הקהל הישראלי, שבז’אנר ‘לא הכל חד משמעי’, צריך לפחות לדקה לשתוק ולהסתכל בנקודה פשוטה אחת – האגדה על ‘פוטין חבר ישראל’ הסתיימה, – או לא?

«אמא אדמה, ליבנה לבנה, בשבילי — רוסיה הקדושה, בשביל אחרים — קוץ»

ב-26 במרץ 2026 דיווח ה-Financial Times כי מוסקבה קרובה להשלמת אספקה הדרגתית של מל”טים, תרופות ומזון לאיראן. לפי מודיעין מערבי, הדיונים החשאיים החלו בימים הראשונים של מרץ, זמן קצר לאחר תחילת התקיפות של ארה”ב וישראל על מתקנים איראניים, והאספקה עצמה אמורה להסתיים עד סוף החודש. מקורות הפרסום מציינים כי ייתכן שמדובר במל”טים כמו “גרניום-2” — הגרסה הרוסית של Shahed-136, שכבר שודרגה למלחמה נגד אוקראינה.

זהו הרגע שבו כל הציבור הישראלי בז’אנר “לא הכל חד משמעי”, כל מעריצי “פוטין-ליבנות” המקומיים וכל מוכרי המיתוס “פוטין הוא בכלל חבר של ישראל” צריכים לפחות לדקה לשתוק ולהסתכל לנקודה פשוטה אחת.

אם האספקות הללו אכן מתבצעות, אז רוסיה לא רק סוחרת עם איראן, לא רק עושה רושם שהיא שומרת על קשרים עם כל הצדדים, אלא עוזרת למשטר שיורה על ישראל ובונה בגלוי את האסטרטגיה שלו על השמדת המדינה היהודית.

ולא מדובר רק בהדלפה עיתונאית. רויטרס כבר ב-17 במרץ העבירו סיכום של פרסום ב-Wall Street Journal על כך שמוסקבה מרחיבה את חילופי המודיעין עם איראן ומעבירה לה טכנולוגיות מל”טים משופרות ותמונות לוויין להכוונה על מטרות ארה”ב באזור. וב-25 במרץ רויטרס הביאו בנפרד את דברי ולדימיר זלנסקי על כך שלאוקראינה יש נתונים “בלתי ניתנים לערעור” על המשך העברת מידע מודיעיני צבאי מרוסיה לאיראן; בנוסף, במל”טים האיראניים שהופעלו נגד מטרות אמריקאיות במזרח התיכון נמצאו רכיבים רוסיים.

הקרמלין, כמובן, מכחיש הכל.

דמיטרי פסקוב כבר כינה את הדיווחים על האספקות “שקר” והציע לא לשים לב אליהם. אבל הבעיה של מוסקבה היא שההכחשה כעת נשמעת על רקע שרשרת ארוכה מדי של צירופי מקרים: יש דיווחים על אספקות, יש דיווחים על העברת טכנולוגיות, יש דיווחים על חילופי מודיעין, ויש כבר עקבות חומריים של השתתפות רוסית במלחמת המל”טים האיראנית.

לישראל זה כבר לא “נושא אוקראיני”, אלא שאלה של ביטחון עצמי.

המסוכן ביותר כאן הוא לא בעצם העובדה של ברית מוסקבה וטהראן.

זה כבר מזמן לא חדשות.

המסוכן הוא שרוסיה כעת, ככל הנראה, מחזירה לאיראן ניסיון קרבי שכבר עובד מחדש. לא אותם “שהאדים” שטהראן פעם העבירה למוסקבה, אלא מערכת הרג משודרגת, שנבדקה על ערי אוקראינה, עם ניווט משופר, מנועים משודרגים והגנה מפני הפרעות. אם זה כך, אז מעל ישראל עשויה להופיע טכנולוגיה שהובאה ליעילות במלחמה נגד אוקראינה.

על רקע זה במיוחד בולט שישראל כבר אומרת ישירות לבעלי בריתה: יכולות הייצור הרוסיות של מל”טים כאלה הן מטרה צבאית לגיטימית, כי האיום מהם חורג הרבה מעבר לחזית האוקראינית. על כך דיבר ב-23 במרץ בישיבת מועצת הביטחון של האו”ם נציג אוקראינה אנדריי מלניק, כשהוא מקשר את אספקת ה”גרניום” המשודרגות לאיראן לא רק עם המלחמה נגד קייב, אלא גם עם סיכונים למדינות המפרץ, ארה”ב והכלכלה העולמית.

ומכאן מתחיל מה שרבים בישראל מתעקשים לא לראות. Wall Street Journal כותב שישראל כבר תקפה את נמל בנדר-אנזלי בים הכספי — במסלול שהפרסום מקשר ללוגיסטיקה של נשק, מל”טים וטכנולוגיות צבאיות רוסיות-איראניות. רויטרס אישרה בנפרד את עצם התקיפות הישראליות על מטרות ימיות איראניות בים הכספי. כלומר, ברמת המלחמה האמיתית הכל כבר מזמן הפסיק להיות תיאוריה: ישראל, למעשה, מכה בתשתית הקשורה לחבל הצבאי הרוסי-איראני.

בדיוק כאן כל ה”צמר גפן” הישראלי — כן, בדיוק כך, כי אין מילה אחרת לאנשים שחיים תחת מערכת ההגנה האווירית הישראלית ובו בזמן ממשיכים לספר אגדות על “רוסיה הגדולה”, נראה לא רק נאיבי, אלא פוליטית מתפורר.

כי אם המדינה שהם כאן רומנטיזים עוזרת לחמש את איראן, אז השאלה כבר לא באהבה לבלאלייקה, ליבנות או מיתוסים משפחתיים ישנים. השאלה היא באהדה ישירה לכוח שהופך את אויב ישראל למסוכן יותר.

הבעיה כעת היא לא רק בפרשנים, אלא גם בממשלה

אבל זה יהיה נוח מדי להשליך הכל רק על ה”לא הכל חד משמעיים” מפייסבוק וטלגרם.

הרבה יותר לא נעים הוא דבר אחר: המדינה הישראלית עצמה שמרה במשך שנים על אזור של עמימות פוליטית סביב מוסקבה. גם לאחר המלחמה המלאה נגד אוקראינה ולאחר ההתקרבות האסטרטגית של רוסיה עם איראן, ערוצי הקשר לא נעלמו. במאי 2025 דיווחה לשכת ראש הממשלה רשמית על שיחה בין נתניהו לפוטין, שבה המנהיגים החליפו “ברכות חמות” ודנו באירועים אזוריים; רויטרס אז כתבה בנפרד שדנו במזרח התיכון ובקשרים דו-צדדיים.

מאז מוסקבה לא הפכה לנייטרלית יותר או זהירה יותר כלפי ישראל. רויטרס ב-13 ביוני 2025 דיווחה שפוטין גינה את פעולות ישראל נגד איראן ואמר לנתניהו שיש לפתור את הבעיה הגרעינית האיראנית בדיפלומטיה. וכבר במרץ 2026 דרש משרד החוץ הרוסי בפומבי מישראל וארה”ב להפסיק את התקיפות על איראן ולשבת לשולחן המשא ומתן. כלומר, הקרמלין פועל דיפלומטית ואסטרטגית לטובת משטר האייתוללות, תוך שמירה על קשר עם ירושלים בדיוק במידה שזה נוח למוסקבה.

זו הסיבה שהשיחות בסגנון “יש לנו יחסים טובים עם רוסיה” מתחילות להישמע לא כמו דיפלומטיה עדינה, אלא כמו אינרציה פוליטית שכבר מסוכנת בפני עצמה. אי אפשר לראות בו זמנית איך רוסיה מזינה את איראן, איך היא מציעה את עצמה כמתווכת, איך היא מגנה את התקיפות הישראליות, איך היא משתפת טכנולוגיות מלחמה, ועדיין להמשיך להחזיק בנוסחה הישנה של “יחסים מורכבים אבל עובדים”. נוסחה זו, אולי, פעם הוסברה ב”סוריה” ו”שאלות אסטרטגיות אחרות”. כעת היא נראית יותר ויותר כמו אשליה עצמית.

במרכז כל הסיפור הזה עומד עוד עובדה לא נוחה, ש-NAנובוסטי —חדשות ישראל | Nikk.Agency חייבים לומר בקול רם: הברית בין מוסקבה לטהראן כבר לא ניתנת לתיאור כבעיה פריפריאלית של אוקראינה. אוקראינה הייתה הראשונה ששילמה על הקשר הזה עם עריה ולילותיה תחת “שהאדים”.

כעת אותו פס ייצור צבאי, ככל הנראה, חוזר למזרח התיכון — כבר בצורה מחוזקת בניסיון הרוסי.

שאלה שתישאל במוקדם או במאוחר

בשבוע שעבר טראמפ כבר הראה שהוא מסוגל להעמיד את נתניהו במקום בפומבי.

רויטרס ו-AP דיווחו שלאחר התקיפה של ישראל על שדה הגז האיראני South Pars, טראמפ דרש לא לתקוף יותר את תשתית האנרגיה, ונתניהו הודה שהסכים לבקשה זו. AP תיארה את האירוע הזה כחריגה פומבית נדירה בין שני המנהיגים.

וכאן עולה שאלה שעדיין לא נשאלה בגלוי, אבל כבר תלויה באוויר.

אם מחר וושינגטון תגיד לירושלים בצורה נוקשה וללא צמר גפן דיפלומטי: או הקו האסטרטגי של ארה”ב, או המשחקים הישנים שלכם ב”יחסים מיוחדים” עם מוסקבה, — את מי יבחר נתניהו?

זה כבר לא פובליציסטיקה מופשטת. זו שאלה האם ישראל מסוגלת להכיר סופית במובן מאליו: פוטין אינו “חבר של ישראל”, אינו “שותף מורכב” ואינו “ערוץ קשר מועיל”. הוא מנהיג מדינה שלפי מודיעין מערבי ושורת פרסומים בימים האחרונים, עוזרת לחמש את איראן נגד ארה”ב וישראל.

ואם אחרי זה מישהו בישראל עדיין יספר על “הגיאופוליטיקאי החכם בקרמלין”, אז זה כבר לא דעה. זו ויתור מרצון לראות מאיפה בדיוק בפעם הבאה זה עשוי להגיע.