קלס הציעה לאיחוד האירופי לנהוג בהתנחלויות הישראליות כמו ביהודה ושומרון עם קרים. סער: ההשוואה אינה מקובלת

ב-10 בספטמבר 2026 הציעה ראש הדיפלומטיה האירופית קאיה קלאס להחיל על המסחר עם ההתנחלויות הישראליות עיקרון שהאיחוד האירופי מיישם על חצי האי קרים הכבוש. כבר ב-11 בספטמבר השיב שר החוץ של ישראל גדעון סער: השוואה כזו אין לה בסיס עובדתי או משפטי והיא בלתי מתקבלת על הדעת עבור ישראל.

מחבר: ויקטוריה קצמן.

הוויכוח היה רועש, אך קל לאבד בו את המהות עצמה. קלאס לא אמרה שישראל היא רוסיה, ולא השוותה בין שתי המלחמות. היא דיברה על עניין צר יותר: אם האיחוד האירופי רואה בשטח כבוש ואינו מכיר בשינוי מעמדו, האם השוק האירופי צריך להמשיך לקבל משם סחורות כאילו דבר לא קורה.

ובנקודה זו היא נזכרה בקרים.

מה בדיוק אמרה קלאס

בראיון ל-The Irish Times הסבירה קלאס את עמדתה דרך החלטה שהתקבלה על ידי האיחוד האירופי לאחר תפיסת קרים על ידי רוסיה ב-2014. האיחוד האירופי לא הכיר בסיפוח הרוסי, ולאחר מכן הגביל את הקשרים הכלכליים עם חצי האי, כולל ייבוא סחורות משם.

הלוגיקה של קלאס היא כזו: מדינות אירופיות רואות את ההתנחלויות הישראליות מעבר לקו 1967 כבלתי חוקיות, אך אין איסור אירופי כולל על המסחר איתן עד כה. לדעתה זו אי התאמה. אם העמדה המשפטית הוכרזה, גם המדיניות הכלכלית צריכה להתאים לה.

היא לא הסתירה גם דבר אחר. הכסף במסחר הזה אינו רב עד כדי כך שאיסור אחד יפגע בכלכלה הישראלית כולה. משמעות הצעד היא בעיקר פוליטית: להפריד באופן ברור בין המסחר עם ישראל לבין המסחר עם מפעלים בהתנחלויות.

זה כבר לא שיח בריסל מופשט. ב-8 בספטמבר פרסמו בריטניה, קנדה, צרפת ועוד תשע מדינות הצהרה משותפת על הגבלות לאומיות או אירופיות על המסחר עם ההתנחלויות. אך יש תיקון חשוב שלעתים קרובות הולך לאיבוד בכותרות: כל 12 המדינות לא הטילו את אותו איסור בו זמנית. בריטניה, צרפת וקנדה הכריזו על צעדים לאומיים, שאר החותמות נמצאות בשלבים שונים ובחרו מנגנונים שונים.

החדשות כבר ניתחו בפירוט מה בדיוק החליטו המדינות הללו ומדוע החבילה הבריטית התבררה כרחבה יותר מאיסור פשוט על מספר מוצרים — החומר שלנו על החלטת בריטניה והצהרת 12 המדינות.

סער לא השיב על המסחר. הוא השיב על האנלוגיה עצמה

גדעון סער בחר את האלמנט הכואב ביותר בהצהרת קלאס — קרים.

מנקודת מבטו, המצב ההתחלתי שונה עד כדי כך שלא ניתן לבנות מבנה משפטי אחד על השוואתם. קרים בזמן הכיבוש הרוסי היה חלק מאוקראינה שהוכר בינלאומית. יהודה ושומרון, הצהיר סער, מעולם לא היו שטח של מדינה פלסטינית ריבונית קיימת.

הוא הזכיר גם את הקשר של העם היהודי עם יהודה ושומרון, שהוא בן אלפי שנים יותר מהסכסוך הנוכחי. טיעון נוסף שלו הוא שהפלסטינים עצמם חתמו על הסכמים שבהם הסטטוס הסופי של השטח היה אמור להיקבע במשא ומתן ולא להיחשב כפתור מראש.

כאן הוויכוח כבר הופך למורכב יותר מהחלפת הצהרות חריפות רגילה.

לישראלי יהודה ושומרון — יהודה ושומרון — הם שמות היסטוריים של אזורים הקשורים קשר הדוק להיסטוריה היהודית. במסמכי האיחוד האירופי, האו”ם ובית הדין הבינלאומי של האו”ם, אותו שטח מופיע בדרך כלל כגדה המערבית או חלק מהשטח הפלסטיני הכבוש.

זה לא רק ויכוח על מילים. מאחורי שני המילונים — שתי מערכות קואורדינטות שונות.

מדוע קרים באמת שונה

קרים עד פברואר-מרץ 2014 היה תחת ריבונות אוקראינית. ריבונות זו הוכרה בינלאומית, והיא הוכרה גם על ידי רוסיה עצמה. הכוחות הרוסיים השתלטו על חצי האי, ולאחר מכן ערכה מוסקבה את מה שנקרא “משאל עם” והכריזה על קרים כחלק מהפדרציה הרוסית.

האיחוד האירופי לא הכיר בסיפוח ולכן יצר משטר הגבלות נפרד. הוא כולל איסור על ייבוא סחורות מקרים וסבסטופול, הגבלות על השקעות, שירותים ואספקת טכנולוגיות מסוימות. ביוני 2026 האריך האיחוד האירופי את הצעדים הללו בשנה נוספת — עד 23 ביוני 2027.

כלומר, כאן השרשרת ברורה למדי: היה שטח של מדינה ריבונית אוקראינה — הגיעה צבא של מדינה אחרת — השטח הוכרז כחלק מאותה מדינה — הכרה בינלאומית בשינוי הגבול לא התרחשה.

עם יהודה ושומרון הסיפור לא כזה.

לפני הקמת ישראל, השטח היה תחת מנדט בריטי. לאחר מלחמת 1948 היא נשלטה על ידי ירדן, שסיפחה את הגדה המערבית, אך לא קיבלה הכרה בינלאומית רחבה לסיפוח זה. ב-1967 עבר השטח לשליטת ישראל. מדינה פלסטינית ריבונית, ממנה ישראל לקחה את האדמה באותה שנה, לא הייתה קיימת.

והפער ההיסטורי הזה באנלוגיה של קלאס סער מדגיש.

אבל עבור המשפט הבינלאומי הוויכוח לא מסתיים כאן

הטיעון הישראלי על היעדר מדינה פלסטינית קודמת לא אומר שמבנים בינלאומיים מכירים בריבונות הישראלית על יהודה ושומרון. בדיוק להיפך.

מועצת הביטחון של האו”ם בהחלטה מס’ 2334 מ-23 בדצמבר 2016 הצהירה שההתנחלויות הישראליות בשטחים שנכבשו מאז 1967, כולל מזרח ירושלים, אינן בעלות תוקף משפטי מנקודת מבט של מועצת הביטחון. שם גם יש קריאה למדינות להבחין ביחסיהן בין שטח מדינת ישראל לשטחים מעבר לקו 1967. בעד ההחלטה הצביעו 14 חברי מועצת הביטחון, ארה”ב נמנעה.

ביולי 2024 נתן בית הדין הבינלאומי של האו”ם חוות דעת מייעצת על המדיניות הישראלית בשטחים אלה. בית הדין קבע שהנוכחות המתמשכת של ישראל אינה חוקית והצביע על כך שמדינות צריכות להימנע מקשרים כלכליים ומסחריים המסייעים לשמר את המצב שנוצר שם. זו בדיוק חוות דעת מייעצת, לא החלטה בסכסוך רגיל בין שתי מדינות — ההבדל משמעותי, ואין לערבב בין הדברים.

ישראל מתווכחת עם פרשנות זו. היא מסתמכת על ההיסטוריה של השטח, הוראות תקופת המנדט, שאלות ביטחוניות, היעדר ריבונות פלסטינית מוכרת עד 1967 והסכמי אוסלו, שבהם הגבולות וההתנחלויות נותרו נושא למשא ומתן על הסטטוס הסופי.

מתקבלת תמונה לא נוחה במיוחד לסיסמאות קצרות. סער צודק בדבר אחד: ההיסטוריה של קרים וההיסטוריה של יהודה ושומרון אכן שונות. קלאס, עם זאת, לא מדברת על זהות ההיסטוריות. היא מנסה להעביר מנגנון אירופי של אי הכרה משטח אחד לאחר.

וזה בדיוק הסיבה שהוויכוח לא מסתיים במשפט “ההשוואה אינה נכונה”.

עבור ישראל כעת מסוכנת יותר הפרוצדורה מאשר המשפט עצמו על קרים

יש עוד חלק בראיון של קלאס — הרבה פחות מרשים לכותרות, אבל הרבה יותר חשוב בפועל.

סנקציות חוץ רגילות של האיחוד האירופי דורשות לעיתים קרובות אחדות דעים. זה עזר לישראל בעבר: מספיק כמה מדינות שלא מוכנות לתמוך בהחלטה קשה, ואין עמדה משותפת ל-27 המדינות.

עם המסחר הסיפור יכול ללכת אחרת.

קלאס טוענת שאיסור על ייבוא מההתנחלויות יכול להיות מעוצב כצעד מסחרי של האיחוד האירופי. במקרה כזה ההחלטה מתקבלת פוטנציאלית ברוב מוסמך — מינימום 15 מדינות המייצגות לפחות 65% מאוכלוסיית האיחוד האירופי.

אבל כאן מוקדם לשים נקודה. בתוך האיחוד האירופי עצמו מתנהל ויכוח משפטי. רויטרס דיווחה כבר ביולי שהנציבות האירופית וחלק מהממשלות ראו צורך באחדות דעים, בעוד שמדינות אחרות והשירות המשפטי של מועצת האיחוד האירופי יצאו מנקודת הנחה של אפשרות לרוב מוסמך. לכן כעת הניסוח הנכון הוא אחד: קלאס סבורה שאין צורך באחדות דעים; הוויכוח הפרוצדורלי הזה עדיין לא נסגר סופית.

עבור ישראל ההבדל עצום. אם תנצח הפרשנות של קלאס, יהיה הרבה יותר קשה לכמה מדינות ידידותיות לירושלים לעצור את האיסור.

יש עוד בלבול ישראלי — התנחלות ומאחז בלתי חוקי אינם אותו דבר

בתוך ישראל גם לעיתים קרובות מערבבים את המעמד המשפטי.

יש התנחלויות שהוכרו רשמית על ידי הרשויות הישראליות. יש מאחזים שנבנו ללא האישורים הנדרשים ובלתי חוקיים כבר מנקודת המבט של המערכת הישראלית. ארגונים בינלאומיים מציבים את הגבול הזה אחרת ורואים בפעילות ההתנחלותית בשטח מעבר לקו 1967 כבלתי חוקית בכלל.

ההבדל הפך במיוחד בולט ממש לפני כמה ימים. ב-6 בספטמבר נודע על הוראת נתניהו לפנות חלק מהמאחזים הבלתי מורשים, בעיקר באזורים A ו-B, לאחר הגברת הלחץ האמריקאי. זה לא אומר שהממשלה ויתרה על מדיניות ההתנחלות בכלל: במקביל באזור C נמשכים תהליכים אחרים לגמרי, כולל לגליזציה של נקודות מסוימות. ניתחנו בפירוט את ההבדל הזה בחומר על הוראת נתניהו ומעמד המאחזים הבלתי חוקיים.

החדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן במיוחד מפרידים בין המושגים הללו. אחרת מתקבלת תמונה מוזרה: אומרים לקורא ש”ישראל עצמה הורסת התנחלויות בלתי חוקיות”, למרות שהדבר יכול להתייחס לקטגוריה משפטית שונה לחלוטין.

עבור אוקראינה האנלוגיה הזו גם לא כל כך פשוטה

הקורא האוקראיני שומע את המילה “קרים” בהקשר שונה לחלוטין.

עבור קייב עקרון אי ההכרה בסיפוח הרוסי אינו נוסחה דיפלומטית סמלית. בזכותו, שתים עשרה שנים לאחר תפיסת חצי האי, רוסיה לא השיגה הכרה בינלאומית בשינוי הגבול האוקראיני. האיחוד האירופי ממשיך במשטר הסנקציות, וקרים עצמו נותר צומת צבאי ולוגיסטי רוסי מרכזי במלחמה נגד אוקראינה. מה קורה עם התשתית הזו כעת, החדשות הראו לאחרונה בחומר על המכות האוקראיניות ללוגיסטיקה הרוסית בקרים.

לכן קייב מעוניינת באופן אובייקטיבי שהעיקרון “כיבוש אינו יוצר ריבונות חוקית” ייושם בקפדנות. אחרת כל נוסחה על “מצב היסטורי מיוחד” הופכת מיד עבור מוסקבה לדלת נוחה: עבר זמן, הופיעו מציאויות חדשות, אז בואו נדון שוב בשטח.

אבל מכאן לא נובע שאוקראינה חייבת להכיר ביהודה ושומרון כקרים השני.

לקרים הייתה ריבונות אוקראינית מוכרת ישירות לפני התפיסה הרוסית. ההיסטוריה של הריבונות על הגדה המערבית שונה, תהליך ההסכמים שונה, המסה המשפטית שונה. אפשר להגן על שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה ובו זמנית לא להעמיד פנים ששתי ההיסטוריות הללו חופפות עד הפסיק האחרון.

עבור היחסים הישראלים-אוקראינים זה בדיוק המקרה שבו זהירות חשובה יותר מרעש.

סער וקלאס כבר היו על סף קרע דיפלומטי

העימות הנוכחי לא נוצר מאפס.

ב-18 ביוני הודיע סער שהוא מפסיק את הקשרים עם קלאס לאחר דיווחים על התבטאויותיה במהלך נסיעה למקסיקו. ייחסו לה השוואה בין מצב הפלסטינים למערכת האפרטהייד בדרום אפריקה. קלאס השיבה בפומבי לסער, והדגישה את הצורך בדיאלוג עם ישראל, אך לא ניתחה ולא הכחישה ישירות את הנוסחה שיוחסה לה אז.

כך שהעימות החדש מתרחש בין פוליטיקאים שיחסיהם היו מקולקלים גם בלי קרים.

ובינתיים המדיניות האירופית עצמה משתנה. ב-8 בספטמבר הודיעה לונדון על איסור סחורות מההתנחלויות, צרפת וקנדה מכינות את צעדיהן, ועוד מספר מדינות תומכות בהגבלות האירופיות. ישראל השיבה לבריטניה בסגירת הקונסוליה שלה במזרח ירושלים ובצעדי נגד אחרים. זה כבר סכסוך דיפלומטי עם השלכות ממשיות, לא עימות ברשתות החברתיות.

מה עכשיו מחליט בריסל

הרגע החשוב הבא לא יהיה כאשר קלאס או סער יכתבו פוסט חריף נוסף.

צריך להסתכל מה בדיוק תציע הנציבות האירופית: איסור מלא על ייבוא מההתנחלויות, מערכת רישוי, מכסים למעשה איסוריים או מנגנון אחר. ביולי כבר היו על שולחן השרים האירופיים שלוש מודלים כאלה, והכי הרבה תמיכה אז קיבל דווקא האיסור, אם כי לא היה רוב להחלטה סופית.

הוויכוח העיקרי יהיה בהמשך — באיזה הצבעה ניתן בכלל לקבל את הצעד הזה. וזה כבר הפרט המשפטי הבריסל המשעמם שממנו תלוי בפועל כמעט הכל.

סער דוחה את ההשוואה עם קרים — ולישראל יש טיעונים היסטוריים רציניים לכך. האיחוד האירופי, מצדו, מחזיק בהחלטות האו”ם, חוות דעת של בית הדין הבינלאומי ומדיניותו רבת השנים להפרדת ההתנחלויות משטח ישראל.

לכן השאלה כעת אינה “האם ישראל דומה לרוסיה”. כך להעמיד אותה פשוט לא נכון.

השאלה אחרת: האם האיחוד האירופי מוכן להפוך את עמדתו המשפטית על השטחים לכלל מסחרי אחיד — והאם יוכל להעביר אותו אפילו נגד רצון חלק ממדינות האיחוד האירופי.

אם יוכל, הצהרת קלאס תיזכר לא בהשוואה לקרים. היא תהפוך לנקודה שלאחריה הוויכוח על ההתנחלויות עבר מדיפלומטיה למצב של הגבלות כלכליות קונקרטיות.