מיליארד שקלים למשפט נגד הטרוריסטים ב-7 באוקטובר: ישראל מכינה תהליך שאמור להיות היסטורי

ממשלת ישראל אישרה את מסגרת התקציב להכנה ולניהול המשפט נגד מחבלי חמאס שהשתתפו בטבח ב-7 באוקטובר 2023. מדובר בסכום של יותר ממיליארד שקלים, שיחולק לתקופה שבין 2026 ל-2029. הכסף יועבר למשרד הביטחון ולצה”ל להקמת תשתית משפטית, אבטחה, לוגיסטיקה וטכנולוגיה נפרדת.

זה לא תיק פלילי רגיל ולא עוד משפט על טרור.

בפני ישראל עומדת משימה שלא התמודדה עמה בעבר בקנה מידה כזה: להביא לדין מאות משתתפים בטבח ההמוני הגדול ביותר ביהודים מאז השואה, להוכיח את אשמתם האישית של כל אחד מהם, לתת קול לנפגעים ובו בזמן לא להפוך את המשפט לכאוס של רגשות, פוליטיקה ובירוקרטיה אינסופית.

מה בדיוק אישרה ממשלת ישראל

ההחלטה התקבלה ב-2 ביוני 2026. לפי התוכנית המאושרת, התקציב יוקצה להכנת מתחם משפטי, חדרים לפרקליטות, מערכות אבטחה, תשתית מחשוב, גיוס כוח אדם וליווי התהליך, שאמור להימשך עד 2029.

הסכום נראה עצום, אך היקף התיק מסביר מדוע הוא לא יכול להיות סמלי.

על ספסל הנאשמים עשויים להימצא מאות מחבלים שנעצרו לאחר המתקפה ב-7 באוקטובר. ביניהם לוחמי “נוחבה”, יחידת העילית של חמאס שהשתתפה בפריצת הגבול, התקפות על קיבוצים, רציחות, חטיפות ופשעים אחרים נגד האוכלוסייה האזרחית. לפי פרסומים ישראליים ובינלאומיים, מדובר בכ-300–400 מעורבים, אם כי המספר המדויק תלוי בחקירה, בכשירות ובכתבי האישום העתידיים.

למה זה לא סתם “עוד משפט”

ב-7 באוקטובר 2023, מחבלי חמאס וקבוצות אחרות פלשו לשטח ישראל מהיבשה, מהאוויר ומהים. כתוצאה מכך נהרגו כ-1200 איש, רובם אזרחים, ו-251 איש נחטפו והובלו לעזה.

החברה הישראלית עדיין חיה בתוך הטראומה הזו.

יש משפחות שמחכות לאמת על הרגעים האחרונים של יקיריהן. יש ניצולים שיצטרכו לספר שוב על מה שעברו. יש שבויים שחזרו מהשבי ומשפחות של אלו שלא חזרו. יש חיילים, שוטרים, פרמדיקים, מתנדבי זק”א, תושבי קיבוצים, משתתפי פסטיבל נובה, תושבי שדרות, אופקים ויישובים אחרים, שעדויותיהם יהפכו לחלק ממסד משפטי עצום.

בית משפט מיוחד, עונש מוות והמחלוקת סביב הפורמט

במאי 2026, הכנסת אישרה חוק המקים מסגרת משפטית צבאית מיוחדת לתיקים הקשורים למתקפה ב-7 באוקטובר. ההצבעה עברה עם תוצאה נדירה של 93 קולות בעד וללא קולות נגד. התהליכים אמורים להתקיים בירושלים, בפורמט פתוח, עם אפשרות לשידור ציבורי והשתתפות הנפגעים.

זהו רגע מפתח: המדינה רוצה לא רק להוציא פסקי דין, אלא גם לתעד את הפשעים באופן דוקומנטרי.

לישראל תהליך כזה יהיה בעל משמעות לא רק משפטית. הוא יהפוך לחלק מהזיכרון הלאומי – כהוכחה לכך שהטבח ב-7 באוקטובר לא היה “אירוע קרבי”, לא “התנגדות” ולא הפשטה פוליטית, אלא מתקפת טרור המונית על אנשים, משפחות, ילדים, זקנים ויישובים שלווים.

האם עונש מוות אפשרי

נושא עונש המוות הפך לאחד החלקים הרגישים ביותר בתיק זה. במרץ 2026, הכנסת אישרה בנפרד חוק עונש מוות למחבלים, שקודם בין היתר על ידי השר איתמר בן גביר. חוק זה עורר ויכוחים חריפים בישראל ומחוצה לה, וארגוני זכויות אדם הצהירו על כוונתם לערער עליו בבית המשפט העליון.

אבל ביחס למשתתפי הטבח ב-7 באוקטובר, המבנה המשפטי מורכב יותר מאשר נוסחה פשוטה של “להוציא להורג את כולם”.

המסגרת המשפטית החדשה לתיקים של 7 באוקטובר כוללת אפשרות להחלת עונש מוות במסגרת בית דין מיוחד, אך העונש הסופי יהיה תלוי באישומים, בראיות, בהרכב בית המשפט, בערעורים ובכישורים המשפטיים של פעולותיו הספציפיות של כל נאשם. סוכנויות בינלאומיות גם מציינות כי גזרי דין מוות אפשריים צריכים לעבור מנגנון ערעור.

לכן המשימה העיקרית של התביעה היא לא הצהרה רועשת, אלא בסיס ראייתי.

מאיפה מגיע המיליארד ולמה התהליך יהיה כל כך יקר

מיליארד שקלים – זה לא רק קירות המתחם המשפטי העתידי. הכסף נדרש לאבטחה, הובלת הנאשמים, אחזקת העצורים, ליווי רפואי, חקירות, עבודת חוקרים, תובעים, מתרגמים, מומחים טכניים, ארכיונאים, מערכות IT ושירותי אבטחה.

המשפט נגד מחבלי “נוחבה” ידרוש עיבוד כמות עצומה של חומרים: וידאו ממצלמות אבטחה, הקלטות מטלפונים וממצלמות גוף של המחבלים עצמם, עדויות ניצולים, נתוני צבא, דוחות משטרה, חומרים על החטופים, מסקנות משפטיות ועדויות עדים.

כאן אי אפשר להסתפק במשפט כללי “הוא היה שם”.

צריך לקבוע מי בדיוק נכנס לבית מסוים. מי ירה. מי הצית. מי השתתף בחטיפה. מי החזיק שבויים. מי אנס, עינה, שדד, תיאם, צילם את הפשעים בווידאו או העביר נתונים למשתתפים אחרים במתקפה.

למה ההשוואה לנירנברג נשמעת, אבל לא מתאימה לגמרי

ההשוואה למשפטי נירנברג עולה כמעט אוטומטית: פשע המוני, טראומה היסטורית, הצורך להראות לעולם מסמכים, עדים ומנגנון הרשע. אבל המשימה הישראלית במובן מסוים עוד יותר מפורטת.

נירנברג שפט את צמרת המשטר.

ישראל צריכה לשפוט לא רק את האידיאולוגים, המפקדים והארגונים, אלא גם את המבצעים הספציפיים שנכנסו פיזית לבתים, ירו באנשים, השתתפו בחטיפות והעבירו תמונות של אלימות כשלל.

לקהל הישראלי זה עקרוני. למשפחות הקורבנות לא מספיקה הנוסחה הכללית “חמאס אשם”. הם רוצים לדעת מי הרג את יקיריהם, מי נתן את הפקודה, מי צילם, מי עמד ליד ומי לאחר מכן יכול לנסות להסתתר מאחורי המילה “מבצע”.

כאן מופיע המשמעות של תהליך פתוח.

החדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את המשפט העתידי לא כהליך טכני, אלא כחלק מהמאבק של ישראל על הזכות לאמת. אחרי 7 באוקטובר העולם התחיל מהר מדי להתווכח על “הקשר”, שוכח את הגופות בקיבוצים, הבתים השרופים, הילדים החטופים, המשפחות ההרוגות והאנשים שהמחבלים רדפו לא בגלל צורה, אלא בגלל עצם היותם ישראלים ויהודים.

תהליך פתוח נחוץ לא רק לישראל

אם הדיונים המשפטיים אכן יהיו פומביים ומתועדים, זה יהפוך לתשובה חשובה לאלה שכבר מנסים לטשטש את הזיכרון של 7 באוקטובר.

בישראל מבינים היטב את מחיר ההכחשה. תחילה המחבלים מצלמים את הפשעים במצלמות. אחר כך תומכיהם קוראים לתמונות האלה “תעמולה”. לאחר מכן פעילים בינלאומיים דורשים “איזון” במקום שבו מדובר ברצח המוני של אזרחים.

המשפט צריך להתנהל כך שלמכחישים העתידיים יישאר כמה שפחות מקום למניפולציות.

לא בסיסמאות. לא בצעקות. לא בנקמה.

בראיות.

מה יהיה הלאה

עד 2029, ישראל תצטרך ליצור תשתית שתעמוד לא ביום אחד רועש בכותרות, אלא שנים של עבודה פרוצדורלית. זה יהיה דרך קשה: עם ויכוחים משפטיים, ביקורת בינלאומית, עימותים פוליטיים פנימיים ועדויות כואבות.

אבל אין דרך אחרת למדינה שעברה את 7 באוקטובר, למעשה.

אם מחבלי חמאס הפכו את רצח הישראלים למופע למצלמות שלהם, ישראל צריכה להשיב לא במופע דומה, אלא במשפט שבו כל תמונה, כל קול, כל מסמך וכל פסק דין יהיו בעלי משקל.

למשפחות הנרצחים זה לא יחזיר את יקיריהם.

לניצולים זה לא יבטל את הלילה שממשיך בתוך הזיכרון.

אבל למדינה זה יכול להיות רגע שבו הכאב הופך לאמת משפטית. ואמת כזו נחוצה לישראל לא פחות מהעונש.