מדברים איתה ברמה מדינית. כאשר לאחר מכן אותו נציג אומר שרוסיה צריכה להיות מתווכת, זה כבר חלק מקמפיין פוליטי. חמאס מראה לתומכיו ולשחקנים חיצוניים: הוא לא מבודד, יש לו ערוצים, הוא יכול לנהל משא ומתן לא רק דרך מצרים, קטאר או טורקיה, אלא גם דרך מוסקבה.

מדוע רוסיה מעוניינת בתפקיד הזה

עבור רוסיה, הנושא המזרח תיכוני הפך מזמן לאמצעי להראות השפעה. לאחר הפלישה המלאה לאוקראינה ב-2022, מוסקבה מצאה את עצמה בעימות עמוק יותר עם המערב. לכן כל משבר בינלאומי שבו רוסיה יכולה להופיע כ”מתווכת נחוצה” מנוצל לחיזוק מעמדה.

רצועת עזה בהיגיון הזה נוחה למוסקבה מכמה סיבות.

• ראשית, הסכסוך מאפשר לרוסיה לבקר את ארה”ב ובעלות בריתה.
• שנית, הקשרים עם חמאס עוזרים למוסקבה לדבר עם חלק מהעולם הערבי והמוסלמי.
• שלישית, הדיפלומטיה הרוסית יכולה להציג את עצמה כאלטרנטיבה להשפעה האמריקאית.
• רביעית, נושא עזה מסיח את הדעת מהמלחמה הרוסית נגד אוקראינה.

עבור ישראלים ממוצא אוקראיני זה במיוחד מורגש. אותה רוסיה שמנהלת מלחמה אגרסיבית נגד אוקראינה, הורסת ערים אוקראיניות ומשתפת פעולה עם משטרים עוינים למערב, מנסה להציג את עצמה כמתווכת במזרח התיכון. אך תיווך דורש אמון. קבלות פנים במשרד החוץ והצהרות לסוכנויות מדינה אינן מספיקות.

מה מקבל חמאס

חמאס מקבל מהקו הרוסי כמה יתרונות מידיים.

הראשון — לגיטימציה פוליטית. אם מקבלים טרוריסטים במוסקבה, קל יותר להציג אותם כצד במשא ומתן ולא כארגון טרור.

השני — הרחבת השדה הדיפלומטי. ככל שיש יותר מתווכים, כך יש יותר אפשרויות להאריך את התהליך, לתמרן בין דרישות ולחפש תנאים נוחים יותר.

השלישי — אפקט תקשורתי. הצהרת אבו מרזוק מאפשרת לחמאס להעביר חלק מהאחריות לישראל: כאילו הצד הפלסטיני רוצה להרחיב את התיווך, אך ישראל כביכול לא מאפשרת.

הרביעי — במה תקשורתית רוסית. ריה נובוסטי ומשאבים רוסיים אחרים נותנים לחמאס אפשרות לקדם את עמדתו בשפה הרוסית ובאמצעות רשתות הקשורות למרחב המידע הרוסי.

זו הסיבה שניסוח אבו מרזוק אינו מקרי. הוא מכוון לא רק ל”קהל הפלסטיני”. הוא פונה לרוסיה, לעולם הערבי, למתנגדי ישראל ולמי שרוצה לראות במוסקבה מרכז דיפלומטי חלופי.

מה חסר בהצהרת חמאס

בהצהרת אבו מרזוק ובהצגה הרוסית כמעט ולא נשמעים השאלות המרכזיות לישראל.

• אין תשובה ברורה כיצד יש להבטיח את ביטחון האזרחים הישראלים.
• אין תשובה מה יקרה עם התשתית הצבאית של חמאס בעזה.
• אין תשובה מי נושא באחריות ל-7 באוקטובר 2023.
• אין תשובה כיצד להבטיח שרצועת עזה לא תהפוך שוב לפלטפורמה להתקפות על ישראל.
• אין תשובה כיצד ייפתר נושא בני הערובה והערבויות לאחר הפסקת האש.

במקום זאת, הדגש מועבר ל”מתווכים”, “סיוע הומניטרי”, “שיקום” ו”אחדות פלסטינית”. כל הנושאים הללו חשובים, אך ללא שאלת ביטחון ישראל הם הופכים לתמונה לא מלאה.

עבור ישראל, המשא ומתן על עזה לא יכול להיות רק שיחה על איזון דיפלומטי. זהו שאלה של חיים, ביטחון, בני ערובה, קהילות דרומיות, צבא, גבול ועתיד האזור.

מדוע הניסוח “רוסיה — מתווכת” מסוכן

במבט ראשון, השתתפות מתווך נוסף עשויה להיראות מועילה.

ככל שיש יותר ערוצים, כך יש יותר סיכויים להסכמה. אך במציאות, מתווך לא רק מעביר מסרים. הוא משפיע על שפת המשא ומתן, על מסגרות הדיון, על התפיסה הבינלאומית של הצדדים ועל מי נחשב כמשתתף לגיטימי בתהליך.

אם “מתווך” הופך למדינה שמקבלת את חמאס ברמה רשמית, משתפת פעולה עם איראן ונמצאת בעימות קשה עם המערב, עבור ישראל זה לא ערוץ נייטרלי. זהו סיכון שהמשא ומתן ינוצל נגד האינטרסים הישראליים.

רוסיה יכולה לדבר על הפסקת אש, אך לא לשים במרכז את פירוק השלטון הצבאי של חמאס. רוסיה יכולה לדבר על סיוע הומניטרי, אך לא לדבר מספיק חזק על בני הערובה. רוסיה יכולה לדבר על מדינה פלסטינית, אך לא להבטיח את ביטחון ישראל. זו בדיוק הבעיה.

נאנווסטי — חדשות ישראל סבור שחשוב להדגיש: מוסקבה מנסה לשחק תפקיד מתווך לא מתוך טוהר הומניטרי, אלא מתוך אינטרס פוליטי. חמאס מנסה להשתמש במוסקבה לא רק למשא ומתן, אלא גם ליציאה מהבידוד. וישראל, לפי ההיגיון של השנים האחרונות, לא מוכנה להעביר חלק מהתהליך למדינה שמפתחת במקביל קשרים עם אויביה.

מה זה אומר עבור ישראל

הצהרת מוסא אבו מרזוק אינה רק חדשות על רוסיה. זהו איתות שחמאס ממשיך לחפש תמיכות חיצוניות. לאחר המלחמה, הרס עזה והלחץ הבינלאומי, התנועה מנסה לשמור על נוכחות פוליטית. לשם כך היא זקוקה למתווכים, במות, הצהרות, פגישות ותמונות במשרדי חוץ.

רוסיה בתוכנית הזו נוחה. היא לא דורשת מחמאס את מה שדורשת ישראל.

היא לא מהווה את הערבה הראשית לביטחון ישראל.

היא לא נושאת באחריות ישירה כלפי החברה הישראלית.

אבל היא יכולה לתת לחמאס אוויר פוליטי.

עבור ישראל, השאלה עומדת אחרת. כל הסדר בעזה צריך לענות על שלושה דרישות בסיסיות: ביטחון אזרחי ישראל, ומניעת שיקום השלטון הצבאי של חמאס. אם המתווך לא שם את השאלות הללו במרכז, תפקידו הופך לא לעזרה, אלא לבעיה.

סיכום

הסיפור עם הצהרת מוסא אבו מרזוק מראה על מאבק לא רק על משא ומתן, אלא גם על לגיטימציה בינלאומית. חמאס רוצה לראות את רוסיה כמתווכת, כי מוסקבה נותנת לו במה פוליטית. רוסיה רוצה להשתתף במשא ומתן, כי זה מחזיר לה את דמות השחקן הגלובלי. ישראל לא מעוניינת בתיווך כזה, כי מוסקבה לא נראית כצד נייטרלי.

העובדה של הפגישה במוסקבה ב-10 ביוני 2026 מאושרת. העובדה של הצהרת אבו מרזוק ב-15 ביוני 2026 גם מאושרת. אך הטענה שישראל “חוסמת” את רוסיה נשארת בדיוק גרסת חמאס. זה צריך להיות מובן בבירור, כדי לא לקבל את ההצגה הפוליטית של ארגון הטרור כעובדה דיפלומטית מבוססת.

עבור ישראל, השאלה המרכזית אינה אם רוסיה רוצה לשבת ליד שולחן המשא ומתן. השאלה המרכזית היא האם ניתן לסמוך על מתווך שמקבל את חמאס, משתף פעולה עם איראן ומשתמש במלחמה בעזה כחלק מהמאבק שלה על השפעה.

התשובה לשאלה זו עבור ישראל, כנראה, ברורה.