- July 1, 2026
- 8:14 pm
- ישראל
“כל מה שאתה מאוהב בו לנצח …”
… ולא, הוא לא יהודי ולא אזרח ישראל.
את שמו ושם משפחתו של המוזיקאי הזה לא נזכיר במאמר זה.
לא בגלל שהם לא ידועים. ולא בגלל שמאחורי הסיפור הזה עומדים שמועות. הכל כבר נאמר בקול רם – בראיונות, בהסברים פומביים, באותה צורה שבה האדם כבר לא מסתתר מאחורי המוזיקה ולא מנסה להיראות “מחוץ לפוליטיקה”.
אבל היום חשוב יותר לא השם.
חשוב יותר מה שהוא עצמו בחר לעצמו מקום בסיפור הזה.
למאמר זה נקרא למוזיקאי הזה פשוט – “רצון ותבונה”.
אפשר היה לקרוא לו אחרת – לפי הנוסחה שלו עצמו: “בעד פוטין, בעד המבצע הצבאי המיוחד”. אבל לא נהפוך את המילים המגעילות האלה לשם שני. לא כדאי לשכפל שוב את הסיסמה שמצדיקה את המלחמה.
אפשר היה לזכור גם משפט אחר מהביוגרפיה הרוקית שלו – “קום, התגבר על הפחד”.
רק שבסיפור הזה השאלה כבר לא בפחד ולא בהתגברותו. או שהפחד לא הובס, או שלמי שתמך בפומבי במלחמה, הפחד פשוט לא קיים.
לכן שיישאר “רצון ותבונה”.
“רצון ותבונה” – זהו אותו מוזיקאי מהמודעה הישראלית ל-3 ביולי 2026, שמצהיר בפומבי שהוא “בעד פוטין, בעד המבצע הצבאי המיוחד”.
ומכאן מתחיל לא חקירה, אלא שאלה לעצמנו: איך קרה שבישראל, שבה חיים אנשים מאוקראינה, מהגרים נגד המלחמה מרוסיה, עולים, מתנדבים ומשפחות שעבורם המלחמה אינה תמונה טלוויזיונית, מופיע אמן כזה במכירת כרטיסים כאירוע מוזיקלי רגיל?
כאשר המוזיקה מפסיקה להיות רק מוזיקה
יש משפט ישן ונוח: “זו רק מוזיקה”.
מוציאים אותו לעיתים קרובות ברגעים הכי לא נוחים. כאשר האמן שותק על המלחמה. כאשר האמן מדבר באופן דו-משמעי. כאשר האמן מקווה לעלות על במה זרה מבלי לשאת באחריות על מה שאמר בבית. כאשר המארגנים רוצים למכור כרטיסים, אבל לא רוצים להסביר לצופה את מי הם מעלים על הבמה.
אבל במקרה של “רצון ותבונה” המשפט הזה כבר לא עובד.
כי הוא עצמו הוציא את עצמו מהמרחב של “רק מוזיקה”.
בראיון הוא אמר בקול רם את מה שרבים מתומכי המלחמה של פוטין בדרך כלל מסתירים מאחורי המילים “מצב מורכב”, “לא הכל חד משמעי”, “אני לא פוליטיקאי”.
הוא אמר ישירות:
“עמדתי חד משמעית. אני בעד רוסיה, אני בעד פוטין, אני בעד המבצע הצבאי המיוחד”.
אחרי משפט כזה האדם עצמו סוגר לעצמו את הדלת לאגדה הנוחה על אמן מחוץ לפוליטיקה.
מה גם שבאותו שיחה הוא עצמו למעשה מפרק את האגדה הזו. כאשר מדובר בנוסחה הישנה “מוזיקה מחוץ לפוליטיקה”, “רצון ותבונה” עונה:
“לא יכול להיות כזה דבר”.
וכאן הוא צודק – אם כי אולי לא במובן שבו היה רוצה להיות צודק.
מוזיקה באמת לא תמיד חיה בנפרד מהפוליטיקה, במיוחד כאשר המוזיקאי עצמו אומר בפומבי: “אני בעד רוסיה, אני בעד פוטין, אני בעד המבצע הצבאי המיוחד”.
הוא מוסיף גם משפט חשוב נוסף:
“לאדם צריכה להיות עמדה, עמדה אזרחית”.
משמעות הדבר היא שהוויכוח כמעט סגור. אם המוזיקאי עצמו אומר שלאדם צריכה להיות עמדה אזרחית, אז גם לצופה יש זכות להעריך את העמדה הזו. והמארגן חייב להבין את מי הוא מעלה על הבמה.
“אם השם היה פוטין”
יש בראיון הזה גם רגע שנשמע כמו מטאפורה מוכנה.
לדוגמה, ניקח ראיון, שנתן “רצון ותבונה” לסרגיי רזנוב בפרויקט “רוסי במובן הטוב” ב-25 ביוני 2024..
בדיוק בשיחה הזו הוא מדבר בפומבי על פוטין, אוקראינה, מה שנקרא “המבצע הצבאי המיוחד”, אמנים נגד המלחמה והעמדה האזרחית שלו. בתמלול הראיון נשמעות משפטים “אני בעד רוסיה, אני בעד פוטין, אני בעד המבצע הצבאי המיוחד”, “אני סומך על פוטין”, “אני עצמי ראיתי נאצים” ו“פשוט התנקינו מהם”.
המנחה מזכיר שכאשר דנו בשם הסיפור המוזיקלי החדש, מישהו יכול היה לחשוב: האם הם החליטו לקרוא לעצמם “פוטין”? ואז נשמעת מחשבה ש“רצון ותבונה” לא דוחה כשטות. להיפך, הוא למעשה מאשר את נאמנותו:
“אם היה מדובר בשם פוטין, הייתי עומד על כך”.
זו לא סתם בדיחה על שם.
זה משפט שאחריו כל השיחה על הבמה, השירים והרוק הישן מתחילה להישמע אחרת. כי האדם לא רק מדבר על פוליטיקה. הוא כל כך מקשר את עצמו עם פוטין, שאפילו שם היפותטי “פוטין” בהקשר מוזיקלי לא נראה לו בלתי קביל.
ואחרי זה בישראל מציעים אותו לצופה כשם קונצרט רגיל.
שיר ישן ומציאות חדשה
בסיפור הזה במיוחד מרה נשמעת המשחק של השמות.
“רצון ותבונה” – מילים שבעבר יכלו להיתפס כחלק ממיתולוגיה רוקית גדולה. אנרגיה, התנגדות, עמוד שדרה פנימי, זכות האדם להיות עצמו.
אבל מה נשאר מהמילים האלה כאשר האדם אומר בפומבי: “אני בעד רוסיה, אני בעד פוטין, אני בעד המבצע הצבאי המיוחד”?
איזה רצון זה?
איזו תבונה זו?
המנחה שואל אותו על שירים ישנים נגד המלחמה – “לא רוצים”, “רצון ותבונה”, “משחקים לא בשבילנו”. זה רגע חשוב, כי כאן אפשר היה לצפות לתשובה אנושית פשוטה: מלחמה – רוע, מוות – רוע, רצח – רוע.
אבל “רצון ותבונה” לא משאיר את השירים האלה במשמעות האוניברסלית נגד המלחמה.
הוא מסביר אותם מחדש דרך המסגרת הרוסית של היום של המלחמה נגד אוקראינה.
הוא אומר:
“אם זה עכשיו ליישם על אוקראינה… אני עצמי ראיתי נאצים”.
והוא מוסיף פרטים על 9 במאי, קרשצ’אטיק, לפידים, “אס אס גליציה” – כל מה שבפרופגנדה הרוסית משתמשים בו במשך שנים כבסיס רגשי להצדקת המלחמה.
וכאשר מדובר בשורות “המלחמה נראית להם כמשחק”, הוא מבהיר שהיום הוא משליך אותן “באופן חד משמעי על זלנסקי” ועל “הברית הצפון-אטלנטית, שמחממת את הסכסוך הזה בראשות אמריקה”.
זו כבר לא מוזיקה.
זה הסבר פוליטי למלחמה בשפת הפרופגנדה הרוסית.
כך מילים ישנות, שבעבר יכלו להישמע כהתנגדות למלחמה, הופכות להיות שייכות לנאמנות חדשה. השיר כאילו נשאר אותו דבר, אבל המשמעות בפי המחבר כבר שונה. אתמול זה יכול היה להיות “אנחנו לא רוצים להילחם”. היום – “אנחנו לא רוצים, אבל הם אשמים”.
כך עובדת הפרופגנדה: היא לא תמיד כותבת מחדש את השיר. לפעמים מספיק לה לכתוב מחדש את ההסבר לשיר.
אוקראינה, שצריך ‘להחזיר’ לו
בראיון “רצון ותבונה” אומר משפט שבמבט ראשון יכול להישמע כמעט בשלום:
“אני רוצה לחיות בשלום עם אוקראינה, אבל אוקראינה לא רוצה”.
אבל בדיוק בניסוחים כאלה עובדת הפיכת האחריות.
המדינה שהותקפה הופכת לצד שלכאורה לא רוצה שלום. רוסיה, שהחלה במלחמה כוללת, מוצגת כמי שכביכול “נאלצה”. אוקראינה צריכה להסביר את עצמה, אוקראינה צריכה להצדיק את עצמה, אוקראינה צריכה להיות לא כפי שהפכה אחרי 2014 ו-2022, אלא כפי שרוצים לראות אותה מהעבר הרוסי.
ואז נשמע משפט נוסף:
“החזירו לי את אוקראינה, את אוקראינה שאהבתי”.
במשפט הזה יש אינטונציה חשובה.
זה לא הכרה בזכותה של אוקראינה להיות עצמה.
זו כמיהה לאוקראינה שהייתה צריכה להישאר נוחה למבט הרוסי. לאוקראינה שבה אפשר היה להופיע, להתיידד, לזכור את הכנסת האורחים, אבל לא להכיר בזכותה לצאת סופית מהצל הרוסי.
בדיוק בגלל זה משפט כזה עבור הקורא האוקראיני נשמע לא כאהבה.
הוא נשמע כדרישה להחזיר מדינה זרה לזיכרון זר.
“הרבה מהלאומנים המטורפים האלה”
באותה לוגיקה נשמע גם משפט אחר.
מדבר על אוקראינה, “רצון ותבונה” אומר:
“הרבה מהלאומנים המטורפים האלה”.
ואז מופיעים שמות ודימויים שהטלוויזיה הרוסית הפחידה בהם את הצופה במשך שנים: ויאטרוביץ’, פאריון, באנדרובצים, לאומנים, היסטוריה שנכתבה מחדש, “אוקראינה המשוגעת”.
זה לא אוסף מילים מקרי.
זו תמונת עולם מוכנה, שבה אוקראינה כמדינה עצמאית כמעט נעלמת. במקומה מופיע דימוי נוח לפרופגנדה הרוסית: מדינה שבה הכל כביכול נתפס על ידי “לאומנים מטורפים”, ולכן התוקפנות הרוסית מתחילה להיראות לא כתוקפנות, אלא כמשהו כמו תגובה כפויה.
אבל בדיוק כך מבוטלת אוקראינה האמיתית.
אוקראינה שיש לה זכות על ההיסטוריה שלה.
אוקראינה שיש לה זכות על השפה שלה.
אוקראינה שיש לה זכות לא להיות המשך של הזיכרון האימפריאלי הרוסי.
אוקראינה שיש לה זכות להתנגד.
ישראל כבר הייתה בסיפור הזה
עבור הקורא הישראלי יש עוד רגע שאי אפשר לפספס.
“רצון ותבונה” כבר דיבר על ישראל – גם אם לא כמדינה, אלא כמקום שבו אחרי 2022 נמצאו אמנים רוסים נגד המלחמה.
בראיון הוא מזכיר מוזיקאים שעזבו את רוסיה, מזכיר את אלה שנמצאו “בישראל”, מדבר על שירים ישנים כמו “כל עוד הנר דולק”, ואז אומר משפט שהיום נשמע במיוחד ציני:
“פשוט התנקינו מהם”.
ציטוט (חידה לקורא – ועל מי?):
“כמה מוזיקאים שנמצאים עכשיו שם בישראל כבר אפילו לא בישראל – גם מדינה קטנה אבל הם נסעו פעם במדינה פעמיים שם נסעו. ומה הלאה. טוב, כולם שמעו את הבדיחות שמעו שם שירים ישנים שם כל עוד הנר דולק שמעו הנה כל הזעם שהוא לא שפך על רוסיה [ __ ] הכל [ __ ]
ואני מחשיב אותו לזבל
טוב, אני לא שר שירים על פשוט הוא לא אכפת לי איך היה קודם לא אכפת לי ועכשיו במיוחד בכלל זה כבר משפט שחוק כלומר לגבי זה שהם עזבו שם את הווטניקים הם עזבו את רוסיה וכן הלאה עזבו הנה פשוט התנקינו מהם אני אגיד כך אם על זה”
כלומר, קודם הוא מדבר על הגירה נגד המלחמה כאנשים שרוסיה כביכול “התנקתה” מהם.
ועכשיו הוא עצמו מופיע במודעה הישראלית – במדינה שבה חיים רבים מאלה שלא רצו להיות חלק מרוסיה של פוטין אחרי 2022.
זה כבר לא סתם סיבוב הופעות.
זו כמעט במה סימבולית.
אלה שהוא, לדבריו, “התנקתה” מהם, חיים כאן, עובדים כאן, מופיעים כאן, מגדלים ילדים כאן, בונים חיים חדשים כאן.
והוא מגיע לכאן כאילו בלי המשפט הזה, בלי האינטונציה הזו, בלי הזיכרון הציבורי הזה.
אבל הזיכרון הציבורי לא נעלם רק בגלל שבמודעה יש עיצוב אחר.
“ואני מחשיב אותו לזבל”
יש בראיון גם משפט נוסף שקשה להתעלם ממנו.
מדבר על אחד מהמוזיקאים האנטי-מלחמתיים שעזבו, «ווליה ורזום» אומר:
«ואני חושב שהוא חרא».
אפשר היה לא לצטט את זה.
אפשר היה להחליק ולכתוב: «הביע דעה חדה».
אבל בדיוק מילים כאלה מראות לא רק את העמדה הפוליטית, אלא גם את הטון. זה כבר לא ויכוח רגוע על דעות, לא אי-הסכמה, לא ניסיון להסביר את הצד שלו.
זה בוז כלפי אלה שלא רצו להיות חלק מהקונצנזוס של פוטין.
וכאשר אדם עם טון כזה מופיע בלוח המודעות הישראלי, השאלה הופכת לעוד יותר חריפה. כי ישראל אחרי 2022 הפכה לבית להרבה אנשים, שהתומכים הרוסים במלחמה מכנים אותם בוגדים, נמלטים, «שעזבו», «ניקו» את המדינה מעצמם.
עכשיו אחד מאלה שמדברים כך, בעצמו מגיע לשטח הזה — לא כאורח פוליטי, לא כמשתתף בדיון, אלא כאמן שמציעים לו במה.
לא משפט אחד, אלא נאמנות פוליטית
לפעמים אחרי ראיונות כאלה מנסים לומר: האדם נשבר, אמר יותר מדי, לא התבטא נכון, לא הבינו אותו נכון.
אבל בסיפור הזה הגנה כזו לא עובדת.
«ווליה ורזום» מדבר לא רק «בעד סב”ו».
הוא מסביר בנפרד את האמון שלו בפוטין.
בראיון נשמע:
«תמיד הצבעתי עבורו».
ועוד יותר ישיר:
«אני סומך על פוטין».
זה חשוב, כי לפנינו לא אמירה מקרית אחת על המלחמה.
לפנינו אדם שמקשר בעצמו את עמדתו האזרחית עם פוטין, השלטון הרוסי והמלחמה נגד אוקראינה.
גם כשהשיחה מתרחקת מהמלחמה לפוליטיקה הפנימית של רוסיה, הוא שוב חוזר לאותה נאמנות. בדיון על העלאת גיל הפנסיה, הוא אומר:
«תודה לפוטין. הוא תותח».
כלומר פוטין עבורו — לא דמות מקרית בשיחה אחת על המלחמה. זו נקודת אמון. זה המרכז הפוליטי, דרכו הוא מסביר גם את המלחמה החיצונית וגם את ההחלטות הפנימיות של רוסיה.
עבור לוח המודעות הישראלי זה כבר לא יכול להיות פרט בלתי נראה.
«אני לא צופה לא בסולוביוב ולא בסקבייבה»
יש עוד רגע מאפיין.
«ווליה ורזום» אומר שהוא לא צופה לא בסולוביוב ולא בסקבייבה, לא עוקב אחרי התוכניות ולא מתעניין בפוליטיקה.
אבל כמעט מיד מסביר:
«יש לנו מפקד עליון. אני סומך עליו לחלוטין».
הקשר הזה מאוד מראה.
האדם כאילו מתרחק מהטלוויזיה התעמולתית, אבל באותו זמן חוזר על המבנים המרכזיים של אותו עולם פוליטי: אמון בעליונות, אשמת המערב, אשמת אוקראינה, «נאצים», נאט”ו, זלנסקי, הצורך ב«סב”ו».
כך לא רק הטלוויזיה עובדת.
כך עובדת מערכת הנאמנות.
גם אם האדם אומר שהוא לא צופה בתעמולנים, זה עדיין לא אומר שהוא לא חי בתוך השפה שלהם.
«היה צריך להעמיד אותו מול הקיר»
בראיון יש גם משפט שיוצא מגבולות הנושא של אוקראינה, אבל אומר הרבה על התרבות הפוליטית ממנה מדבר «ווליה ורזום».
מדבר על הנשיא הרוסי לשעבר בוריס ילצין, הוא אומר:
«היה צריך פשוט להעמיד אותו מול הקיר… לירות בו, ואז להרים אותו שוב, ולירות שוב».
זה לא על מוזיקה.
לא על קונצרט.
לא על במה ישנה.
זו שפה שבה אלימות הופכת לצורת הערכה פוליטית מקובלת. אפשר לשנוא פוליטיקאי. אפשר לבקר תקופה. אפשר לראות תקופה היסטורית כאסון. אבל כשבאופן פומבי אדם מדבר בשפה של «מול הקיר» ו«לירות», זה גם הופך לחלק מהדיוקן הציבורי שלו.
והצופה בישראל זכאי לדעת, שמולו לא רק דמות נוסטלגית מרוק ישן, אלא אדם שדיבורו הציבורי בנוי כך.
למה תל אביב אינה במה ניטרלית
תל אביב — אינה במה ריקה על המפה.
זהו עיר במדינה, שבה אחרי 24 בפברואר 2022 נמצאו הרבה אנשים, שעבורם המלחמה הרוסית נגד אוקראינה הפכה לסיפור אישי.
מישהו הגיע מקייב.
מישהו מחארקוב.
מישהו מאודסה.
מישהו מדניפרו, ניקולאייב, זפורוז’יה, מריופול.
מישהו עזב את רוסיה, כי לא רצה לחיות במדינה שבה קוראים למלחמה «סב”ו», והשתיקה הופכת לצורת נאמנות.
מישהו עוזר לאוקראינה מישראל: אוסף כסף, תרופות, ציוד, עזרה הומניטרית, תומך במשפחות, כותב, מתרגם, מסביר, מתווכח, לא נותן לשכוח.
עבור האנשים האלה המשפט «אני בעד רוסיה, אני בעד פוטין, אני בעד סב”ו» — אינו רק דעה של מוזיקאי.
זו תמיכה באותה מכונה שמחריבה ערים אוקראיניות.
זה לא ויכוח על טעם.
לא ויכוח על צליל גיטרה.
לא ויכוח על מי היה טוב יותר בסצנת הרוק הישנה.
זו שאלה של גבול.
יש מילים, אחרי שהן נאמרות, אדם כבר לא יכול להיכנס לאולם כאילו כלום לא קרה.
מה צריך לדעת הצופה לפני קניית כרטיס
בישראל הצופה זכאי לדעת, את מי מציעים לו לשמוע.
לא רק שם על המודעה.
לא רק שירים ישנים.
לא רק אגדה יפה על העבר.
אלא גם את המילים של היום של האדם שעולה על הבמה.
אם מוזיקאי אמר בפומבי «אני בעד רוסיה, אני בעד פוטין, אני בעד סב”ו», זה לא צריך להתחבא מאחורי אור, צליל וטקסט פרסומי.
אם הוא דיבר על «נאצים» באוקראינה, הצופה זכאי לדעת שזו השפה שעומדת מאחורי עמדתו הציבורית הנוכחית.
אם הוא דיבר על אמנים אנטי-מלחמתיים בישראל «פשוט ניקינו מהם», הקהל הישראלי זכאי לשאול, למה עכשיו האדם הזה מופיע כאן כמשתתף רגיל בערב קונצרטים.
אם הוא אומר «אני סומך על פוטין», הצופה זכאי לדעת שזה לא על משפט אחד שנאמר בטעות.
אם הוא אומר «תודה לפוטין. הוא תותח», אז הנאמנות שלו לפוטין כבר לא יכולה להיות מצומצמת רק לנושא המלחמה.
ואם המארגנים ידעו על כך, הם צריכים להסביר למה החליטו שזה לא חשוב.
ואם לא ידעו — זו גם שאלה.
כי אחרי 2022 חוסר ידיעה הפסיק להיות תירוץ נוח.
שאלות למארגנים
המאמר הזה לא דורש צעקה.
הוא דורש תשובה.
האם המארגנים ידעו על המשפט הפומבי «העמדה שלי חד משמעית. אני בעד רוסיה, אני בעד פוטין, אני בעד סב”ו»?
האם הם ידעו על המילים על «נאצים» באוקראינה?
האם הם ידעו על המשפט «פשוט ניקינו מהם», שנאמר בהקשר של אמנים אנטי-מלחמתיים הנמצאים בישראל?
האם הם ידעו על המילים «ואני חושב שהוא חרא» כלפי מוזיקאי אנטי-מלחמתי שעזב?
האם הם ידעו שהמוזיקאי עצמו אומר: «מוזיקה מחוץ לפוליטיקה» — «לא יכול להיות כזה דבר»?
האם הם ידעו שהוא עצמו טוען: «לאדם צריכה להיות עמדה, עמדה אזרחית»?
האם הם ידעו על המילים שלו «אני סומך על פוטין» ו«תמיד הצבעתי עבורו»?
האם המארגן רואה כנורמלי למכור בישראל קונצרט בהשתתפות אדם שתמך בפומבי בפוטין ובמה שנקרא «סב”ו»?
האם המארגנים מוכנים לומר זאת בגלוי לצופים?
או שהצופה צריך קודם לקנות כרטיס, ורק אחר כך לגלות, אילו מילים עמדו מאחורי המודעה?
לא איסור, אלא אחריות
כאן חשוב לא להחליף את השיחה.
העניין הוא לא להכריז אוטומטית על כל קונצרט כלא חוקי.
העניין הוא לא להחליף עובדות בסיסמאות.
העניין הוא לא לדרוש עונש ללא הליך משפטי.
העניין הוא אחר.
על אחריות ציבורית.
על יושר מול הצופה.
על זכות החברה הישראלית לדעת, אילו אנשים מופיעים על הבמות שלה אחרי שתמכו בפומבי במלחמת רוסיה נגד אוקראינה.
כי יש דברים שאי אפשר לנקות עם סיבוב הופעות.
אי אפשר לומר «אני בעד רוסיה, אני בעד פוטין, אני בעד סב”ו», ואז להגיע לישראל כאילו זו הייתה רק ביוגרפיה מוזיקלית.
אי אפשר לדבר על «נאצים» באוקראינה, ואז לצפות שהקהל האוקראיני והישראלי לא ישים לב.
אי אפשר לדבר בבוז על אמנים אנטי-מלחמתיים בישראל, ואז לעלות על הבמה הישראלית בלי שאלות.
ליתר דיוק, פיזית אפשר.
אבל אז השאלות צריכות להישמע.
למה זו לא סיפור אישי של מוזיקאי אחד
העיקר כאן הוא לא השם.
בדיוק בגלל זה אנחנו לא מזכירים אותו.
העיקר הוא לא פרטי הדרכון, לא תהילה ישנה, לא ויכוחי מעריצים ולא הישגים מוזיקליים.
העיקר הוא העמדה הציבורית והמקום שבו היא מופיעה עכשיו.
אם “ווליה ורזום” היה נשאר בתוך שדה הקונצרטים הרוסי, זה היה סיפור אחד. אבל כשאדם עם המשפט “אני בעד רוסיה, אני בעד פוטין, אני בעד סב” מופיע במודעה ישראלית, הסיפור הופך לאחר.
כי ישראל היא מדינה שבה המלחמה הרוסית נגד אוקראינה מזמן הפסיקה להיות חדשות רחוקות.
כאן חיים אנשים שאיבדו בתים.
כאן חיים אנשים שקרוביהם נשארים תחת הפגזות רוסיות.
כאן חיים אנשים שאוספים עזרה לאוקראינה.
כאן חיים אנשים שעזבו את רוסיה בדיוק כי לא רצו שום קשר למלחמה.
ולצד זה מופיע “ווליה ורזום” — מוזיקאי מהמודעה, שאמר בפומבי:
“אני בעד רוסיה, אני בעד פוטין, אני בעד סב”.
מסקנה
הסיפור עם “ווליה ורזום” בתל אביב — זה לא רק מודעת קונצרט.
זו בדיקה.
למארגנים.
למקומות.
לשירותי הכרטיסים.
לצופים.
לכל הסביבה התרבותית הישראלית, שלאחר 2022 כבר לא יכולה להעמיד פנים שהמלחמה הרוסית נגד אוקראינה היא איפשהו רחוק, והמילים של האמנים לא משמעותיות.
אפשר לא לחשוף את השם.
אפשר לא להפוך את הנוסחה המגעילה “בעד פוטין, בעד סב” לשם שני.
אפשר להשאיר למאמר הזה שם מותנה אחד — “ווליה ורזום”.
אבל אי אפשר להסיר את השאלה המרכזית.
למה בישראל מוזיקאי שתמך בפומבי בפוטין ובמה שנקרא “סב”, מופיע במכירת כרטיסים כמשתתף רגיל באירוע מוזיקלי?
ומי מוכן להסביר לצופים למה זה צריך להיחשב נורמלי?
מה לעשות למי שזוכר את הרוק הישן
רבים זוכרים את “ווליה ורזום” לא מראיונות פוליטיים, אלא מהרוק הישן — מהשירים שפעם נשמעו כאנרגיה, חופש, נעורים ומחאה פנימית.
למישהו השירים האלה עדיין מעוררים רעד בגוף, כי בהם נשארה לא רק המוזיקה, אלא גם חלק מהחיים האישיים: הקונצרטים הראשונים, הקלטות, חברים, שיחות לילה, התחושה שהגיטרה יכולה להיות כנה יותר מעיתונים וטלוויזיה.
בדיוק בגלל זה הסיפור של היום כל כך לא נעים.
האדם, ששיריו מישהו זוכר כעצב אנטי-מלחמתי וקול של התנגדות, עכשיו בעצמו מדבר על אמון בפוטין, על “נאצים” באוקראינה, על כך ש”מוזיקה מחוץ לפוליטיקה” — “לא יכול להיות כזה”, ועל אלה שעזבו את רוסיה לאחר תחילת המלחמה, במשפט “אנחנו פשוט כאילו התנקינו מהם”.
זה לא מבטל את הזיכרון הקודם של המאזין.
אבל משנה את הבחירה של היום.
אפשר לזכור את השירים ולא להצדיק את המחבר. אפשר להכיר בכך שפעם המוזיקה הזו הייתה חשובה, אבל לא לקנות כרטיס היום. אפשר להשאיר לעצמך את העבר, אבל לא לאפשר לו לעבוד נגד המצפון.
המוזיקה הישנה לא חייבת להיעלם מהזיכרון רק כי המחבר שלה נמצא בצד השני של הגבול המוסרי.
אבל היא לא צריכה להפוך לכיסוי למילותיו של היום.
אם האדם עצמו אמר היכן הוא עומד, גם לצופה יש זכות לבחור את מקומו: לא ללכת לקונצרט, לשאול את המארגנים, לא לתמוך במודעה בשתיקה ולא להפוך את הנוסטלגיה לאינדולגנציה.
