יום הזיכרון לשואה ולגבורה: ילידי אוקראינה, ליטא, פולין, לוב וישראל ידליקו לפידים

על פי המסורת, 6 ישראלים ששרדו את השואה ידליקו בטקס לפידים לזכר 6 מיליון היהודים שנרצחו.

בערב ה-13 באפריל 2026 יתקיים בטקס הממלכתי ביד ושם טקס ממלכתי המוקדש ליום הזיכרון לשואה ולגבורה של העם היהודי. בשנת 2026 יום השואה בישראל מצוין ב-14 באפריל, והטקס הממלכתי המרכזי מתחיל כמסורת בערב שלפני. במרכז תשומת הלב השנה – הנושא “המשפחה היהודית בשנות השואה“, ואחד הסמלים המרכזיים של הזיכרון יהיה שוב הדלקת שישה לפידים לכבוד ששת המיליונים היהודים שנרצחו.

עבור החברה הישראלית זה לא רק טקס זיכרון בלוח השנה. זהו רגע שבו הביוגרפיות האישיות של שורדי השואה הופכות לחלק מהשיח הלאומי הכללי על זיכרון, הישרדות, עלייה, שירות למדינה והעברת האמת ההיסטורית לדורות הבאים. במיוחד בולט שבין אלה שידליקו את הלפידים ביד ושם ישנם ילידי אוקראינה, ליטא, פולין, לוב, צ’כוסלובקיה וישראל עצמה.

הטקס הממלכתי של יום השואה 2026: מתי יתקיים ולמה הוא מוקדש

נושא השנה – המשפחה היהודית בשנות השואה

הטקס הממלכתי ביד ושם השנה מוקדש לנושא “המשפחה היהודית בשנות השואה”. זהו בחירה חשובה וחזקה עבור הקהל הישראלי, כי טרגדיית השואה הרסה לא רק קהילות, ערים ומדינות, אלא בראש ובראשונה משפחות – הורים, ילדים, אחים, אחיות, סבים וסבתות. דרך הסיפור המשפחתי הזיכרון הופך לא מופשט, אלא קונקרטי ואנושי.

מהבמה יישמעו שמות האנשים שעברו דרך הגטאות, המחנות, צעדות המוות, המחתרת, הנדודים והעלייה לאחר המלחמה. סיפורים כאלה בישראל נתפסים לא כ”ארכיון”, אלא כבסיס חי של הזיכרון הלאומי, במיוחד בחברה שבה למשפחות רבות יש קשר ישיר או עקיף לשואה.

למה הטקס הוקלט מראש

בשנת 2026 האירוע הוקלט מראש במוזיאון יד ושם וישודר בערב ה-13 באפריל בשעה 20:00. ההחלטה התקבלה בשל המלחמה עם איראן ובהתאם להנחיות פיקוד העורף. למרות הפסקת האש, הטקס לא הוחזר לפורמט הרגיל. עבור ישראל זהו תזכורת נוספת לכך שהזיכרון מהעבר ושאלות הביטחון בהווה לעיתים קרובות נמצאים יחד באותו רגע חברתי.

בטקס ישתתפו יו”ר מועצת יד ושם הרב ישראל מאיר לאו, הזמרים רוני דלומי והראל סקעת, השחקנית הדס ירון, והערב יונחה על ידי מירי מיכאלי. אבל המרכז הרגשי של האירוע, כמו תמיד, יהיו לא הבמה ולא פורמט השידור, אלא הפנים של השורדים.

מי ידליק את ששת לפידי הזיכרון ביד ושם

הלפיד הראשון ידליק סעדיה בחט, יליד ליטא. ילדותו נשברה על ידי פלישת הצבא הנאצי, גטו וילנה, מות הוריו והמחנות באסטוניה. מאוחר יותר הוא הגיע לשטוטהוף, שרד בנס, עבר עבודות כפייה וצעדת מוות, ולאחר השחרור הגיע לפלשתינה המנדטורית. כבר בישראל הוא לחם, קיבל השכלה בטכניון, עבד שנים רבות ברפאל וזכה בפרס ישראל בתחום הביטחון.

זו אחת מהביוגרפיות שמצלצלות במיוחד חזק בהקשר הישראלי: הדרך מילד יהודי נרדף באירופה לאדם הקשור להגנת המדינה היהודית.

הלפיד השני ידליק מיכאל סידקו, שנולד באוקראינה. סיפור משפחתו עובר דרך אחד הסמלים המפחידים ביותר של השואה במזרח אירופה – באבי יאר. שם נרצחו לנגד עיניו אמו, אחותו הקטנה ואחיו התינוק. מיכאל ואחיו הצליחו להינצל, ומחסה נתנו להם שכנות אוקראיניות, שהוכרו מאוחר יותר בישראל כחסידות אומות העולם. לאחר המלחמה הוא שירת בצבא, עבד כמהנדס, ובשנת 2000 עלה לישראל עם משפחתו.

עבור הקוראים הישראלים הסיפור הזה חשוב גם כי הוא מחבר את טרגדיית יהדות מזרח אירופה, זיכרון באבי יאר, נושא ההצלה והעלייה המאוחרת שהביאה אדם מאוקראינה לישראל בגיל מבוגר.

הלפיד השלישי ידליק מרים בר-לב, ילידת תל אביב. משפחתה עברה להולנד, שם לאחר הכיבוש הנאצי עברה דרך מחנות וסטרבורק וברגן-בלזן. היא שרדה רעב, השפלה, מות אביה והרכבת ה”אבודה” ששוחררה על ידי הצבא הסובייטי באפריל 1945. לאחר המלחמה מרים חזרה לארץ ישראל, הפכה לאחות ועבדה שנים רבות במערכת הבריאות והחינוך.

הלפיד הרביעי הופקד בידי משה חררי, יליד פולין, ששרד את הגטו, בריחה ליער, מחסה אצל איכר, אנטישמיות לאחר המלחמה והדרך הקשה לפלשתינה המנדטורית דרך מחנה מעצר בקפריסין. כל חייו הבאים בישראל היו קשורים לתעשיית הביטחון.

הלפיד החמישי ידליק אילנה-לינה פלאח, ילידת לוב. סיפורה חשוב במיוחד כי הוא מזכיר: השואה ורדיפת היהודים נגעו לא רק באירופה. משפחתה עברה דרך מחנה הריכוז ג’יאדו, רעב, מחלות, מות קרובים ובריחה מהפוגרומים. כבר בישראל אילנה בנתה חיים חדשים, עבדה וסיפרה לאחרים על גורל יהודי לוב.

הלפיד השישי ידליק אביגדור נוימן, יליד צ’כוסלובקיה, שנולד בעיירה שנמצאת היום בשטח אוקראינה. הוא עבר את הגטו, בירקנאו, אובדן משפחה, צעדת מוות, מחנה באוסטריה, ולאחר מכן את הדרך של עולה בלתי חוקי לארץ ישראל. מאוחר יותר הוא השתתף בכל מלחמות ישראל ונפצע במלחמת יום הכיפורים. ביוגרפיה כזו בתודעה הישראלית נשמעת כמו ריכוז של כל התקופה: השמדת יהדות אירופה, המאבק לחזרה לארץ ישראל והשתתפות אישית בהגנת המדינה.

דווקא בסיפורים כאלה רואה חדשות ישראל | Nikk.Agency את המשמעות העיקרית של יום הזיכרון לשואה: לא רק באבל על הנרצחים, אלא גם בהבנה באיזו מחיר הצליחו השורדים להגיע לישראל, להקים משפחות, לגדל ילדים, נכדים ונינים, ולאחר מכן להפוך את הטראומה האישית לזיכרון לאומי.

למה הביוגרפיות האלה חשובות לישראל היום

זיכרון השואה – זה לא עבר “שם איפשהו”

ישראל חוזרת לשמות האלה כל שנה לא מתוך פורמליות. מאחורי כל לפיד עומדת לא רק גורלו של אדם אחד, אלא ציר היסטורי שלם: אירופה וצפון אפריקה, גטאות ומחנות, הצלה ועלייה, הקמת המדינה ושירות לה לאחר השואה. לכן יום השואה עבור החברה הישראלית נשאר לא תאריך מוזיאוני, אלא חלק מההווה.

זה מורגש במיוחד על רקע העובדה שהשנה הטקס מתקיים בתנאי מתיחות אזורית ולאחר החלטות שנכפו על ידי המלחמה. עבור מדינה שממשיכה לחיות תחת איומים, זיכרון השואה תמיד קשור לא רק לכאב העבר, אלא גם לשאלה העכשווית על ביטחון יהודי.

מי עוד יופיע בטקס

בשם שורדי השואה תדבר חביבה בורסט, שנולדה בפולין. ילדותה עברה דרך המחתרת, מחסה, אובדן משפחה והישרדות בודדת. לאחר הגעתה לפלשתינה המנדטורית היא הפכה לאחת ממייסדי קיבוץ צאלים. את תפילת “אל מלא רחמים” יקרא מנחם נאמן, שנולד ברומניה, שרד את הגטו, ולאחר מכן הפך בישראל לעורך דין, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה ומרצה לדיני משפחה.

הפרטים האלה חשובים לא פחות מהלפידים עצמם. הם מראים שהזיכרון בישראל – זה לא רק סיפור על מוות, אלא גם סיפור על המשך החיים. על אנשים שלאחר השואה לא נעלמו בצל ההיסטוריה, אלא הפכו לבוני קיבוצים, לוחמים, מהנדסים, שופטים, אחיות, הורים למשפחות ישראליות גדולות.

בזה טמון המשמעות העיקרית של הטקס ב-13 באפריל. ששת הלפידים ביד ושם – זה לא רק סמל לשישה מיליון. זה גם תזכורת לכך שמאחורי כל שם עמדה משפחה, ומאחורי כל שורד – עולם שלם שהצליח לא רק לשרוד, אלא גם להכות שורש מחדש בישראל.