בית הנבחרים של ארה”ב אישר החלטה על סמכויות צבאיות, המגבילה את זכותו של הנשיא דונלד טראמפ להמשיך בפעולות צבאיות נגד איראן ללא אישור ישיר של הקונגרס

ב-3 ביוני 2026, בית הנבחרים של ארצות הברית קיבל החלטה על סמכויות צבאיות, המגבילה את זכותו של הנשיא דונלד טראמפ להמשיך בפעולות צבאיות נגד איראן ללא אישור ישיר של הקונגרס. ההצבעה עברה בהפרש מינימלי – 215 נגד 208. ארבעה רפובליקנים תמכו בדמוקרטים, והפכו את המסמך ממחווה מפלגתית רגילה למכה ציבורית נדירה במדיניות הצבאית של הבית הלבן.

פורמלית זה לא סוף הסכסוך ולא פקודה מיידית להפסיק את כל הפעולות. אבל פוליטית האות מאוד חזק: אפילו בבית הנבחרים הרפובליקני נמצאו קולות נגד כך שהנשיא ינהל מלחמה עם איראן באופן עצמאי, תוך עקיפת החלטה מלאה של הקונגרס.

מה בדיוק קיבל בית הנבחרים של ארצות הברית

מדובר בהחלטה על סמכויות צבאיות. משמעותה פשוטה: הנשיא צריך להפסיק את השתתפות הכוחות המזוינים האמריקאים בפעולות צבאיות נגד איראן, אם הקונגרס לא הכריז מלחמה ולא נתן אישור מיוחד לשימוש בכוח.

המסמך הוגש על ידי הנציג גרגורי מיקס מניו יורק, הדמוקרט המוביל בוועדת בית הנבחרים לענייני חוץ. בפרסומים שונים של המדיה האמריקאית מוזכר גם הקשר הרחב יותר של יוזמות דו-מפלגתיות סביב סמכויות צבאיות, כולל תפקידם של מחוקקים שמבקרים מזה זמן רב את הרחבת סמכויות הנשיא בנושאי מלחמה ושלום.

ההצבעה 215 נגד 208 הייתה הפעם הראשונה שמדד כזה עבר בהצלחה את בית הנבחרים בהצבעה סופית מאז תחילת הסכסוך הנוכחי בין ארצות הברית לאיראן. לפני כן ניסיונות דומים נכשלו או לא הגיעו לתוצאה.

מי מהרפובליקנים הלך נגד הקו של טראמפ

לפי דיווחים של עיתונים אמריקאים, יחד עם הדמוקרטים הצביעו ארבעה רפובליקנים: תומאס מאסי, בריאן פיצפטריק, תום בארט וורן דיווידסון. זה לא מרד המוני בתוך המפלגה, אבל זה סדק מספיק בולט בקיר שטראמפ בדרך כלל מנסה לשמור מונוליטי.

חשוב במיוחד שזה קרה לא בוויכוח מופשט על פרוצדורה, אלא על רקע המלחמה עם איראן – מדינה שהיא איום אסטרטגי ישיר לישראל, ולגבי אוקראינה הפכה מזמן לחלק מציר עוין דרך רחפנים, טכנולוגיות וכיסוי פוליטי של רוסיה.

לכן עבור הקהל הישראלי החדשות הללו לא נראות כמו בירוקרטיה וושינגטונית רחוקה. החלטת הקונגרס נוגעת לא רק לתיאוריה חוקתית אמריקאית, אלא לאיזון הכוחות האמיתי סביב איראן, ישראל, המזרח התיכון וכל ארכיטקטורת הביטחון.

למה זה הפך לאי אמון במדיניות הצבאית של טראמפ

הבית הלבן מנסה להציג את פעולותיו כלחץ הכרחי על טהראן. ממשל טראמפ טוען שהקמפיין הצבאי נחוץ לריסון איראן ותוכנית הגרעין שלה. אבל הקונגרס עונה בשאלה אחרת: מי בדיוק נתן לנשיא את הזכות לנהל את המלחמה הזו ללא מנדט מלא של המחוקקים?

כאן מתחיל הקונפליקט המרכזי.

בארצות הברית הזכות להכריז מלחמה שייכת לקונגרס.

הנשיא הוא המפקד העליון, אבל זה לא אומר זכות אוטומטית להרחיב את הקמפיין הצבאי ללא שליטה פוליטית. חוק הסמכויות הצבאיות של 1973 נוצר בדיוק לאחר טראומת וייטנאם, כדי שהבית הלבן לא יוכל לגרור את המדינה למלחמות ארוכות ללא השתתפות המחוקקים.

טראמפ וממשלו, לפי דיווחים של מדיה אמריקאית, מערערים על ישימות וחוקתיות המגבלות הקשורות ל-War Powers Resolution. עם זאת, דובר בית הנבחרים מייק ג’ונסון התנגד להצבעה, בטענה שהיא תחליש את עמדת הנשיא במשא ומתן ובעימות עם איראן.

החלטה סמלית או מכה אמיתית?

מבחינה משפטית ההחלטה עדיין לא אומרת עצירה אוטומטית של המלחמה. כעת השאלה עוברת לסנאט, שם גורל המסמך נותר לא ברור. גם אם שני בתי הקונגרס יצליחו להעביר את המדד, טראמפ כמעט בוודאות יטיל עליו וטו, ולצורך התגברותו יידרש רוב מוסמך, שלמתנגדי המלחמה ככל הנראה אין.

אבל בפוליטיקה סמלים לפעמים עובדים חזק יותר מהמנגנון הפורמלי.

בית הנבחרים למעשה אמר: המלחמה הנשיאותית נגד איראן כבר לא נתפסת כבלתי מעורערת. בתוך השלטון האמריקאי גדלה עייפות מהסכסוך, מהמטרות הלא ברורות, מההשלכות הכלכליות ומהסיכון לגרור את ארצות הברית לשריפה מזרח תיכונית רחבה יותר.

עבור ישראל הרגע הזה עדין במיוחד. מצד אחד, איראן היא אויב שבונה רשת איומים נגד ישראל במשך שנים דרך משמרות המהפכה האסלאמית, חיזבאללה, חמאס, החות’ים ומבנים פרוקסי אחרים. מצד שני, מדיניות אמריקאית כאוטית, שבה החלטות צבאיות מתקבלות באימפולסיביות וללא אסטרטגיה יציבה, גם יכולה להפוך לסכנה.

זהו האיזון שחשוב לראות לקוראי נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency: המאבק באיראן נחוץ, אבל אסטרטגיה חלשה של בעלי ברית יכולה להפוך אפילו כיוון נכון למלכודת פוליטית.

איראן, טראמפ ומלכודת האמון: מה יכול לעמוד מאחורי המהלך הזה

בהערכה המקורית יש מחשבה חשובה: ניתן לראות בצעד כזה של הקונגרס לא רק כמכה לטראמפ, אלא גם כאלמנט אפשרי של משחק אמריקאי מורכב יותר. עבור חלק מהחברה והאליטות האיראניות זה עשוי להיראות כאות: בוושינגטון יש כוחות שלא רוצים מלחמה אינסופית ומוכנים לדבר על מסגרות חוקיות.

אבל כאן אי אפשר להיות נאיביים.

המשטר האיראני לא הופך לפחות מסוכן מכך שבקונגרס האמריקאי מתווכחים על פרוצדורה. טהראן עדיין נשארת מרכז של מדיניות אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית, תומכת ברשתות חמושות במזרח התיכון ומשולבת בקו הלחץ נגד אוקראינה דרך ברית עם מוסקבה. לכן כל אות אמריקאי של ‘איפוק’ יכול להיקרא בטהראן בשתי דרכים: כהזמנה למשא ומתן או כחולשה.

לכן ההחלטה נראית בו זמנית כניסיון דמוקרטי להחזיר את המלחמה לשליטת החוק, וכמחווה דיפלומטית מסוכנת.

עולם החוקים נגד עולם הג’ונגל

היום הפוליטיקה הבינלאומית באמת מזכירה יותר ויותר לא מערכת חוקים, אלא מאבק של טורפים. האו”ם נחלש. בתי המשפט הבינלאומיים עובדים לאט. תוקפנים בודקים את גבולות המותר – רוסיה באוקראינה, איראן במזרח התיכון, הפרוקסי שלה נגד ישראל, דיקטטורות נגד שכנים חלשים.

אבל אם מדינות דמוקרטיות עצמן מוותרות על פרוצדורות, הן מאבדות את ההבדל העיקרי מאלה שהן נלחמות בהם.

בזה טמון הפרדוקס של המצב האמריקאי. כדי להתמודד עם איראן, ארצות הברית זקוקה לכוח, בעלי ברית ונכונות להחלטות קשות. אבל אם הנשיא הופך את המלחמה לכלי אישי ללא שליטת הקונגרס, הוא הורס את האמון בתוך מדינתו ונותן ליריבים הזדמנות לשחק על הפילוג האמריקאי.

מה יהיה הלאה

השלב הבא – הסנאט. שם יוזמות דומות כבר קודמו פרוצדורלית, אבל המעבר הסופי נותר בספק. הרפובליקנים יכולים לחסום את המסמך, הבית הלבן ילחץ על משמעת מפלגתית, וטראמפ, ככל הנראה, ימשיך להצהיר שהקונגרס מפריע לנשיא להגן על אמריקה.

עבור ישראל העיקר הוא לא מי ינצח בסיבוב הפרוצדורלי הבא בוושינגטון. העיקר הוא להבין מה תהיה הקו האמריקאי נגד איראן: עקבי, אסטרטגי ומתואם עם בעלי ברית או עצבני, אישי ותלוי במצב הרוח הפוליטי של אדם אחד.

בינתיים התשובה מדאיגה.

ההצבעה ב-3 ביוני הראתה: בארצות הברית גדל חוסר האמון לגבי איך שטראמפ מנהל את הכיוון האיראני. זה לא אומר סימפטיה לטהראן. זה אומר פחד מכך שמלחמה עם אויב מסוכן יכולה להתנהל ללא תוכנית ברורה, ללא קואליציה יציבה וללא שליטה דמוקרטית מלאה.

ובמלחמה כזו אפילו מעצמה חזקה מתחילה להיראות פגיעה.