העצרת הכללית של האו”ם קיבלה יושב ראש חדש מבנגלדש – מדינה שבה ישראל אינה מוכרת רשמית: הפלסטינים בירכו, רוסיה כבר מחכה במוסקבה

יו”ר חדש לעצרת הכללית של האו”ם – ממדינה שבה ישראל אינה מוכרת רשמית

העצרת הכללית של האו”ם ב-2 ביוני 2026 בחרה את יו”ר המושב ה-81 שלה. הוא הפך לשר החוץ של בנגלדש חלילור רחמן, שזכה ב-99 קולות לעומת 91 קולות של המועמד מקפריסין אנדריאס ס. קאקוריס. ההצבעה התקיימה במטה האו”ם בניו יורק, והמושב ה-81 של העצרת הכללית יתחיל את עבודתו בספטמבר 2026.

פורמלית זו פרוצדורה רגילה בתוך האו”ם.

אבל עבור ישראל יש בחדשות אלו תת-טקסט פוליטי לא נעים. לבנגלדש אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל והיא אינה מכירה במדינה היהודית. בשנת 2021 הוסרה מהדרכונים של בנגלדש הנוסחה “תקף לכל מדינות העולם, פרט לישראל”, אך אז הדגיש שר החוץ של המדינה: עמדת דאקה כלפי ישראל לא השתנתה, אין הכרה.

ובאפריל 2025 החליטו השלטונות של בנגלדש להחזיר לדרכונים את הנוסחה הקודמת “except Israel” – לאחר לחץ מהרחוב ופעולות פרו-פלסטיניות המוניות. Arab News דיווח כי מחלקת ההגירה קיבלה הוראה להדפיס שוב את ההסתייגות הזו, ובכך למעשה לסגור בפני אזרחי בנגלדש את הנסיעות לישראל.

לכן מינויו של חלילור רחמן נראה לא כחדשות נייטרליות על כוח אדם.

עבור הקהל הישראלי זהו עוד סימן: אפילו במקום שבו הסמכויות נראות פרוצדורליות, הזירה הבינלאומית נותרת מלאה במדינות שלגביהן ישראל אינה שותפה, אינה שכנה ואינה מדינה עם זכות למקום נורמלי במערכת האו”ם, אלא גירוי פוליטי.

מה יכול יו”ר העצרת הכללית

יו”ר העצרת הכללית של האו”ם – אינו המזכיר הכללי ואינו ראש מועצת הביטחון. הוא אינו מפקד על כוחות שמירת השלום, אינו מטיל סנקציות ואינו יכול לכפות על מדינות להצביע כך או אחרת.

אבל לומר שתפקיד זה בכלל לא אומר כלום, גם זה לא נכון.

היו”ר מנהל את הישיבות, משפיע על ארגון הסדר היום, מתאם דיונים גדולים, ממנה התייעצויות לא פורמליות, משתתף במשא ומתן עם מדינות ועוזר לעצב את האווירה הפוליטית של המושב. באו”ם, שבו החלטות לעיתים קרובות הופכות לכלי לחץ על ישראל, אפילו שליטה פרוצדורלית יש לה משמעות.

לפעמים חשוב לא רק הטקסט של ההחלטה.

חשוב מי מקבל את המיקרופון ראשון. מי מקבל את הבמה. כמה מהר מכונסים הדיונים. איזו נושא מוצג כ”עדיפות גלובלית”, ואיזו נושא נדחק לצללים תחת נוסחאות דיפלומטיות.

הפלסטינים ציינו במהירות את הניצחון, רוסיה מיד נכנסה למשחק

סוכנות הפלסטינית WAFA כבר ב-2 ביוני 2026 דיווחה על בחירת שר החוץ של בנגלדש ליו”ר המושב ה-81 של העצרת הכללית של האו”ם. בפרסום צוין במיוחד כי רחמן דיבר על משבר האמון במערכת הבינלאומית ועל האתגרים הקשורים למלחמות וסכסוכים.

זה נראה צפוי.

בנגלדש תומכת באופן מסורתי בסדר היום הפלסטיני, והדיפלומטיה הפלסטינית יודעת לעבוד במהירות עם סמלים בתוך האו”ם. יו”ר חדש ממדינה שאינה מכירה בישראל ומחזירה את ההסתייגות האנטי-ישראלית לדרכונים – עבור רמאללה זהו סימן פוליטי נוח.

כמעט מיד הופיעה גם רוסיה.

משרד החוץ הרוסי, באמצעות מנהל מחלקת הארגונים הבינלאומיים קיריל לוגבינוב, בירך את רחמן והצהיר על נכונות לשיתוף פעולה קונסטרוקטיבי הדוק. הצד הרוסי גם הודיע כי הוא מצפה ליו”ר החדש של העצרת הכללית לביקור במוסקבה לדיון בנושאי סדר היום של האו”ם; לפי נתוני TASS, הביקור מתוכנן ל-7–9 ביוני 2026.

הנוסחה מוכרת: “שיתוף פעולה קונסטרוקטיבי”, “תפקיד מרכזי של האו”ם”, “ענייני העולם”, “הדרום והמערב הגלובלי”.

אבל בשנת 2026 כבר אי אפשר לקרוא מילים כאלה ממוסקבה כפרוטוקול דיפלומטי רגיל. רוסיה מנהלת מלחמה נגד אוקראינה, חוסמת החלטות צודקות במועצת הביטחון, משתמשת באו”ם כזירה לתעמולה ובו זמנית מתקרבת לאיראן – אויבת ישראל ושותפה של מבנים טרוריסטיים במזרח התיכון.

למה מוסקבה ממהרת כל כך

עבור רוסיה העצרת הכללית של האו”ם – זו לא רק במה. זה מרחב שבו אפשר לטשטש אחריות, לחפש קולות של מדינות הדרום הגלובלי, לקדם שיחה על “רב-קוטביות” ולהסיט את תשומת הלב מהתוקפנות הרוסית לכל משבר אחר.

לכן ההזמנה של רחמן למוסקבה נראית הגיונית.

לקרמלין משתלם לעבוד עם אלה שמדברים בשפת “רפורמות האו”ם”, “שוויון ריבוני” ו”אינטרסים של הדרום הגלובלי”, אך עם זאת עשויים להיות פחות רגישים לביטחון הישראלי, לכאב האוקראיני ולמהות האמיתית של המלחמה הרוסית. מוסקבה תמיד מחפשת לא רק בעלי ברית, אלא גם במות נוחות שבהן הרטוריקה שלה נשמעת חזק יותר מהעובדות.

עבור ישראל זו היסטוריה מוכרת.

כאשר באו”ם דנים בחמאס, “חיזבאללה”, איראן או המלחמה בעזה, העמדה הישראלית לעיתים קרובות טובעת ברוב אוטומטי, המוכן לגנות את ישראל מהר יותר מאשר את הטרוריסטים. אם לכך מתווספת גם פעילות דיפלומטית רוסית, התמונה הופכת לעוד יותר לא נעימה.

עבור ישראל זה לא סוף העולם, אבל סימן רע

אין להפריז בכוחו של יו”ר העצרת הכללית. חלילור רחמן לא יוכל לשכתב את אמנת האו”ם, לכפות על מדינות החלטות או להפוך את העצרת הכללית למנגנון מנוהל לחלוטין נגד ישראל.

אבל סמלים בפוליטיקה הבינלאומית גם עובדים.

העצרת הכללית הפכה מזמן לזירה שבה ישראל לעיתים קרובות מוצאת את עצמה כמטרה נוחה. החלטות, דיונים דחופים, נאומים רועשים, נוסחאות מאשימות, לחץ מצד בלוקים אנטי-ישראליים – כל זה לא מתחיל מיו”ר אחד, אבל היו”ר יכול לקבוע את הטון, הקצב והמסגרת הפוליטית.

עבור חדשות ישראל | Nikk.Agency הסיפור הזה חשוב לא כעוד חדשות מניו יורק, אלא כתזכורת למציאות שבה ישראל חיה. מוסדות בינלאומיים אינם קיימים בוואקום. הם מתמלאים במדינות עם האינטרסים, הדעות הקדומות, הבריתות, הפחדים והעסקאות שלהן.

בנגלדש, ישראל והבעיה הישנה של האו”ם

המצב במיוחד מראה בגלל מדינת המוצא של היו”ר החדש. בנגלדש – מדינה מוסלמית גדולה בדרום אסיה, משתתפת פעילה בארגונים בינלאומיים ותומכת קבועה בסדר היום הפלסטיני. עמדתה כלפי ישראל נותרה נוקשה: אין יחסים דיפלומטיים, אין הכרה, והנוסחה הדרכונית “except Israel” חזרה לשימוש פוליטי לאחר לחץ המוני מהרחוב.

לישראלים חשוב לראות את ההקשר הזה ללא אשליות.

באו”ם מדברים לעיתים קרובות על שלום, דיאלוג, זכויות אדם ומשפט בינלאומי. אבל כאשר יו”ר העצרת הכללית הופך לנציג מדינה שבה עצם האפשרות ליחס נורמלי לישראל נותרת רעילה פוליטית, לירושלים יש סיבות להסתכל בקפידה על המושב העתידי.

זה לא אומר שכל צעד של רחמן יופנה אוטומטית נגד ישראל.

אבל זה אומר שישראל לא יכולה להתייחס לבחירתו כאל שינוי טכני. במיוחד כאשר הצד הפלסטיני מהיר לקבע את האירוע בשדה המידע שלו, ורוסיה כמעט מיד מזמינה את היו”ר החדש למוסקבה.

המסקנה העיקרית: האו”ם שוב בודק את עמידות הדיפלומטית של ישראל

המושב החדש של העצרת הכללית של האו”ם יתחיל בסתיו 2026. עד אז לישראל כבר תהיה משימה ברורה: לא לחכות עד שסדר היום ייקבע עבורה, אלא לעבוד מראש עם בעלי ברית, מדינות נייטרליות ואלה שאינן רוצות להפוך את האו”ם לבמה של לחץ אוטומטי על המדינה היהודית.

בעולם המודרני דיפלומטיה – זו לא רק הצהרות רשמיות.

זו מאבק על השפה, על סדר הדיון, על הזכות להסביר את הביטחון שלך לא אחרי האשמות, אלא לפניהן. ישראל מכירה היטב את המחיר של רגעים שבהם ארגוני טרור מקבלים מסך פוליטי, ומדינות הקשורות לאויבי המערב ובעלי ברית של איראן מתחילים לדבר בשם “השלום”.

לכן הסיפור עם בחירתו של חלילור רחמן חשוב.

הוא מראה כמה מהר סביב דמות חדשה באו”ם נבנה מעגל האינטרסים המוכר: הדיפלומטיה הפלסטינית רואה הזדמנות, רוסיה רואה במה, בנגלדש מקבלת יוקרה, וישראל שוב צריכה להתכונן למאבק קשה על הלגיטימיות שלה במערכת הבינלאומית, שלעיתים קרובות מדי מבלבלת נייטרליות עם עיוורון נוח.