הניסיון הישראלי בעבודה עם משפחות של חיילים שנפלו עבור אוקראינה: קצינת קבוצות ההודעה זואי סבר נפגשה עם מומחים אוקראינים בחמלניצקי

בחמלניצקי (אוקראינה) התקיימה פגישה, שבה הניסיון הישראלי בעבודה עם משפחות חיילים שנפלו לא היה תיאוריה, אלא שיחה עם אנשים שחיים מדי יום בתוך הכאב הזה.

זואי סבר ב-8 ביולי 2026 כתבה על המומחים שמודיעים למשפחות חדשות נוראיות, מלווים את ההלוויות, נוסעים לזיהויים ומוצאים כוחות להמשיך – כבר השנה החמישית למלחמה.

כאשר הפרוטוקול אינו נייר, אלא אדם בדלת

«מה יכול לומר קצין קבוצות ההודעה הישראלי לעמיתיו האוקראינים?» – בשאלה זו מתחיל הפוסט של זואי סבר, שפורסם לאחר הפגישה עם טטיאנה גורנסקה והמרכז האזורי חמלניצקי “וטרנאן פרו”.

השאלה נשמעת כמעט טכנית, אך התשובה בפוסט אינה על בירוקרטיה.

לשתף ניסיון – אפשר.

לספר על פרוטוקולים – אפשר.

להסביר כיצד בישראל נבנתה התקשורת עם משפחת החייל שנפל – גם אפשר.

אבל יש מה שאי אפשר לעשות: לשנות את המציאות האוקראינית.

והמציאות הזו – כמה הודעות על נפילה כל יום. ביניהן – ארגון הלוויות והספדים, נסיעות עם קרובים לזיהוי, בדיקות רפואיות משפטיות, אינטראקציה מתמדת עם המשטרה ויחידות צבאיות שבהן שירתו הנופלים.

כאב נפרד – נעדרים, כאשר המשפחה נמצאת בין תקווה, פחד וחוסר יכולת לשים נקודה.

יש קרובים בחו”ל.

יש משפחות לא שלמות.

יש מקרים שבהם משפחה אחת מאבדת כמה אנשים בזמן קצר.

וכך, כפי שכותבת זואי סבר, כבר השנה החמישית.

בטקסט הזה אין נוסחאות פוליטיות רועשות. הוא חזק יותר דווקא כי הוא מראה את העבודה הבלתי נראית של המלחמה – לא בחזית, אלא לצידה. זו עבודה של אנשים שמגיעים כל יום למקום שבו השפה הרגילה נשברת.

הקשר החמלניצקי: מי היה בפגישה הזו

הפגישה חשובה לא רק כי השתתפה בה מומחית ישראלית. חשוב גם היכן היא התקיימה – בסביבה של אנשים שכבר משולבים במערכת התמיכה האוקראינית לווטרנים, משפחות הנופלים, הנעדרים והשבויים.

לפי נתוני המינהל הצבאי האזורי של חמלניצקי, טטיאנה גורנסקה היא מנהלת המרכז האזורי חמלניצקי “וטרנאן פרו”. ב-5 ביולי 2026 היא השתתפה בישיבה על פעילות המומחים לליווי ווטרנים ודמוביליזציה יחד עם נציגי ה-RVA, מדיניות הווטרנים האזורית והקהילות הטריטוריאליות.

זה לא רקע מקרי לשיחה עם קצין קבוצות ההודעה הישראלי. המרכז האזורי חמלניצקי “וטרנאן פרו” עובד לא רק עם ווטרנים, אלא גם עם משפחות שעוברות את תוצאות המלחמה – נפילת קרובים, שביה, היעלמות ללא עקבות ואי ודאות ממושכת.

באוקטובר 2025 המינהל הצבאי האזורי של חמלניצקי כתב שבחמלניצקי כבר עבדו 171 מומחים לליווי ווטרנים – המספר הגבוה ביותר מבין האזורים באוקראינה. באותה ישיבה דנו בארגון העבודה של מומחים כאלה בקהילות, תנאי העבודה, הציוד וביצוע החובות.

לנושא הזה המספר חשוב לא בפני עצמו. הוא מראה את היקף המערכת שאוקראינה נאלצת לבנות בזמן מלחמה: ליווי ווטרנים, עזרה למשפחות, עבודה עם נעדרים, תמיכה בקרובי שבויים ונופלים.

במרץ 2026 המינהל הצבאי האזורי של חמלניצקי דיווח על פרויקט “שימועי ווטרנים”. בפגישות כאלה השתתפו נציגי ה-RVA, TCC ו-SP, קהילות, ווטרנים, בני משפחותיהם, משפחות הנופלים, הנעדרים והשבויים, וכן מומחים לליווי ווטרנים ודמוביליזציה.

כלומר, הפגישה של זואי סבר עם עמיתיה האוקראינים לא הייתה הרצאה מופשטת “מישראל לאוקראינה”. זו הייתה שיחה עם אנשים שמבצעים בעצמם מדי יום אחת מהפונקציות הקשות ביותר של המדינה בזמן מלחמה.

הניסיון הישראלי: לא רק להודיע, אלא גם להישאר ליד

בישראל העבודה עם משפחות חיילים שנפלו הפכה מזמן למערכת נפרדת. זה לא רק רגע ההודעה. זו הכנה, דיוק, נוכחות אנושית וליווי נוסף של המשפחה.

המערכת הישראלית של קבוצות ההודעה בנויה סביב עקרון הקשר האישי. המשפחה לא צריכה לדעת על נפילת קרוב משמועות, הודעות ברשתות חברתיות או שיחת טלפון מקרית. אליה צריכים להגיע אנשים מוכנים, שיודעים מה לומר, מה לא לומר וכיצד להיות ליד ברגעים הראשונים לאחר החדשות.

לאוקראינה הניסיון הזה חשוב לא כי אפשר להעבירו מכנית. היקף המלחמה האוקראינית, הגיאוגרפיה של המשפחות, מספר הנעדרים, המכות המתמשכות של הטרוריסטים הרוסים על ערים וכפרים, העומס על המבנים הצבאיים והאזרחיים – כל זה יוצר מציאות אחרת.

אבל העיקרון הבסיסי נשאר משותף: משפחת הנופל לא צריכה להישאר לבד עם החדשות שאי אפשר לקבל.

הודעה על נפילה – זה לא מעשה מנהלי. זה הרגע שבו המדינה נכנסת לבית האדם עם האמת הנוראה ביותר.

ומהאופן שבו זה נעשה, תלוי לא רק ההלם הראשון, אלא גם האמון העתידי של המשפחה בצבא, בחברה ובמי שמבטיחים להיות ליד לאחר האובדן.

אלה שמודיעים על המוות, גם הם זקוקים לתמיכה

אחד הפרקים החזקים ביותר בפוסט של זואי סבר – שאלתה למומחים האוקראינים: מה הם עושים עבור עצמם, איך הם מתאוששים?

התשובה הייתה קצרה: “ישנים. כשיש זמן”.

המשפט הזה אומר יותר מכל סטטיסטיקה.

באוקראינה יש אנשים שמחזיקים על עצמם יום אחר יום כאב של אחרים, אך בעצמם כמעט ואין להם מרחב להתאוששות. הם מלווים משפחות לזיהויים, מארגנים הלוויות, מתקשרים עם יחידות צבאיות, עוזרים לקרובים, מחפשים תשובות על נעדרים ושוב הולכים למשפחות חדשות.

זה לא הרואיזציה למען טקסט יפה. זו שאלה של שחיקה מקצועית, טראומת עד ומשאב אנושי.

מערכת הליווי של משפחות הנופלים לא יכולה להחזיק רק על חוסן אישי של אנשים בודדים. אם המומחים נמצאים כל הזמן ליד האבל, הם עצמם זקוקים לתמיכה קבועה, סופרויזיה, הכשרה ואפשרות לפחות לפעמים לנשום.

לכן הניסיון הישראלי כאן חשוב לא רק כסט פרוטוקולים. הוא מראה: הדאגה למשפחת הנופל מתחילה לפני שנאמרו המילים הראשונות, וממשיכה לאחר ההלוויה.

אבל הדאגה לאלה שמביאים את החדשות גם היא צריכה להיות חלק מהמערכת.

“וטרנאן פרו” כחלק מתשתית התמיכה

המרכז האזורי חמלניצקי “וטרנאן פרו” – זה לא רק מקום לפגישות. לפי נתוני המינהל האזורי של חמלניצקי, ביולי 2025 המוסד קיבל שני מיניבוסים למתן שירותים לווטרנים, וכן למשפחות הנופלים והשבויים. המיניבוסים האלה מצוידים בהתחשב בנגישות.

במבט ראשון, תחבורה, ייעוץ, פגישות, מערכות דיגיטליות, הודעות, הלוויות ונסיעות לזיהוי – דברים שונים.

בפועל אלה חלקים מתשתית אחת של כבוד.

המדיה המקומית חמלניצקי “לינזה” כתבה ש”וטרנאן פרו” מיישם תוכניות שיקום יחד עם שותפים בינלאומיים. במיוחד, יחד עם קרן Mountain Seed מארגנים מחנות למשפחות ששוחררו משבי, שבהם משולבים פעילות גופנית, עבודה עם אמון ותמיכה לאחר חוויה טראומטית.

זהו הקשר חשוב לפגישה עם זואי סבר. כי השיחה על הודעה למשפחה על נפילה לא קיימת בנפרד מכל שרשרת העזרה הבאה.

בהתחלה – החדשות הנוראות.

אחר כך – זיהוי, מסמכים, הלוויות, שיחות עם צבאיים, שאלות משפטיות, תמיכה פסיכולוגית, ליווי ילדים, הורים, בני זוג.

וכל זה קורה לא במעבדה של שלום, אלא בזמן מלחמה מתמשכת.

למה זה חשוב לקהל הישראלי

לישראל הסיפור הזה נשמע מאוד קרוב.

החברה הישראלית יודעת מה זה דפיקה בדלת, רכב צבאי ליד הבית, קצינים שבאו לא עם הודעה רגילה. לאחר ה-7 באוקטובר הזיכרון הזה הפך לכואב יותר.

אבל המציאות האוקראינית, שמתוארת על ידי זואי סבר, מוסיפה היקף אחר.

כמה הודעות ביום.

השנה החמישית למלחמה כוללת.

נעדרים.

קרובים בחו”ל.

משפחות שאיבדו יותר מאדם אחד.

מומחים שעונים: “ישנים כשיש זמן”.

נאנווסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency כותבת על זה כנושא ישראלי-אוקראיני לא למען מחווה דיפלומטית. כאן יש נקודת מפגש אמיתית של שתי חברות שיודעות את מחיר האובדן הצבאי ומבינות שמשפחת הנופל זקוקה לא לחמלה פורמלית, אלא לליווי מדויק, זהיר וארוך.

בחמלניצקי השיחה הזו התקיימה בין אנשים שמדברים בשפות שונות, עובדים במערכות שונות וחיים במלחמות שונות.

אבל המצב עצמו, שבו הם נמצאו, מובן ללא תרגום.

יש חדשות שאי אפשר לרכך.

יש משפחה שצריך לומר לה.

יש אדם שצריך להיכנס לבית ולהישאר אדם.

ויש מדינה שחייבת לא להיעלם לאחר ההודעה הראשונה.

העבודה השקטה של המלחמה

הפוסט של זואי סבר חשוב כי הוא מוציא לאור את אלה שבדרך כלל נשארים מאחורי הקלעים.

אנחנו מדברים יותר על החזית, נשק, דיפלומטיה, הגנה אווירית, סנקציות, משא ומתן. כל זה נחוץ. אבל ליד קיים קו מלחמה אחר – קו המשפחות, ההלוויות, הזיהויים, ההמתנה לנעדרים והאנשים שמלווים את הדרך הזו.

המלחמה הורסת לא רק בתים וערים. היא הורסת את סדר החיים של המשפחה. והמשימה של אנשים כאלה היא לעזור למשפחה לעבור את הרגע שלאחריו החיים הקודמים כבר אינם.

קצין קבוצות ההודעה הישראלי לא יכול לשנות את המציאות האוקראינית. זואי סבר כותבת על כך בכנות.

אבל היא יכולה לעשות את מה שבנסיבות כאלה לפעמים חשוב יותר מהבטחות רועשות: לשבת ליד, לדבר, להקשיב וללמוד זה מזה.

ואולי, דווקא בזה יש הערך האמיתי של הפגישה הזו בחמלניצקי.

זואי סבר

זואי סבר – אמנית ישראלית ממוצא אוקראיני, ילידת לבוב. היא נולדה בלבוב ב-1974, ב-1990 עלתה לישראל יחד עם משפחתה, וב-2001 סיימה את הפקולטה לאדריכלות באקדמיה לאמנות ועיצוב “בצלאל” בירושלים. עבודותיה הוצגו בישראל ובחו”ל, והיא ידועה בסגנון בולט ומוכר, שבו משתלבים נופים ישראליים, אדריכלות, זיכרון והיסטוריה אישית של עלייה.

אבל בהקשר האוקראיני זואי סבר חשובה לא רק כאמנית. לאחר תחילת הפלישה הרוסית הכוללת היא הצטרפה לעזרה לאוקראינה. סבר ייסדה את הקרן United People Planet ומתחילת המלחמה עזרה לצבא האוקראיני, כולל בציוד מגן – קסדות ואפודי מגן. בראיונות היא הסבירה זאת בקשר אישי לאוקראינה: חברי כיתתה לשעבר משרתים בצבא האוקראיני.

כבר באפריל 2022 כתבו על זואי סבר כאמנית ישראלית ידועה, ילידת לבוב, שלאחר הפלישה הרוסית השתתפה ביצירת קבוצת מתנדבים לאספקת ציוד מגן ללוחמים האוקראינים. בראיון ההוא היא הדגישה שהיא לא רואה את עצמה “יצואנית נשק”: מדובר בציוד מגן ובהצלת חיים.

יש גם שכבה חשובה נוספת בביוגרפיה שלה, שקשורה ישירות לנושא הפגישה בחמלניצקי. זואי סבר סיפרה שבמהלך שירותה בצה”ל הייתה קצינה שהודיעה למשפחות חיילים שנפלו את החדשות הנוראות. דווקא את הניסיון הזה – לא אמנותי, אלא צבאי ואנושי – היא מעבירה כעת למומחים האוקראינים שעובדים עם משפחות הנופלים, הנעדרים והשבויים.

ארגון NATAN Worldwide Disaster Relief מציין את זואי סבר כמתאמת Ukraine Community Resilience Center. בתיאור עבודתה נאמר שהיא ילידת לבוב, הפכה לאזרחית ישראל ב-1990, שירתה בצבא ההגנה לישראל ותמכה במשפחות חיילים שנפלו ונפצעו. מתחילת המלחמה באוקראינה היא מתנדבת לעיתים קרובות עם NATAN, עובדת “על הקרקע” באוקראינה, מעבירה הכשרות לתגובה למשברים ומשתפת פעולה עם מבנים מקומיים.

כיוון נפרד בעבודתה הוא פרויקט “חלון לעולם”. זואי סבר יחד עם אמניות אוקראיניות וילדים מציירת על קירות מקלטים בבתי ספר ובתי חולים באוקראינה, והופכת את המקלטים הבטוניים למקומות מוארים ואנושיים יותר. הפרויקט התחיל במאי 2024 וכבר כיסה את קייב, חרקוב, צ’רקסי, וסילקוב וערים אחרות.

לכן הפגישה של זואי סבר עם המומחים האוקראינים בחמלניצקי יש לה משקל מיוחד. היא הגיעה לא רק כנציגת ישראל ולא רק כאדם של אמנות. בביוגרפיה שלה מצטלבות כמה קווים: לבוב וישראל, שירות בצה”ל, ניסיון בהודעה למשפחות על נפילת חיילים, עזרה מתנדבת לאוקראינה, עבודה עם טראומה וניסיון דרך אמנות להחזיר לילדים תחושת אור אפילו במקלט.

לעמיתים האוקראינים זו הייתה שיחה עם אדם שמבין את מחיר הפרוטוקול לא לפי ספר לימוד. ולציבור הישראלי – תזכורת נוספת שהקשר בין ישראל לאוקראינה היום עובר לא רק דרך דיפלומטיה, אלא גם דרך אנשים שיודעים ברגעים הקשים ביותר להיות ליד.