“רחוב רוסי” בישראל ומלחמת הרחפנים: מתי הסימפתיה למוסקבה הופכת לאיום על המדינה היהודית עצמה

בפוליטיקה ובחיים הציבוריים בישראל קיים זה מכבר תופעה שרבים מכנים ‘הרחוב הרוסי’. זה לא רק סביבה דוברת רוסית. זו חלק מהיוצאים מרוסיה, שעבורם הקשר עם האימפריה לשעבר התברר כחזק יותר מהמציאות, מהחדשות, מהמלחמה ואפילו מהאינטרסים של המדינה שבה הם חיים.

הדבר המדאיג ביותר מתחיל כאשר כל נושא הקשור לאוקראינה הופך אוטומטית עבור סביבה זו לעילה להאשים את קייב, להצדיק את מוסקבה או לחזור שוב על הנוסחה הישנה: ‘שם הבנים שלנו’.

לישראל זה כבר לא שאלה של מלחמה זרה. זו שאלה של ביטחון עצמי.

מדוע ‘הרחוב הרוסי’ הפך לבעיה עבור ישראל

בסביבה זו לא רק קיימים שוליים רשתיים או אנשים שחיים זה מכבר בעולם התעמולה הטלוויזיונית. הרבה יותר מסוכן דבר אחר: לידם לעיתים קרובות נמצאים נציגים של מה שנקרא אינטלקטואליה רוסית, שיכולים לדבר על חופש, דמוקרטיה וזכויות אדם, אך משתנים בחדות כאשר מדובר באוקראינה.

כאן שוב מתגלה חוק היסטורי ישן: הליברליזם הרוסי מסתיים לעיתים קרובות מדי במקום שבו מתחילה השאלה האוקראינית.

עבור הקהל הישראלי זה חשוב להבין ללא אשליות. אם אדם חי בישראל, נהנה מהגנת המדינה היהודית, בונה כאן עסק, מגדל ילדים, אך בו זמנית ממשיך לתמוך רגשית, פוליטית או מידע ברוסיה במלחמתה נגד אוקראינה, הוא פועל לא רק נגד אוקראינה.

הוא למעשה מערער את האינטרסים של ישראל עצמה.

כי רוסיה של היום – זו לא מדינה מופשטת מזיכרונות הילדות, התרבות או השפה. זו מדינה שמתקשרת באופן הדוק עם כוחות עוינים לישראל. זו מדינה שטכנולוגיות צבאיות שלה, מדריכים, שכירי חרב ובעלי ברית נמצאים לעיתים קרובות ליד אלה שיורים על חיילים ואזרחים ישראלים.

כאשר התעמולה חזקה יותר מאינסטינקט ההישרדות

הטרגדיה המיוחדת של המצב הזה היא שחלק מהאנשים מסרבים לראות את הקשר הישיר בין התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה והאיומים על ישראל. עבורם זה עדיין ‘לא המלחמה שלנו’, ‘גיאופוליטיקה מורכבת’ או ‘צריך לא לריב עם מוסקבה’.

אבל המציאות השתנתה מזמן.

ישראל מתמודדת עם מלחמה חדשה – מלחמת רחפנים, טכנולוגיות, בריתות היברידיות והחלפת ניסיון קרבי בין משטרים אוטוריטריים ומבנים טרוריסטיים. ובמציאות זו אוקראינה נמצאת כבר כמה שנים בחזית אותה מלחמה טכנולוגית, שלישראל התברר שהיא מוכנה פחות ממה שהייתה צריכה להיות.

מלחמת הרחפנים: מה שישראל לא הספיקה להבין בזמן

לאחר כמה שנים של מלחמה כוללת באוקראינה ולאחר האירועים הטרגיים שלה בשנים האחרונות, ישראל עדיין כואבת להשיג את המציאות הצבאית החדשה. רחפנים, מל”טים סיביים עמידים למערכות לוחמה אלקטרונית קלאסיות, תקיפות על עמדות, מודיעין בזמן אמת – כל זה כבר לא תיאוריה.

זה חזית שהגיעה גם לצפון ישראל.

כאשר על עמדות ישראליות מתחילות לעבוד טכנולוגיות שהתפתחו ונבדקו במלחמה נגד אוקראינה, השאלה מפסיקה להיות דיפלומטית. היא הופכת למעשית: מי, איפה וממי למד? אילו מערכות מועברות? מי משתף ניסיון עם חיזבאללה? מי מעוניין בכך שהצבא הישראלי יתמודד עם אותן בעיות שאוקראינה חווה כל יום?

וכאן התשובה לא נעימה, אך ברורה: הניסיון הצבאי הרוסי, הקשרים הרוסיים ובית הספר הטכנולוגי הרוסי מופיעים לעיתים קרובות ליד אויבי ישראל.

רוסיה, וגנר, חיזבאללה והשוק המשותף של המלחמה

היום כבר אי אפשר לראות את חיזבאללה, מבנים איראניים, רשתות צבאיות רוסיות והמבנים השכירים הקשורים אליהם כעולמות נפרדים לחלוטין. הם מחליפים ניסיון, בודקים פתרונות, לומדים את נקודות התורפה של היריבים ומשתמשים בכל מלחמה כמעבדה.

עבור ישראל זה אומר דבר פשוט: התמיכה ברוסיה כבר לא מהווה ‘דעה אישית’ או נוסטלגיה לעבר.

זו עמדה שיכולה להיות לה השלכות ישירות על ביטחון המדינה.

אם טכנולוגיות רוסיות, פרקטיקות צבאיות או ניסיון הדרכה עוזרים לכוחות שנלחמים נגד ישראל, אז הסימפתיה למוסקבה בתוך ישראל הופכת לא לשאלה תרבותית, אלא לכישלון פוליטי ומוסרי.

בדיוק בהקשר כזה חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הנושא הזה לא כוויכוח בין אוקראינים לרוסים, אלא כשאלה של ביטחון לאומי ישראלי, אחריות יהודית ויכולת החברה לראות את האיום לפני שהוא פוגע בעריה.

החיטה האוקראינית הגנובה והעיוורון המוסרי הישראלי

על רקע זה נראית במיוחד כואבת ההיסטוריה עם רכישות החיטה הרוסית, שיכולה להיות קשורה לשטחים אוקראיניים כבושים. מדובר כאן לא רק על מסחר, לוגיסטיקה או מחיר בשוק.

הבעיה עמוקה יותר.

כאשר עסקים ישראליים קונים חיטה מרוסיה, הם למעשה מזרימים כסף לכלכלה של מדינה תוקפנית. וכלכלה זו תומכת לאחר מכן במכונת המלחמה, בקשרים עם איראן, בקשרים עם כוחות אנטי-מערביים ואנטי-ישראליים, וכן בשרשראות טכנולוגיות שיכולות לחזור לישראל כבר בצורת רחפנים, טילים והדרכה לאויביה.

מתקבלת תמונה אבסורדית: ישראל יכולה להרוויח או לחסוך במסחר עם מי שמחזק ישירות או בעקיפין את אלה שיורים על ישראל.

זה לא פרגמטיזם. זו קוצר ראייה מסוכן.

מדוע הרחוב האוקראיני בישראל יצא להפגנה

בדיוק בגלל זה אי אפשר לצמצם את ההפגנות של הקהילה האוקראינית ותומכיה בישראל לרגשות של התפוצה. זה לא רק שאלה של אוקראינה. זו ניסיון לעצור את המסחר עם התוקפן, שמחריב ערים אוקראיניות ובו זמנית נשאר חלק מהמעגל הגדול האנטי-מערבי, האנטי-אוקראיני והאנטי-ישראלי.

הרחוב האוקראיני בישראל אומר דבר פשוט: אי אפשר לקנות גנוב ובו זמנית להעמיד פנים שזה לא קשור לביטחון המדינה היהודית.

אי אפשר לעצום עיניים לכך שכסף, טכנולוגיות, עסקאות חיטה וסימפתיות פוליטיות בעולם המודרני קשורים זה לזה הרבה יותר ממה שנראה.

עבור ישראל הדוברת רוסית זה מבחן חשוב במיוחד. אפשר להמשיך לחיות במיתוס הישן על ‘הבנים שלנו’, ואפשר סוף סוף להכיר בכך שה’בנים’ האלה היום לעיתים קרובות עומדים בצד של אלה שעוזרים לאויבי ישראל.

השאלה המרכזית עבור ישראל

ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את המותרות של עיוורון פוליטי. מדינה קטנה מדי. מחיר הטעות גבוה מדי. יותר מדי אויבים שלומדים בקפידה כל חולשה.

ואם חלק מהחברה ממשיך להצדיק את רוסיה, להתעלם מהניסיון האוקראיני ולא לראות את הקשרים בין מוסקבה, טהראן, חיזבאללה והטכנולוגיות החדשות של המלחמה, זו כבר לא רק בעיה של השקפת עולם.

זו בעיה של ביטחון.

הבחירה האמיתית היום לא עוברת בין השפה הרוסית לעמדה האוקראינית. לא בין המולדת הקודמת למדינה החדשה. ואפילו לא בין הסימפתיות של קהילות שונות.

הבחירה הרבה יותר קשה: או שישראל רואה מי באמת מחזק את אויביה, או שהיא שוב מתעוררת אחרי מכה ושואלת מדוע לא הצליחה למנוע אותה.