«ירושלים השמימית» באוקראינה: איך המיתוס קיבל את התאריך 2031 ולמה הוא נחוץ לתעמולה הרוסית

ברשתות החברתיות דוברות הרוסית שוב מופצת תיאוריה לפיה מספר מחוזות באוקראינה מתכוננים ליישוב מיליוני יהודים וליצירת “ישראל החדשה”. בשנת 2026 נוספו לסיפור הישן דבריו של ולרי זלוז’ני, מלחמת ישראל עם איראן, חב”ד, שיחות רוסיות על חלוקת אוקראינה ואפילו “ראיונות עם יהודים” שנוצרו על ידי בינה מלאכותית. חדשות ישראל מנתחים היכן כאן העובדות האמיתיות, היכן ההחלפה ולמה המיתוס הזה התברר כנוח לתעמולה הרוסית.

מנתחים את המיתוס על “ירושלים השמימית”, שנת 2031, חב”ד, אומן, 84 מיליארד דולר של הכנסת והעקבות התעמולתיים הרוסיים.

מחבר: ילנה גונקו

לקורא הישראלי הסיפור על “ירושלים השמימית” עשוי להישמע כמו קונספירולוגיה פוסט-סובייטית.

לפי הגרסה ה”פופולרית”, ישראל כביכול מתכוננת ליישב מיליוני אזרחים באוקראינה, ובשטחם של מספר מחוזות בדרום ובמרכז אמור לקום מדינה יהודית חדשה – “ירושלים החדשה”, “ישראל 2.0” או “חזאריה החדשה”. כהוכחות משתמשים בדברים אמיתיים: ההיסטוריה היהודית של דרום אוקראינה, העלייה לרגל השנתית של חסידים לאומן, קהילה גדולה בדניפרו, אמירתו של ולדימיר זלנסקי על “ישראל הגדולה” והמטאפורה התנ”כית האחרונה של ולרי זלוז’ני.

הבעיה מתחילה לא בתוך העובדות הללו, אלא ביניהן.

אף אחת מהן לא מוכיחה בעצמה את קיומו של פרויקט יישוב, והמנגנון המקשר – החלטת ממשלה, הסכם בינלאומי, תקציב, תוכנית תשתית או תוכנית משפטית להעברת שטח – נעדר. לכן יש לבדוק תיאוריה כזו לא בשאלה “האם היו יהודים באוקראינה?” או “האם זלנסקי אמר את המילה ישראל?”, אלא בשאלה: האם ניתן לשחזר רצף של החלטות קונקרטיות שהופכות עובדות נפרדות לתוכנית מדינית.

חמישה מחוזות, 18 מיליון איש ותאריך שמשתנה כל הזמן

בגרסה הנפוצה ביותר מדובר על מחוזות אודסה, מיקולאייב, חרסון, זפורוז’יה ודניפרופטרובסק. אודסה ומיקולאייב נמצאות על הים השחור, חרסון ממוקמת צפונית לחצי האי קרים שסופח על ידי רוסיה, מחוז זפורוז’יה נמשך מזרחה, ודניפרופטרובסק מקיפה את העיר דניפרו – אחד המרכזים התעשייתיים הגדולים במדינה. יחד, שטחים אלה עולים בהרבה על שטח ישראל, וחלק מדרום אוקראינה נותר אזור מלחמה וכיבוש רוסי.

אפילו הגיאוגרפיה של האגדה אינה יציבה.

בגרסאות מסוימות לחמשת המחוזות מוסיפים את קרים, באחרות – חרקוב, קייב או אומן; מספר המתיישבים העתידיים נע בין כמה מיליונים לשמונה עשר מיליון, והתאריכים נעים מ-2027 ל-2029, 2031, 2049 ואפילו 2060. גמישות כזו חשובה: פרויקט אמיתי בקנה מידה כזה צריך להיות בעל גבולות קבועים, שלבים, מבנים אחראיים ומשאבים, בעוד שכאן הפרמטרים משתנים יחד עם סדר היום.

למה בשנת 2026 הפך שנת 2031 למרכז המיתוס

התיאוריה קיבלה דחף חדש לאחר הטקסט של ולרי זלוז’ני לציון 35 שנות עצמאות אוקראינה.

זלוז’ני – לשעבר מפקד הצבא האוקראיני, שהפך לאחר הגנת המדינה מפני הפלישה הרוסית לאחת הדמויות המוכרות ביותר בפוליטיקה האוקראינית. באוגוסט 2026 הוא השווה את דרכה של אוקראינה ליציאת מצרים בת 40 שנה של עם ישראל וכתב כי למדינה נותרו עוד חמש שנים לעבור. מהמטאפורה הזו קל לקבל נוסחה מרשימה: שנת 1991 של העצמאות פלוס ארבעים שנה – 2031.

אבל במשמעות המקורית של זלוז’ני אין לא יישוב יהודים, לא העברת מחוזות, לא חב”ד ולא “חזאריה החדשה”. הוא מדבר על מלחמה, עמידות לאומית, עייפות החברה, ביטחון והצורך לסיים מחזור היסטורי מורכב. יתר על כן, שנת 2031 הופיעה בגרסאות קונספירולוגיות עוד לפני פרסומו, ואחד המפיצים העיקריים של התיאוריה, איגור ברקוט, קשר בעבר את התאריך לאותו מחזור של ארבעים שנה ובנאומיו כבר קרא לשנת 2029. מתקבלת סיבתיות הפוכה: זלוז’ני לא חשף לוח זמנים סודי, אלא התוכנית הישנה קיבלה ציטוט חדש ונוח.

מ”183 יהודים מחיפה” להיסטוריה היהודית האמיתית של דרום אוקראינה

אחד המפיצים הבולטים של “ירושלים החדשה” היה איגור ברקוט, הידוע גם כאיגור גקו, פעיל פוליטי אוקראיני ופרו-רוסי. לאחר 2014 – סיפוח קרים על ידי רוסיה ותחילת המלחמה במזרח אוקראינה – הוא סיפר בפומבי על מדינה יהודית עתידית בשטח אוקראינה, הציג מפות וקרא למיליוני מתיישבים עתידיים.

בדיוק אז תיאוריות שונות של חלוקת המדינה החלו להתחבר באופן פעיל: המערב כביכול היה אמור לעבור לפולין ולהונגריה, המזרח – לרוסיה, והדרום – לישות יהודית חדשה.

בשנת 2017 הופיעה הסיפור על “183 יהודים מחיפה”: באתרים ופורומים דוברי רוסית הופצה הטענה כי לאודסה הגיעה דרך הים הקבוצה המאורגנת הראשונה של מתיישבים עתידיים. אם כמעט מאתיים איש אכן יצאו מחיפה כדי להתחיל פרויקט היסטורי, צריכים להיות שם של הספינה, מארגנים, תמונות, מסמכי נמל, פרסומים ישראליים וגורל הקבוצה בהמשך. לא הופיע סט אמין ועצמאי של אישורים כאלה, אף על פי שהסיפור עצמו הודפס מחדש עשרות פעמים.

למה במיתוס הזה יש כל כך הרבה היסטוריה אמיתית

יישובים חקלאיים יהודיים בדרום אוקראינה המודרנית אכן התקיימו. עוד במאה ה-19 הקימה האימפריה הרוסית מושבות כאלה במחוזות חרסון ויקטרינוסלב, ובשנות ה-20 של המאה ה-20 המדינה הסובייטית יחד עם ארגונים יהודיים בינלאומיים פיתחה יישובים חדשים בדרום אוקראינה ובצפון קרים. בתוכניות השתתף Agro-Joint – מחלקה חקלאית של הארגון היהודי האמריקאי Joint, הידוע היטב גם בישראל המודרנית.

לתוכניות המאה ה-20 נותרו מפות, רשימות, תקציבים, החלטות ממשלתיות, פרויקטים של בתים וארגונים קונקרטיים שהיו אחראים על היישוב. ל”ישראל 2.0″ אין מסמך מקביל, אף על פי שהיקף המוצהר גדול פי עשרות. ההיסטוריה האמיתית כאן לא מאשרת את הקונספירציה המודרנית, אלא הופכת אותה לאמינה יותר: לעובדה הניתנת לבדיקה מוסיפים רעיון לא מאושר של המשכיות דרך מאה שנה.

כאן משתלב גם המונח “חזאריה החדשה”.

הקאגאנאט החזארי היה מדינה מימי הביניים בין הים השחור לים הכספי, חלק מהאליטה שלו אכן קיבלה את היהדות. מאוחר יותר עלתה ההשערה על מוצא חזארי בעיקר של יהודי אשכנז, שאינה מאושרת על ידי מחקרים גנטיים גדולים. אבל גם אם הדיון המדעי היה מסתיים אחרת, מוצא האוכלוסייה מלפני אלף שנה לא היה יוצר לישראל המודרנית זכויות טריטוריאליות על אודסה, חרסון או דניפרו.

זלנסקי, “ישראל הגדולה” והמיתוס על 84 מיליארד דולר של הכנסת

ב-5 באפריל 2022 ולדימיר זלנסקי אכן אמר שלאחר המלחמה אוקראינה תהפוך ל”ישראל גדולה עם פניה שלה”.

זלנסקי דיבר על מדינה שחיה זמן רב ליד איום צבאי, יש לה צבא גדול ומילואים, תפקיד גבוה לשירותי הביטחון וחברה שהתרגלה למוכנות מתמדת. לא מדובר היה בהעברת אוכלוסייה, אלא במודל של ביטחון לאומי שאוקראינה לאחר ההתקפה הרוסית הייתה צריכה להתאים לתנאים שלה.

הגרסה הקונספירולוגית מסירה את ההסבר ומשאירה שתי מילים. מתקבלת שרשרת: “אוקראינה תהיה דומה לישראל בנושאי ביטחון” הופכת ל”אוקראינה תהפוך לישראל”, ולאחר מכן – ל”ישראל תיושב באוקראינה”. שני המעברים האחרונים אינם קיימים בדברי זלנסקי, כמו שבטקסט של זלוז’ני אין לוח זמנים ליישוב יהודי. זה אותו תרגיל: הציטוט האמיתי נשמר, אבל תפקידו משתנה.

איך גבר לא ידוע במיידאן “הקצה” 84 מיליארד דולר

עוד סיפור ידוע טוען כי הכנסת כביכול הקצתה 84 מיליארד דולר לרכישת אדמות אוקראיניות.

לקהל הישראלי היקף כזה כבר מעורר שאלה: החלטה בסכום כזה הייתה משאירה עקבות עצומים בתקציב, במסמכים פרלמנטריים ובדיון פוליטי. עם זאת, מקור המספר מוביל לא לכנסת, אלא לסרטון משנת 2018, שבו גבר לא ידוע בכיכר המרכזית של קייב – מיידאן – טען כי הכסף כביכול הוקצה כבר ב-1994, מבלי להראות מסמך.

הסיפור כמעט מיד אומץ על ידי מקורות רוסיים ופרו-רוסיים, ובגרסאות מאוחרות נעלם אפילו השנה המקורית. כך הפך ההשערה של אדם לא ידוע ל”החלטת הפרלמנט של ישראל”. אבל גם קיומו של כסף לא היה פותר את הבעיה המשפטית: רכישת נדל”ן לא משנה את הריבונות המדינית. ישראלי שקונה דירה בקייב לא הופך את הבית לשטח ישראל, כמו שנכס צרפתי בתל אביב לא הופך לחלק מצרפת.

החוקה האוקראינית מסדירה בנפרד את שינוי שטח המדינה, והחקיקה על קרקעות מגבילה את רכישת אדמות חקלאיות על ידי זרים. התיאוריה לא מראה באיזו החלטה חמישה מחוזות צריכים לצאת מאוקראינה, מי יכיר בגבול החדש ומה קורה עם אזרחות התושבים, בתי המשפט, המיסים, הצבא והרכוש המוניציפלי. במקום מנגנון נותרת אמירה אוניברסלית על “הסכמים סודיים”, שאי אפשר לבדוק בדיוק כי היא לא מכילה הליך.

אומן, דניפרו וחב”ד: מקומות יהודיים אמיתיים כ”הוכחות”

אומן – עיר אוקראינית כ-200 קילומטרים דרומית לקייב, ידועה היטב לרבים מהישראלים בזכות קברו של רבי נחמן מברסלב. כל שנה בראש השנה מגיעים לשם עשרות אלפי חסידים מישראל וממדינות אחרות, והרשויות האוקראיניות מכינות מראש משטרה, רפואה, תחבורה ונקודות ביקורת. בתמונה אכן ניתן לראות ריכוז עצום של יהודים דתיים בעיר אוקראינית אחת, אבל לאירוע הזה יש סיבה ידועה ומתועדת – עלייה לרגל, ולא תוכנית הגירה נסתרת.

דניפרו, לשעבר דניפרופטרובסק, היא עיר תעשייתית גדולה במרכז-מזרח אוקראינה ואחד המרכזים החשובים ביותר של החיים היהודיים במדינה. שם נמצא קומפלקס “מנורה”, בתי כנסת, בתי ספר, ארגוני צדקה וקהילה חזקה של חב”ד. חב”ד – תנועת חב”ד-ליובאוויטש הבינלאומית, הפועלת ברחבי העולם ומוכרת היטב לקורא הישראלי; קיומה של תשתית גדולה בדניפרו מעיד על היקף הקהילה המקומית, אך לא הופך את המרכז הדתי למנהל המדינה העתידית.

בדיקה על ידי הגירה ותשתית

לאחר 24 בפברואר 2022, התיאוריה קיבלה הזדמנות לעבור מבחן מעשי פשוט.

אם הפלישה הרוסית הייתה אמורה להפעיל יישוב יהודים מישראל לאוקראינה, היה צריך לראות לפחות את הזרמים המאורגנים הראשונים בכיוון זה. תוכנית המונית אמיתית הלכה בכיוון ההפוך: הסוכנות היהודית, הידועה בישראל כסוכנות, עזרה ליהודים אוקראינים להתפנות ולהסדיר עלייה, וכבר בסתיו 2022 דובר על יותר מ-13 אלף עולים חדשים מאוקראינה לישראל.

בדיקה בקנה מידה פועלת אפילו יותר חזק. גרסאות נפרדות מבטיחות יישוב של שישה מיליון יהודים מישראל ועוד שנים עשר מיליון ממדינות אחרות, אף על פי שאוכלוסיית ישראל כולה בשנת 2026 רק מעט עולה על עשרה מיליון. אפילו יישוב של כמה מיליונים היה דורש ערים חדשות, מיליוני יחידות דיור, מערכות אספקת מים, תחנות כוח, בתי חולים, בתי ספר, כבישים, שדות תעופה, מקומות עבודה, חקיקה הגירה ותקציבים עצומים. הקורא הישראלי יודע היטב עד כמה ניכרת העומס התשתיתי אפילו בגלי עלייה קטנים בהרבה; פרויקט למיליוני אנשים אי אפשר להסתיר רק על ידי סודיות של משא ומתן.

המעגל הרוסי: מיועץ פוטין ועד קונספירולוגים של 2026

כאן חשוב לא להחליף קונספירולוגיה אחת באחרת.

אין הוכחות לכך שהקרמלין אי פעם המציא את כל “ירושלים השמימית” מאפס והפיץ אותה באופן מרכזי לפי שיטה אחידה. לסיפור יש ביוגרפיה מורכבת יותר: אנטישמיות ישנה, נושא חזארי, פנטזיות פוליטיות פוסט-סובייטיות, קונפליקטים אוקראיניים ומאוחר יותר – פלטפורמות מידע רוסיות ופרו-רוסיות. אבל המעגל הרוסי המתועד קיים, והוא חרג הרבה מעבר לבלוגים אנונימיים.

במאי 2019 סרגיי גלאזייב – כלכלן ופוליטיקאי רוסי, באותו רגע יועץ לנשיא ולדימיר פוטין – דיבר בפומבי על יישוב המוני אפשרי של תושבי ישראל על שטחים “מטוהרים” בדרום-מזרח אוקראינה.

הוא קישר זאת לניצחון זלנסקי ולמדיניות ממשל דונלד טראמפ במזרח התיכון. הקרמלין כבר למחרת התרחק: דמיטרי פסקוב כינה את הדברים דעה אישית של גלאזייב והצהיר כי נושא כזה לא נדון בקרמלין. תגובה זו לא מאפשרת להציג את הפנטזיה של גלאזייב כתוכנית מדינית, אך מראה עד כמה גבוה סיפור כזה חדר לשיח הפוליטי הרוסי.

איך אנדריי דבייטוב התאים את המיתוס למלחמת ישראל

בשנת 2026 ממשיך לפתח מבנה דומה אנדריי דבייטוב – פובליציסט רוסי ולשעבר קצין מודיעין צבאי סובייטי. הוא מקשר את המלחמה הרוסית נגד אוקראינה עם “חזאריה החדשה” העתידית, ואת העימות הנוכחי בין ישראל לאיראן מפרש כמנגנון שאמור ליצור “יציאה שנייה” של יהודים מישראל. דיפלומטיה אמריקאית, סין, חב”ד ומשא ומתן עולמי משתלבים באותה תוכנית, אף על פי שאין הוכחות עצמאיות לתוכנית אחת בין המשתתפים הללו.

זה מראה את התכונה החשובה ביותר של המיתוס: הוא לא חייב לנבא מראש אירוע, כי הוא מסוגל לכלול אותו לאחר שהוא התרחש. רוסיה תוקפת – כלומר, “מכינה את השטח”; ישראל נלחמת – כלומר, “מכינים את המתיישבים”; ארה”ב מנהלת משא ומתן – כלומר, “מתאמים את התוכנית”; זלוז’ני משתמש במטאפורה תנ”כית – כלומר, מאשר את שנת 2031. התיאוריה מוגנת מפני הפרכה לא בכוח ההוכחות, אלא ביכולת לשנות את ההסבר בעקבות המציאות.

במובן זה היא נמצאת ליד סיפורים רוסיים אחרים על חלוקת אוקראינה בעתיד. פוטין בשנת 2026 אכן דיבר על אובדן אפשרי של שטחים מערביים של אוקראינה לטובת פולין, הונגריה ורומניה, אך פולין דחתה רשמית תביעות טריטוריאליות. הונגריה אכן מתווכחת עם קייב על זכויות המיעוט ההונגרי בזקרפטיה – אזור מערבי של אוקראינה בגבול עם הונגריה – אך ויכוח על שפת בתי הספר וזכויות הקהילה אינו שווה להעברת שטח. האפקט התעמולתי נוצר כאשר כל הקונפליקטים השונים הללו מוצבים זה לצד זה ומציעים לראות בהם תוכנית סודית אחת.

למה התעמולה הרוסית זקוקה למיתוס על “ישראל השנייה”

הערך העיקרי של “ירושלים השמימית” למלחמת המידע הרוסית אינו תלוי בכך אם אדם יאמין ב-18 מיליון מתיישבים ספציפיים.

הרבה יותר חשוב לשנות את הסיבתיות של המלחמה. במקום מבנה מובן שבו רוסיה פלשה למדינה שכנה והורסת את עריה, מופיע מבוך: אוקראינה כביכול נהרסת בו זמנית על ידי מוסקבה, וושינגטון, ישראל, זלנסקי, פולין, הונגריה ו”האליטות הגלובליות”. האחריות של התוקפן מתמוססת בתוכנית עצומה שבה כל המשתתפים כביכול הסכימו מראש.

המטרה השנייה היא דמורליזציה של האוקראינים.

אדם שחושב שהוא מגן על ביתו מפני צבא חיצוני מבין את משמעות ההתנגדות; אם תשתיל בו את המחשבה שהמדינה כבר חולקה בין כוחות חיצוניים, עולה השאלה למה בכלל להילחם. לשם כך לא נדרשת אמונה מלאה ב”חזאריה החדשה”: מספיק חשד שהשלטון ובעלי הברית מסתירים את התוכנית האמיתית. בדיוק בגלל זה לצד תיאוריות על יישוב יהודי מופיעים סיפורים על “אדמה שנמכרה”, לבוב פולני עתידי או זקרפטיה הונגרית – סיפורים שונים מובילים למסקנה אחת, כאילו אוקראינה עצמה לא מחליטה דבר.

למה אנטישמיות כאן אינה תופעת לוואי

מוצאו היהודי של זלנסקי מאפשר לשלב את המוטיב הישן של “נאמנות כפולה”: הנשיא כביכול משרת לא את אזרחי אוקראינה, אלא פרויקט יהודי נסתר. במקביל, קהילות יהודיות אמיתיות, חב”ד, עולי רגל באומן וישראל עצמה הופכים לאויב פנימי או חיצוני. התעמולה הרוסית מסוגלת במקביל לקרוא לזלנסקי “נאצי”, בובה אמריקאית ומשתתף בקונספירציה יהודית; גרסאות אלו מתנגשות לוגית, אך כל אחת מיועדת לקהל שלה.

לישראל הנרטיב הזה מסוכן גם בכך שהוא פוגע ביחסים האוקראיניים-ישראליים.

לאוקראיני מציעים את המחשבה “ישראל רוצה את אדמתכם”, לישראלי במקביל אפשר למכור סיפורים על אנטישמיות אוקראינית, נשק בידי אויבי ישראל או חוסר אמינות של קייב. חדשות ישראל כבר ניתחו כיצד מלחמת המידע הרוסית מלווה במתקפות אמיתיות על תשתיות אוקראיניות: ככל שיש יותר אשמים חלופיים והסברים סודיים, כך נותר פחות תשומת לב למדינה ספציפית שמבצעת את המתקפה.

בשנת 2026 הופיע לכלי התיאוריה הישנה כלי חדש – בינה מלאכותית גנרטיבית. ברשתות החברתיות הופץ ראיון טלוויזיוני מזויף עם גבר שהוצג כיהודי דתי, שטוען כביכול כי השפה האוקראינית בקרוב לא תהיה נחוצה והאוכלוסייה תדבר ברוסית או בעברית. הבדיקה גילתה סימנים של וידאו וקול סינתטיים. לאגדה הישנה כבר לא נדרש “עד” אמיתי: אפשר ליצור פנים, אולפן, אינטונציה והודאה, ואז להשתמש באדם לא קיים כהוכחה לתיאוריה שהומצאה זמן רב לפני הופעת הבינה המלאכותית הגנרטיבית.

ישראל אכן נותרה נקודת השוואה חשובה לפוליטיקה האוקראינית, אך השוואה זו בדרך כלל קשורה לביטחון, מילואים, עמידות החברה וניסיון חיים ליד כוחות עוינים.

נתן שרנסקי – דיסידנט סובייטי לשעבר, אסיר ציון ופוליטיקאי ישראלי – דיבר על אוקראינה כמגן העתידי של אירופה מפני התפשטות רוסית; בניתוח שלנו על עמדתו מדובר על התנגדות לאימפריה ובחירה פוליטית, ולא על העברת ישראל לדניפרו.

לאחר הבדיקה נותר למיתוס הרבה מהאמת: ההיסטוריה היהודית של אוקראינה, יישובים סובייטיים, אומן, קהילת דניפרו, דברי זלנסקי וזלוז’ני, פרסומים של גלאזייב, ברקוט ודבייטוב, המעגל המידע הרוסי וזיופי AI חדשים. לא נמצא העיקר – החלטת ממשלת ישראל, החלטת השלטון האוקראיני, הסכם בינלאומי, תקציב, תוכנית יישוב, פרויקט תשתית או מנגנון משפטי להעברת חמישה מחוזות. כל עוד אין את החוליה הזו, לפנינו לא תוכנית מדינית מוכחת, אלא מבנה קונספירולוגי, שכוחו דווקא ביכולת לחבר פרטים אמיתיים בקשרים שאף אחד לא הוכיח.