עסקים עם מוסקבה, פחד מאירופה ואוקראינה ביניהם: היכן נשבר ההסבר הנוח

ב-3 באוקטובר 2026 יצא בתקשורת האוקראינית חומר עם הסבר שכמעט בלתי אפשרי לא לשים לב אליו. ארה”ב, אם לסכם אותו במשפט אחד, לא רוצה ללחוץ יותר מדי על רוסיה, כי היא מקווה שיום אחד תוכל שוב לעשות איתה עסקים. אירופה פועלת בזהירות מסיבה אחרת: היא חוששת מעימות ישיר עם רוסיה לפני שתספיק להתחמש בעצמה.

מחבר: לב ורשבסקי

הסבר כזה נוח לפחות כי בו הכל מסתדר במקומו. וושינגטון מחשבת עסקאות עתידיות, האירופאים מחשבים טילים במחסנים שלהם, ואוקראינה בינתיים ממשיכה לקבל מכות רוסיות.

אבל קראתי את החומר ונתפסתי על פרט אחד. אחר כך על השני. ובמהירות התברר שחלק מהמבנה הזה מאושר על ידי עובדות אמיתיות לחלוטין, וחלק אחר בנוי כבר לא על עובדות, אלא על ניסיון לנחש את מניעי הממשלות.

במקור החומר מציעה פרשנות כזו החוקרת מריה זולקינה. היא מקשרת את הזהירות האמריקאית עם עניין בחידוש היחסים הכלכליים עם רוסיה, מזכירה אנרגיה, דשנים וארקטיקה, ואת האירופאית עם פחד ממלחמה עם רוסיה לפני סיום ההתחמשות. בנפרד היא מדברת על נכסים רוסיים מוקפאים, אספקת מערכות הגנה אווירית לאוקראינה והאפשרות ללחוץ על הובלת נפט רוסי.

לא הכל כאן שנוי במחלוקת. אבל לא הכל כאן מוכח.

קודם כל על עסקים. כי עסקים באמת קיימים

החלק החזק ביותר של ההסבר הזה נוגע לארה”ב. התקרבות כלכלית אפשרית בין וושינגטון למוסקבה כבר אי אפשר לפטור כפנטזיות של פרשנים רוסים.

ב-29 בספטמבר דיווח רויטרס על שיחות של נציג פוטין קיריל דמיטרייב עם פקידים אמריקאים בוושינגטון. נדונו לא רק המלחמה באוקראינה והסכמים פוליטיים אפשריים, אלא גם פרויקטים אנרגטיים אמריקאיים-רוסיים עתידיים לאחר סיום הקרבות.

וב-3 באוקטובר הופיעה סיפור מעניין עוד יותר. לפי נתוני הניו יורק טיימס, שסיפר רויטרס, השיחות סביב המלחמה הצטלבו עם עסקה אפשרית של מיליארדים רבים על נכסים זרים של “לוקויל”. הפרויקט עדיין לא התקיים וייתכן שלא יתקיים כלל, אך עצם הדיון מראה: יחסים מסחריים עתידיים עם רוסיה אכן נמצאים איפשהו ליד הדיפלומטיה על אוקראינה.

אבל רק בהמשך במקור החומר מתעוררת בעיה.

שם נטען כי מה שנקרא חוק גרהם-בלומנטל לא ייושם לא נגד רוסיה ולא נגד קונים של משאבי אנרגיה רוסיים. זה היה נשמע משכנע יותר אם שבועיים לפני הפרסום דונלד טראמפ לא היה חותם על H.R. 5334 — חוק הסנקציות על רוסיה ואיראן של לינדזי או. גרהם לשנת 2026.

הבית הלבן הודיע על חתימת החוק ב-18 בספטמבר. המסמך מרחיב את הסמכויות הסנקציות והמסים נגד רוסיה, ובמקביל מאריך את משטר הסנקציות הקיים נגד איראן.

לקורא הישראלי יש כאן פרט מעניין: רוסיה ואיראן נמצאות ממש בשם של חוק אמריקאי אחד. זה לא אומר שמשטרי הסנקציות נגד שתי המדינות זהים, אבל זה מראה היטב עד כמה המלחמה האירופית, המזרח התיכון, האנרגיה והמדיניות הסנקציות האמריקאית הצטלבו בשנים האחרונות.

עצם חתימת החוק, כמובן, עדיין לא אומרת על הכנסת המסים המקסימליים האפשריים נגד סין, הודו או קונים אחרים של נפט רוסי. בחוק ניתנות סמכויות רחבות לנשיא, ולכן השאלה העיקרית עכשיו היא לא “האם קיים הכלי”, אלא איך ומתי הבית הלבן יחליט להשתמש בו.

זו הבדל משמעותי.

מתקבלת מבנה אמריקאי די מוזר. וושינגטון בו זמנית יוצרת כלים חדשים ללחץ על ההכנסות הרוסיות ומדברת עם נציגי מוסקבה על פרויקטים אנרגטיים עתידיים אפשריים.

אחד לא מבטל את השני. וזו בדיוק הסיבה שהנוסחה “ארה”ב פשוט רוצה עסקים עם פוטין” מסבירה מעט מדי.

עכשיו אירופה. היא באמת מתחמשת לא למחר

עם החלק האירופי זה עדיין יותר מעניין, כי כאן העובדות של החומר המקורי בעיקר מוכרות.

המכון הקילסי באמת חקר את הרכישות של גרמניה, בריטניה ופולין. במחקר שפורסם במאי 2026, זמני האספקה הממוצעים המוצהרים של הציוד הצבאי שהוזמן הם בערך שנתיים עד ארבע שנים, ובכ-70% מההזמנות הגרמניות האחרונות לא צוינה תאריך סופי לאספקה.

וזה משנה הרבה בשיחה.

הממשלה יכולה להקצות כסף היום. הפרלמנט יכול להצביע מחר. החוזה ניתן לחתימה בעוד שבוע. אבל מזה לא נובע שהטיל, מערכת ההגנה האווירית או הרכב הקרבי החדש יופיעו במחסן בעוד חודש.

נאט”ו בקיץ למעשה הכיר באותה בעיה מצד אחר. בפורום התעשייה הביטחונית באנקרה, הברית השיקה מנגנונים חדשים להגדלת הייצור, והמזכ”ל מארק רוטה דיבר ישירות על הצורך לעשות יותר ומהר יותר. בנפרד, בעלי הברית הכריזו על השקעות של יותר מ-40 מיליארד דולר באמצעים למאבק ברחפנים לחמש שנים — כלומר, מדובר כבר לא רק ברכישת נשק מוכן, אלא גם בבניית יכולת ייצור שחסרה כרגע.

לכן חלק מהתזה על אירופה מאושר: מדינות אירופה אכן מנסות להגדיל בחדות את המוכנות הצבאית שלהן.

אבל המעבר הבא — “משמעותו שהנשק לאוקראינה לא ניתן מתוך פחד מרוסיה” — כבר לא עובדה, אלא פרשנות.

עם פטריוט זה במיוחד נראה איפה נגמר הסיסמה

במרץ נציג משרד ההגנה הגרמני הסביר את המצב עם ההגנה האווירית האוקראינית בצורה די עניינית. גרמניה ממשיכה לספק IRIS-T, תחמושת וטילים מונחים, וביחד עם שותפים ניסתה לאסוף אצווה נוספת של יירוטים PAC-3 לפטריוט.

אגב, הצד הגרמני הכיר ישירות: המטרה המוצהרת בכמות PAC-3 אז עדיין לא הושגה במלואה. במקביל, ברלין הדגישה ש-PAC-3 הוא יירוט יקר ומיוחד למטרות מסוכנות במיוחד, ואוקראינה עצמה משתמשת באמצעים שונים נגד איומים שונים.

לישראלי כאן בכלל קל יותר להבין את הבעיה מאשר לאדם שמדמיין את ההגנה האווירית כסוללה גדולה אחת עם כפתור אחד.

המערכת הישראלית גם היא רב-שכבתית: חץ אחראי על השכבה העליונה, לידו פועלים קלע דוד, כיפת ברזל וכבר נפרס קרן ברזל. הם לא נוצרו כדי ליירט כל מטרה מעופפת עם אותו טיל. משרד הביטחון הישראלי מתאר כך את הארכיטקטורה של ההגנה הלאומית מפני טילים והגנה אווירית.

עם אוקראינה הלוגיקה דומה, אם כי המערכות, היקף השטח ואופי האיומים שונים לחלוטין. שאהד רקטי, טיל שיוט וטיל בליסטי יוצרים משימות שונות ודורשים פתרונות שונים.

זו הסיבה שהבעיה לא מסתכמת בשאלה “למה אירופה פשוט לא נותנת עוד פטריוט?” זה לא נכון כבר מבחינה טכנית.

נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency בעבר ניתחו בפירוט כיצד רוסיה שינתה את קצב ההתקפות עצמן: חלקם של גראן הרקטיים גדל, ההתקפות נמתחות על פני יום ולילה, ולמערכת ההגנה האווירית האוקראינית יש להוציא משאבים לא רק על יירוט ישיר, אלא גם על מוכנות מתמדת. ניתוח זה ניתן לקריאה כאן.

וכאן הבעיה האירופית הופכת להרבה יותר מובנת. אוקראינה מבקשת יותר אמצעים עכשיו, כי ההתקפות מתרחשות עכשיו, והייצור האירופי חי עם חוזים לשנים קדימה.

זה לא מוכיח את היעדר הפחד הפוליטי מרוסיה. אבל המחסור בנשק והייצור האיטי כבר מספקים הסבר, שלגביו ניחושים פסיכולוגיים על מנהיגי אירופה אינם הכרחיים.

€210 מיליארד שוכבים באירופה. אבל זה לא מזוודה עם מזומנים

עוד נקודה חזקה של המאמר המקורי — נכסים ממשלתיים רוסיים.

באיחוד האירופי אכן מוקפאים כ-€210 מיליארד נכסים של הבנק המרכזי של רוסיה. האיחוד האירופי כבר משתמש בהכנסות חירום שנוצרות מנכסים אלה לתמיכה באוקראינה.

אבל המילים “מוקפאים” ו”מוחרמים” אינן אומרות אותו דבר.

בלגיה, שם דרך יורוקליר נמצאת החלק העיקרי של הכספים האלה, ממשיכה להצביע על סיכונים משפטיים ופיננסיים של החרמה ישירה. בספטמבר משרד החוץ הבלגי אישר שוב את העמדה הזו, והבנק המרכזי הרוסי במקביל מנהל תהליכים משפטיים הקשורים לכספים המוקפאים וליורוקליר.

אפשר להתווכח אם אירופה פועלת בזהירות יתרה. אבל אי אפשר לתאר בכנות את המצב כאילו לפני האירופאים פשוט שוכבים €210 מיליארד, והם חוששים להושיט יד.

יש שם בעיה משפטית, בעיה פיננסית, סיכון למעצרים נגדיים של רכוש וקונפליקט בין מדינות האיחוד האירופי עצמן. הפחד הפוליטי ממוסקבה יכול להיות עוד אלמנט, אבל להוכיח שהוא העיקרי זה הרבה יותר קשה.

ועכשיו נחזור לשאלה הכי לא נעימה

למה למרות כל זה אוקראינה עדיין מדווחת באופן קבוע על מחסור באמצעי הגנה אווירית?

כי כמה תהליכים מתנהלים במהירות שונה לחלוטין.

רוסיה יכולה לשנות את הטקטיקה של שימוש ברחפנים תוך שבועות. ההזמנה הביטחונית האירופית מתבצעת במשך שנים. אוקראינה מאבדת יירוטים במהלך התקפה הלילה, ומפעל ייצור חדש לטילים אלה ייתן תוצאה לא הלילה ולא בחודש הבא.

וכאן כבר מופיע פער מסוכן באמת.

אירופה בו זמנית צריכה לעזור לאוקראינה, לשקם את המאגרים המדולדלים שלה ולהתכונן לאיומים שהיא עצמה מחשיבה כאפשריים לשטח נאט”ו. ארה”ב בו זמנית לוחצת על הכלכלה הרוסית, מנסה לנהל משא ומתן על סיום המלחמה ומשאירה דלת ליחסים מסחריים עתידיים עם מוסקבה.

לישראל הקונפליקט הזה של משימות מובן במיוחד. לאחר שנים של שימוש אינטנסיבי בהגנה אווירית כאן יודעים היטב שלקיום כסף עדיין לא אומר שיש יירוט, וקו ייצור הוא חלק מהמלחמה כמו סוללה בעמדה.

לא במקרה משרד הביטחון הישראלי בשנת 2026 האיץ במיוחד את ייצור יירוטי החץ וייצור מערכות הגנה אווירית. אפילו מדינה עם תעשייה ביטחונית חזקה משלה נאלצת להגדיל כל הזמן את הייצור, כי מלאי הטילים אינו אינסופי.

איפה המאמר המקורי פוגע במטרה — ואיפה הוא מתחיל להמציא

לאחר בדיקה אני מקבל לא הפרכה של החומר המקורי, אלא תמונה מורכבת יותר.

העניין האמריקאי בעסקים עתידיים עם רוסיה אכן קיים. על כך מדברים כבר לא השערות, אלא משא ומתן אמיתי על אנרגיה ועסקאות אפשריות. אבל בו זמנית ארה”ב קיבלה חוק סנקציות חדש נגד רוסיה, ולכן הטענה שוושינגטון פשוט ויתרה על לחץ למען עסקים כבר לא מתארת את כל המצב.

אירופה אכן מתחמשת ובאמת מתמודדת עם זמני אספקה של שנים רבות של ציוד חדש. אבל מזה אי אפשר להוכיח אוטומטית שהסיבה לאספקה לא מספקת לאוקראינה היא אך ורק פחד מהתקפה רוסית עתידית.

€210 מיליארד רוסיים אכן נשארים במערכת הפיננסית האירופית. עם זאת, סביב השימוש בהם קיים קונפליקט משפטי אמיתי, ולא רק חוסר החלטיות פוליטית.

וההגנה האווירית האוקראינית אכן זקוקה ליותר אמצעים. רק שכאן גם יש לא סיבה אחת: מאגרים, ייצור, סוגי איומים, מחיר יירוטים, צרכים עצמיים של מדינות נאט”ו והמהירות שבה רוסיה משנה טקטיקה.

זו הסיבה שאני לא אוהב הסבר נוח מדי למלחמה הזו.

המשפט “אמריקה רוצה כסף, אירופה מפחדת” מתאים היטב לכותרת. המערכת האמיתית עובדת פחות טוב לכותרת: בה קיימות בו זמנית סנקציות ומשא ומתן על עסקים, עזרה לאוקראינה ושיקום מאגרים עצמיים, מיליארדים רוסיים מוקפאים ותביעות סביבם.

אבל דווקא התמונה הלא נוחה הזו, כנראה, היא החשובה ביותר.

בעוד מדינות דמוקרטיות מתאמות תקציבים, בונות קווים חדשים, מחפשות טילים במחסני בעלי ברית ומתדיינות על מנגנונים משפטיים, אוקראינה נאלצת להדוף את ההתקפה הבאה עם מה שכבר יש לה היום.

ואת ההבדל הזה בזמן כבר אי אפשר להסתיר עם הסבר פוליטי יפה.