- October 3, 2026
- 4:17 pm
- בעולם
ב-2 באוקטובר 2026 הפובליציסט האוקראיני ולרי פקארי כתב טור די עוקצני על כך שאוקראינה מתקרבת לנקודה מסוכנת. הנוסחה שלו מכוונת כמעט לאבסורד: אם לאסוף את ההצהרות האחרונות שנשמעות בחלקים שונים של העולם, אפשר לקבל תמונה שבה האוקראינים כבר “קולוניזו” את אפריקה, חימשו את צפון קוריאה, וכמעט שאינם אשמים במלחמה עם רוסיה.
מחבר: סטס שיפר
מאחורי האירוניה הזו של פקארי יש שאלה רצינית מאוד. ב-2014 ובמיוחד לאחר הפלישה הרוסית המלאה בפברואר 2022, אוקראינה הצליחה להשיג דבר שלפעמים מתחילים לתפוס כמובן מאליו: חלק עצום מהעולם החיצוני הבין מה קרה, מי התחיל את המלחמה ולמי נדרשת עזרה. לפי פקארי, היום אי אפשר לצפות שהיחס שנוצר פעם יישמר אוטומטית. הוא מציע לאסוף מחדש משאבים – מדיפלומטיה ושגרירים ועד קהילות אוקראיניות, עיתונאים, ארגונים ציבוריים וחברים של אוקראינה במדינות אחרות.
וכאן כדאי לעצור. כי אם נניח בצד את החדות הפובליציסטית, הבעיה באמת קיימת. רק שהיא נראית קצת יותר מורכבת מאשר “העולם הפסיק לתמוך באוקראינה”.
אירופה לא הפנתה עורף. אבל זה כבר לא פברואר 2022
נתחיל בדבר שקל לאבד מאחורי כותרות מדאיגות. אירופה לא נטשה את אוקראינה.
ה-Eurobarometer של אביב 2026 הראה: 76% מאזרחי האיחוד האירופי מסכימים שהאיחוד האירופי צריך להמשיך לתמוך באוקראינה עד להשגת שלום צודק ובר קיימא. בדיוק אותו מספר סבורים שהפלישה הרוסית מהווה איום על ביטחון האיחוד האירופי עצמו. אלה מספרים גדולים מדי מכדי לדבר על שינוי כיוון אירופי כלשהו לכיוון מוסקבה.
גם לא התרחשה רהביליטציה גלובלית של רוסיה. במחקר של Pew Research Center שנערך ב-37 מדינות באביב 2026, 59% מהנשאלים התייחסו לרוסיה באופן שלילי, ו-65% לא סמכו על פוטין בנושאים בינלאומיים. באירופה היחס השלילי לרוסיה נשאר יציב במיוחד; בקנדה, ארה”ב, דרום קוריאה, אוסטרליה, יפן וישראל הוא גם נפוץ.
אבל באותם נתונים יש מספר אחר, שבלעדיו התמונה נראית נוחה מדי. ל-52% מהנשאלים ב-37 המדינות הללו אין אמון בזלנסקי, בעוד 35% כן סומכים עליו. בשוודיה, בריטניה והולנד רמת האמון נשארת גבוהה, אך למשל ביוון, הונגריה וטורקיה התמונה שונה לחלוטין.
כלומר, “יחס שלילי לרוסיה” ו”אמון בלתי מותנה באוקראינה” כבר לא ניתן לראות כשני צדדים של אותו מטבע. אדם יכול לא לאהוב את רוסיה, לא לסמוך על פוטין – ובו זמנית להסתכל בספקנות על זלנסקי, על היקף הסיוע לקייב או על המשך המלחמה.
למדיניות המידע זו מבנה הרבה יותר לא נעים מאשר בחירה פשוטה “בעד אוקראינה או בעד רוסיה”.
אמריקה לא התפצלה לשתי מדינות, אלא לשני שיחות על אוקראינה
ארה”ב מראה זאת במיוחד.
במרץ 2026, 29% מהאמריקאים סברו שוושינגטון מסייעת לאוקראינה באופן לא מספיק. 26% כינו את היקף התמיכה כבערך נכון, 20% – מוגזם. הדבר המעניין ביותר מתחיל בתוך המפלגות: בין הדמוקרטים 50% רצו יותר תמיכה באוקראינה, בין הרפובליקנים – רק 11%.
זו כבר לא הסביבה הפוליטית שבה מספיק להסביר כמה פעמים שרוסיה פלשה לאוקראינה. עצם העובדה של הפלישה לא נעלמה מתודעת האמריקאים, אבל סביבה צמחו שאלות אחרות: כמה זה עולה, עד כמה המלחמה נוגעת לביטחון ארה”ב, כמה זמן היא תימשך ומי צריך לשלם על השלב הבא.
המספרים הממשלתיים גם השתנו. לפי ForeignAssistance.gov, שניתח Pew, בשנת הכספים 2025 אוקראינה קיבלה כ-6.7 מיליארד דולר בסיוע חוץ אמריקאי. עד יולי 2026, בבסיס הנתונים לשנת הכספים הנוכחית נרשמו 214.4 מיליון דולר. כאן יש צורך בהבהרה: הסטטיסטיקה הזו לא מכסה את כל המנגנונים להעברת נשק ותמיכה צבאית, ולכן אי אפשר להשוות בין שתי המספרים כמאזן צבאי אמריקאי מלא. אבל היקף השינוי בתשלומים הרשמיים עדיין ניכר.
כאן התזה של פקארי הופכת לברורה יותר. הבעיה היא לא שהאמריקאים פתאום הוכיחו שרוסיה לא תקפה את אוקראינה. הבעיה היא אחרת: ההסבר של 2022 מפסיק לענות אוטומטית על שאלות 2026.
ואז מופיעה אפריקה – ואוקראינה פתאום הופכת ל”קולוניזטור”
החלק המוזר ביותר במבט ראשון בטור של פקארי נוגע לאפריקה. אבל כאן בדיוק יש לסרקזם שלו רקע פוליטי מאוד ספציפי.
בספטמבר נציג מאלי בעצרת הכללית של האו”ם האשים את אוקראינה בתמיכה בקבוצות חמושות וטרוריסטיות בסאהל. הוא כינה את אוקראינה “החלק הגלוי של הקרחון”, שלפי גרסת השלטונות של מאלי, מנסה לערער את היציבות במדינה ולמנוע ממנה להשתחרר מ”עול קולוניאלי”. אלה האשמות של ממשלת מאלי, ולא עובדה שנקבעה על ידי האו”ם, אבל הן נאמרות כבר לא בטלגרם ולא בערוץ טלוויזיה שולי – הן נשמעות מעל בימת העצרת הכללית.
מבנה דומה נשמע גם מניז’ר. ראש הממשלה עלי מחמאן לאמין זאין האשים את צרפת בניסיון לערער את היציבות בסאהל המרכזי, ואת אוקראינה ב”מעורבות פעילה”. הוא דיבר על קבוצות חמושות שלכאורה מכינות התקפות על מתקנים צבאיים ותשתיות נפט של ניז’ר. לא הוצגו הוכחות עצמאיות להאשמות הספציפיות הללו; אוקראינה הכחישה בעבר הצהרות דומות.
לקורא הישראלי, הסאהל הוא חגורת מדינות עצומה מדרום לסהרה, שבה בשנים האחרונות מתרחשים הפיכות, מלחמות עם קבוצות ג’יהאדיסטיות, דחיקת ההשפעה הצרפתית ובמקביל חיזוק הקשרים של חלק מהמשטרים עם רוסיה. לכן למילה “קולוניאליזם” יש שם משקל פוליטי שונה לחלוטין מאשר בדיון האירופי.
ובדיוק בסיפור האנטי-קולוניאלי הקיים הזה מנסים כעת לשלב את אוקראינה.
לא כל אפריקה. לא כל הממשלות האפריקאיות. אבל מספיק לומר את המבנה הזה כמה פעמים ברמת ראשי מדינות והעצרת הכללית של האו”ם, כדי שחלק מהקהל המקומי יתחיל לראות את המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה בצורה שונה לחלוטין מאשר בוורשה, ברלין או קייב.
הנה מה שמלחמת המידע עושה לגיאוגרפיה: אותה מדינה בחלק אחד של העולם היא קורבן של פלישה, ובחלק אחר מנסים לשלב אותה בסיפור על ניאו-קולוניאליזם אירופי.
פקארי נזכר בגאורגיה – וכאן יש שיעור לא נעים
בטור שלו, פקארי מביא את המלחמה של רוסיה וגאורגיה ב-2008 כדוגמה לכמה זמן יכולה להתקבע גרסה פשוטה של סכסוך מורכב.
הוועדה האירופית העצמאית שהוקמה לאחר המלחמה ההיא אכן הגיעה למסקנה שהפעולות הצבאיות הפתוחות והמאסיביות החלו עם המבצע הצבאי הגאורגי נגד צחינוואלי בלילה שבין 7 ל-8 באוגוסט. אבל אותו דוח הדגיש שלא ניתן להסביר את המלחמה רק בלילה הזה: קדמו לה שנים של פרובוקציות, אלימות ומתח גובר, והכוחות הרוסיים לאחר מכן התקדמו עמוק לשטח גאורגיה.
לאחר שנים כל המבנה הזה מתכווץ בקלות למשפט אחד: “גאורגיה התחילה את המלחמה”.
כך בדיוק חומר היסטורי מורכב הופך לתווית פוליטית יציבה. לא בהכרח שקרית לחלוטין. לפעמים הרבה יותר יעיל לקחת אפיזודה אחת מאומתת, להוציא אותה מכל שרשרת האירועים ולעשות ממנה הסבר לכל הסכסוך.
לאוקראינה זו סכנה הרבה יותר ריאלית מאשר הפנטזיה על כך שיום אחד כל העולם פתאום יאמין בהיעדר הפלישה הרוסית.
שגרירות לא יכולה להחליף פוסט בפייסבוק
עוד משפט של פקארי נשמע כמעט יומיומי: למנות שגרירים חסרים.
אבל מאחוריו יש גם מספרים.
לפי תשובה רשמית של משרד החוץ האוקראיני, ב-14 בנובמבר 2025 משרות השגרירים נותרו פנויות ב-19 מדינות: בלארוס, ברזיל, ארמניה, גאנה, יוון, גאורגיה, אתיופיה, אינדונזיה, איראן, איטליה, דרום קוריאה, חוף השנהב, לטביה, מאוריטניה, פנמה, תאילנד, טנזניה, טורקמניסטן ואוזבקיסטן. עם זאת, באותה שנה אוקראינה ביצעה רוטציה דיפלומטית גדולה ומינתה עשרות ראשי משלחות זרות חדשים.
ביוני 2026 אמר שר החוץ אנדריי סיביגה כי מתוכנן לסגור את המשרות הפנויות הנותרות עד לישיבת הקיץ של השגרירים. אבל ב-19 באוגוסט השאלה עלתה שוב בפרלמנט האוקראיני: שם, בין היתר, נשמעה הערה על ארמניה, “שבה אין שגריר כבר שנים”. לכן אי אפשר לטעון שבסתיו עדיין פנויות אותן 19 משרות, אך הבעיה עצמה לא נעלמה מיד.
וכאן כבר לא נדרשות תיאוריות על תעמולה. כאשר במדינה אין מנהיג מלא של משלחת דיפלומטית אוקראינית, פוליטיקאי מקומי, עיתונאי או פקיד עדיין יקבלו הסבר על המתרחש. השאלה היא רק – ממי.
דרום קוריאה הראתה בעיה אחרת: לפעמים הקונפליקט נוצר על ידי התקשורת עצמה
ולא תמיד מדובר בתעמולה רוסית.
דוגמה טרייה הופיעה ממש ערב פרסום הטור של פקארי. נשיא דרום קוריאה לי ג’ה מיון איים ב-2 באוקטובר על אוקראינה ב”צעדים נוספים” בשל הסכסוך סביב שני חיילים צפון קוריאנים שנשבו על ידי האוקראינים במהלך קרבות בצד רוסיה ולאחר מכן הועברו לסיאול.
זלנסקי הודיע בפומבי על ההעברה הזו במהלך נאום באו”ם. הצד הדרום קוריאני הצהיר כי הייתה הסכמה על סודיות, הנדרשת בין היתר להגנת החיילים עצמם. הצד האוקראיני הכחיש את קיומה של הסכמה כזו. שר החוץ של אוקראינה אנדריי סיביגה כינה את המקרה אי הבנה דיפלומטית, אך סיאול דרשה הכרה בהסכמה והתנצלות פומבית.
חשוב כאן לא הצדק של אחד הצדדים – הוא נשאר נושא למחלוקתם.
חשוב כמה מהר הסיפור על שני החיילים הצפון קוריאנים הפך מסמל פוטנציאלי לשיתוף פעולה רוסי-צפון קוריאני לסכסוך בין אוקראינה למדינה שמספקת בעצמה סיוע כספי והומניטרי לאוקראינה.
לפעמים בעיית מידע נוצרת לא בגלל שהאויב המציא זיוף יעיל. מספיק ששני שותפים יבינו אחרת מה ניתן לומר בפומבי.
נאנווסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency מתמודדים כל הזמן עם אותה גבול בעבודתם: בין מה שבאמת קרה, מה שהאירוע מסביר צד אחד, ומה המסקנה שהקהל כבר עושה מזה. בפוליטיקה בינלאומית המרחק בין שלוש הנקודות הללו נמדד לפעמים בהצהרה אחת לא מוצלחת.
ישראל: סימפטיה לאחר טרגדיה לא ניתנת לנצח
וכאן מופיע הדוגמה הקרובה ביותר עבורנו.
פקארי כותב על ישראל לאחר 7 באוקטובר 2023 וסבור שהמדינה כמעט מיד הפסידה במלחמת המידע. אם להבין זאת באופן מילולי, התמונה הייתה מורכבת יותר.
בסקר Economist/YouGov ב-21–24 באוקטובר 2023, 41% מהאמריקאים אמרו שהם יותר מסמפטים את הישראלים, ורק 13% – את הפלסטינים. שבוע קודם הפער היה אפילו גדול יותר: 48% לעומת 10%. כלומר, אפילו שבועיים לאחר התקפת חמאס, דעת הקהל האמריקאית בבירור לא נראתה כמו סביבה שבה ישראל כבר הפסידה הכל.
אבל אם במקום שלושה שבועות נסתכל על שלוש שנים, הפרלל של פקארי הופך להרבה יותר מעניין.
באביב 2026 Pew סקר תושבים ב-36 מדינות. מדיאנית 67% התייחסו לישראל באופן שלילי, חיובי – 25%. בארה”ב היחס השלילי עמד על 60%, בגרמניה – 73%, בבריטניה – 69%, באיטליה – 75%, בספרד ובשוודיה – 78% כל אחת. ב-13 מתוך 24 המדינות שבהן היו נתונים השוואתיים לשנת 2025, היחס השלילי לישראל גדל באופן משמעותי סטטיסטית.
לסכם את כל זה לטענה אחת “ישראל הסבירה את עצמה רע” יהיה נוח מדי. על היחס למדינה השפיעו משך המלחמה, פעולות צה”ל בעזה, מספר ההרוגים האזרחים, המצב ההומניטרי, מדיניות הממשלה הישראלית, חקירות בינלאומיות, מחאות, סיקור תקשורתי והקיטוב הפוליטי הפנימי במדינות המערב עצמן.
אבל יש כאן בכל זאת לקח אחד שנראה ללא כל סיסמאות: הסימפטיה הבינלאומית הראשונית לאחר התקפה קשה אינה נכס פוליטי בלתי מוגבל.
הנסיבות משתנות, הקהל משתנה, השאלות משתנות. וכעבור כמה שנים המדינה מגלה שהיא כבר עונה על שאלה שונה לחלוטין מזו שנשאלה בחודש הראשון למלחמה.
עבור ישראל אוקראינה כבר לא רק מלחמה רחוקה
לסיפור הזה יש עוד שכבה, שלא תמיד נראית לקהל האוקראיני.
השיחה הישראלית על אוקראינה עצמה משתנה. ב-2022 ירושלים בעיקר יצאה מנוכחות צבאית רוסית בסוריה והצורך לשמור על חופש פעולה נגד כוחות איראניים. ישראל סייעה לאוקראינה הומניטרית, פתחה בית חולים שדה “כוכב מאיר”, העבירה ציוד מגן, אך לא סיפקה לקייב מערכות הגנה אוויריות משלה.
בסוף 2026 מנהיג האופוזיציה יאיר לפיד כבר מנסח בפומבי קשר אחר: “רוסיה – בעלת ברית של איראן” ולכן, לפי עמדתו, היחסים של ישראל עם אוקראינה צריכים להיות קרובים יותר. נאנווסטי ניתחו בפירוט את ההיגיון הזה ואת דבריו על כך שכאשר יחזור לשלטון, המחנה הפוליטי שלו מתכוון לעשות יותר עבור אוקראינה מאשר ב-2022. זו עמדתו של לפיד, לא המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל הנוכחית. יאיר לפיד על אוקראינה: “רוסיה – בעלת ברית של איראן”
ב-1 באוקטובר חבר הכנסת גלעד קריב לאחר הלווייתו בתל אביב של הנער הישראלי בן ה-14 דניאל אומנסקי, שנהרג במתקפה רוסית על קייב, כתב כבר בצורה ישירה: “ישראל צריכה לעמוד לצד אזרחי אוקראינה”. ושוב חשוב לא להפוך את הצהרת חבר האופוזיציה לעמדת המדינה. אבל הנושא האוקראיני עצמו נכנס יותר ויותר לדיון הפנימי הישראלי דרך האינטרסים הישראליים עצמם, חיי האזרחים ויחסי רוסיה עם איראן. גלעד קריב: “ישראל צריכה לעמוד לצד אזרחי אוקראינה”
יש גם רמה מעשית לחלוטין. הניסיון האוקראיני בגילוי והפלת מל”טים זולים מעניין את ישראל לא מתוך תחושת סולידריות, אלא כי ה-Shahed האיראניים ומל”טים אחרים הפכו מזמן לחלק מהמלחמה במזרח התיכון. נאנווסטי ניתחו בנפרד אילו מרכיבים של מערכת הנגד-מל”טים האוקראינית עשויים להיות שימושיים לישראל ולמה כאן מדובר לא בהעתקת הגנה אווירית זרה, אלא בחילופי ניסיון קרבי. התחכום האוקראיני נגד מל”טים נגד נחילים איראניים
כלומר, אוקראינה בישראל גם צריכה להסביר את עצמה כבר אחרת מאשר לפני ארבע שנים. לא רק דרך בוצ’ה, מריופול וזכות המדינה להגן על עצמה. כאן הופיע סט חדש של שאלות: רוסיה ואיראן, מל”טים, טכנולוגיות, ישראלים באוקראינה, אוקראינים בישראל, קהילות יהודיות והביטחון העצמי של ישראל.
הטעות המסוכנת ביותר – להחליט שהעולם כבר הבין הכל פעם אחת
פקארי מסיים את הטור שלו בהצעה לאסוף מחדש את משאבי התקשורת החיצונית של אוקראינה. אפשר להתווכח על השיטות, אבל התמונה העובדתית מסבירה מדוע השיחה הזו בכלל עלתה.
באירופה נשמרת תמיכה גבוהה מאוד באוקראינה. רוסיה עדיין מעוררת יחס שלילי ברוב המדינות. אבל במקביל היחס לזלנסקי הפך להרבה יותר לא אחיד, הדיון האמריקאי מפוצל מפלגתית, בסאהל כבר מנסים לחבר את השם האוקראיני עם קולוניאליזם, והסכסוך הדיפלומטי עם דרום קוריאה מראה כמה קל לקלקל יחסים אפילו במקום שבו רוסיה בכלל לא מהווה את המספרת הראשית.
זה עדיין לא תבוסה מידעית של אוקראינה. הנתונים לא נותנים מסקנה כזו.
אבל תקופה אחרת הסתיימה – זו שבה אפשר היה לצאת מנקודת הנחה שהאירועים של פברואר 2022 הסבירו הכל אחת ולתמיד.
ארבע וחצי שנים לאחר מכן כל מדינה שוב שואלת את השאלה שלה.
האירופי – כמה זמן עוד תימשך המלחמה והאם האיחוד האירופי יעמוד במחירה. האמריקאי – למה בדיוק על ארצות הברית להמשיך לשלם. תושב מדינת סאהל עשוי לשמוע סיפור כבר לא על בוצ’ה, אלא על “ניאו-קולוניאליזם”. דרום קוריאה פתאום דנה לא בפלישה הרוסית, אלא בהפרת סודיות. הישראלי מסתכל יותר ויותר על אוקראינה דרך איראן, Shahed, שיתוף פעולה רוסי-איראני והביטחון העצמי שלו.
ואולי כאן נמצאת המחשבה החשובה ביותר של כל הסיפור הזה.
מלחמת מידע – זו לא תחרות מי יחזור על אותה משפט נכון בקול רם יותר. זו מאבק על מה השאלה בכלל שואל האדם לפני שהוא שומע את התשובה.
ב-2022 עבור חלק עצום מהעולם השאלה הייתה: “למה רוסיה תקפה את אוקראינה?”
בסוף 2026 השאלות הפכו להרבה יותר.
ואם אוקראינה לא תהיה נוכחת בתוך השיחות החדשות הללו, המקום הריק שם בכל מקרה לא יישאר.
