NAnews חדשות ישראל Nikk.Agency

בית המשפט במוסקבה השאיר לתושבת בת ה-70 של טוקמק האוקראינית הכבושה, סבטלנה לוי, עונש של 15 שנות מאסר על העברות כספים לתמיכה באוקראינה. מאחורי כמה דקות עם “שיר על המגבת” מסתתר סיפור הרבה יותר מורכב – דרכון רוסי, פנסיה אוקראינית, ישיבת בית משפט אחת, מכתבים ממעצר ומערכת שלמה של תיקים נגד תושבי השטחים הכבושים.

מחבר: ויקטוריה קצמן

ב-25 באוגוסט 2026, בבית המשפט לערעורים הכללי הראשון במוסקבה, סוף סוף הכניסו עיתונאים. אבל לא לדיון בתיק. חלק זה של הישיבה התקיים בדלתיים סגורות. לעיתונות ולמאזינים הותר להיכנס רק כאשר הכל כבר הוחלט ונותר להכריז על ההחלטה.

מאחורי הזכוכית הייתה סבטלנה לוי בת ה-70 – אוקראינית מטוקמק שבמחוז זפוריז’יה, עיר שנמצאת תחת כיבוש רוסי.

לפני שהשופט התחיל לקרוא את ההחלטה, לוי התחילה לשיר באוקראינית.

“אמא שלי היקרה…”

זהו “שיר על המגבת” למילים של אנדריי מלישקו ולמוזיקה של פלאטון מייבורודה – שיר שמוכר באוקראינה לכמה דורות.

לאחר מכן השופט קרא את ההחלטה.

חמש עשרה שנות מאסר נשארות. הערעור נדחה.

לחדשות ישראל החלטתי לבדוק מה נשאר מחוץ לכמה שניות אלו מאולם בית המשפט. והתברר שהחלק החשוב ביותר של הסיפור הזה מתחיל בכלל לא מהשיר.

ב-25 באוגוסט במוסקבה כבר לא הוחלט על שאלת האשמה

בפברואר 2026, בית המשפט המחוזי של זפוריז’יה שהוקם על ידי רוסיה כבר הכיר בסבטלנה לוי כאשמה לפי סעיף 275 של הקוד הפלילי הרוסי – “בגידה במדינה”.

ב-10 בפברואר נקבע לה 15 שנות מאסר במושבת עונשין כללית, ולאחר ריצוי תקופה זו – עוד שנה של הגבלת חופש. במערכת הרוסית “מושבת עונשין כללית” היא סוג של מוסד לריצוי עונש פלילי ממושך; אין אנלוג ישיר לקטגוריה זו בישראל.

ב-25 באוגוסט מוסקבה דנה בערעור שלה.

עם זאת, התהליך עצמו היה סגור. כלומר, עיתונאים לא יכלו לשמוע את טיעוני ההגנה וההאשמה ולהעריך באופן עצמאי מה בדיוק התרחש באולם. הם ראו את לוי רק ממש לפני הכרזת התוצאה.

אז הופיע השיר.

לכן הניסוח “אוקראינית שרה לפני גזר הדין” קצת מבלבל את הכרונולוגיה. גזר הדין הראשוני ניתן ב-10 בפברואר 2026. לוי שרה ב-25 באוגוסט, לפני ההחלטה על הערעור, שלאחריה עונש 15 השנים נותר סופי.

יש כאן גם מוזרות גיאוגרפית נוספת.

סבטלנה נשפטה על ידי גוף שרוסיה מכנה “בית המשפט המחוזי של זפוריז’יה”. בית משפט רוסי זה, שהוקם עבור החלק הכבוש של מחוז זפוריז’יה באוקראינה, יושב למעשה בחצי האי קרים הכבוש. התובעים בתיקים כאלה גם מגיעים מחצי האי קרים, והנאשמים עצמם הוחזקו בסימפרופול.

מתקבלת שרשרת די יוצאת דופן: אוקראינית מטוקמק הכבוש – סעיף פלילי רוסי – בית משפט “זפוריז’יה” בקרים – ערעור כבר במוסקבה.

מי היא סבטלנה לוי ולמה הדרכון הרוסי משנה כאן הכל

סבטלנה יפים לוי נולדה ב-10 ביוני 1956. ביתה – טוקמק, עיר בדרום מחוז זפוריז’יה.

לקורא הישראלי כדאי להסביר את הגיאוגרפיה מיד. זפוריז’יה היא עיר אוקראינית גדולה שרוסיה לא הצליחה לכבוש. אבל חלק ניכר ממחוז זפוריז’יה דרומית למרכז המחוז נמצא תחת כיבוש רוסי. טוקמק היא אחת הערים החשובות של שטח כבוש זה.

על החשיבות הצבאית של כיוון זה חדשות ישראל כבר סיפרו בפירוט בחומר על מאליה טוקמאצ’קה וההתקפה הרוסית בדרום מחוז זפוריז’יה.

סבטלנה לוי נשארה בעיר הכבושה.

בדצמבר 2023 היא קיבלה אזרחות רוסית. היא לא איבדה את אזרחותה האוקראינית והמשיכה לקבל פנסיה אוקראינית. הרשויות הרוסיות השתמשו לאחר מכן בקיומו של דרכון רוסי כמפתח לסיווג פלילי שונה לחלוטין: אדם עם אזרחות רוסית ניתן להאשים אותו ב“בגידה במדינה”.

במבט ראשון עשוי להתעורר השאלה: אם אדם קיבל בעצמו דרכון רוסי, מדוע זו בכלל בעיה?

כאן, ללא הקשר הכיבוש, קל להגיע למסקנה שגויה.

פעילי זכויות אדם מתעדים במשך שנים רבות כי תהליך קבלת האזרחות הרוסית בשטחים האוקראיניים הכבושים לווה בלחץ מנהלי ויומיומי. דרכון רוסי נקשר לאפשרות לעבוד כראוי, לקבל תשלומים חברתיים, להשתמש בשירותים רפואיים, לרשום רכוש ולהתנייד. “ממוריאל” מביא נתונים של Human Rights Watch: עד מרץ 2025, הרשויות הרוסיות הנפיקו כ3.5 מיליון דרכונים לתושבי השטחים הכבושים של אוקראינה.

ובמרץ 2025 הופיע צו רוסי נוסף: לאוקראינים בשטחים הכבושים נדרש “להסדיר את מעמדם המשפטי” או לעזוב את השטח. לאלו שנשארו ללא מעמד רוסי נוצרו הגבלות נוספות.

לכן לא הייתי קוראת את השורה “בדצמבר 2023 קיבלה אזרחות רוסית” כהוכחה לכך שלוי בחרה פוליטית ברוסיה.

מה גם שהדוברות הרוסית של בית המשפט תיארה אותה כאישה שהחזיקה ב“דעות אנטי-רוסיות”.

הנה פרדוקס כזה שנמצא במרכז התיק: הדרכון הרוסי נתן למדינה אפשרות לדרוש מהאוקראינית נאמנות לרוסיה – ולשפוט אותה על עזרה לאוקראינה כבר לא כזרה, אלא כ”בוגדת” רוסית.

24 העברות: כמה כסף באמת העבירה הפנסיונרית

לפי גרסת ההאשמה הרוסית, מינואר עד נובמבר 2024 סבטלנה לוי העבירה 24 פעמים כסף דרך אפליקציה בנקאית אוקראינית לתמיכה באוקראינה ובכוחות המזוינים של אוקראינה – כלומר הצבא האוקראיני, שבמקורות אוקראיניים מכונה בדרך כלל בקיצור ВСУ.

הסכום הכולל צוין בחומרים הרוסיים כשווה ערך ל-63,420 רובל רוסי.

וכאן אני בכוונה לא אתן מספר עגול יפה בגריבנות כמדויק לחלוטין.

“ממוריאל” מחשב את הסכום בכ-33,513 גריבנות, ZMINA – ב-33,862.60 גריבנות. ההבדל קטן ונראה שהוא קשור לשער ההמרה. במונחים בינלאומיים מדובר בכ-$750.

כלומר, עונש של 15 שנים ניתן לא על מיליונים, לא על מימון תוכנית צבאית ולא על העברת מידע סודי.

בהאשמה מופיעים 24 העברות כספים קטנות.

ידועה לפחות פעולה אחת ספציפית – 1500 גריבנות לקרן “חזור חי”. לקורא הישראלי אסביר: זו אחת מהארגונים האוקראיניים הידועים ביותר שמגייסים כספים לתמיכה בהגנה על אוקראינה.

הכסף היה בחשבון הבנק האוקראיני שלה. בין ההכנסות הייתה פנסיה אוקראינית.

ההאשמה הרוסית ניסחה את עמדת לוי באופן די מובהק: היא חשבה שהיא זכאית להשתמש בגריבנות שבחשבון הבנק האוקראיני שלה בעצמה, כולל להעביר אותן לעזרה לצבא האוקראיני.

לכן הבקשות הפופולריות כעת “סבטלנה לוי 15 שנים על תרומות ל-ВСУ”, “אוקראינית בת 70 נשפטה על עזרה לצבא אוקראינה” או “פנסיונרית מטוקמק 24 העברות” דורשות הסתייגות אחת. העובדה המאושרת – ההאשמה הרוסית ב-24 העברות והעונש של 15 שנים שניתן עבורן. אבל אין גישה חופשית למלוא החומר של התיק, ו”ממוריאל” מציין במפורש שאין לו אותם ולא יכול לבדוק באופן עצמאי כיצד החקירה הוכיחה את ייעוד כל העברה.

זו גבול חשובה בין עובדה מאושרת לגרסת ההאשמה.

איך אוקראינית הפכה לנאשמת ב”בגידה במדינה” עבור רוסיה

סעיף 275 של הקוד הפלילי הרוסי קובע אחריות לאזרח רוסי גם על סיוע כספי למדינה זרה בפעילות שהרשויות הרוסיות רואות כמיועדת נגד ביטחון רוסיה.

לאחר החמרת החוק ב-2023, העונש המרבי על סעיף בגידה במדינה הפך למאסר עולם.

הקונסטרוקציה המשפטית בתיק לוי נראית כך:

היא קיבלה דרכון רוסי;

רוסיה רואה בטוקמק הכבוש שטח שלה;

אוקראינה הופכת ל”מדינה זרה” עבור החוק הפלילי הרוסי;

העברת כספים לצבא האוקראיני מוכרזת כסיוע למדינה זרה זו נגד ביטחון רוסיה.

אבל הקונסטרוקציה המשפטית הבינלאומית נראית אחרת.

העצרת הכללית של האו”ם ב-12 באוקטובר 2022 גינתה את הניסיון הרוסי לספח את מחוזות זפוריז’יה, חרסון, דונצק ולוהנסק. בעד ההחלטה הצביעו 143 מדינות. הקהילה הבינלאומית לא הכירה בשטחים אלה כחלק מרוסיה.

וכאן מופיעה הקשר ישיר לישראל: ישראל הייתה בין המדינות שהצביעו בעד החלטה זו.

כלומר, עבור הקורא הישראלי נקודת המוצא המשפטית די ברורה: טוקמק אינו עיר רוסית, שתושביה פתאום החליטו לעזור למדינה אחרת. זו עיר אוקראינית תחת כיבוש רוסי.

“ממוריאל” הולך רחוק יותר וסבור כי החלת החוק הפלילי הרוסי על לוי אינה חוקית. פעילי זכויות אדם מסתמכים על נורמות המשפט ההומניטרי הבינלאומי על חובות המדינה הכובשת ומצביעים בנפרד על בעיית שינוי כפוי של המעמד המשפטי של אוכלוסיית השטח הכבוש.

זו עמדת ארגון זכויות אדם, ולא החלטת בית משפט בינלאומי דווקא בתיק של סבטלנה לוי – זה גם חשוב להפריד.

אבל מעמד השטח עצמו אינו שנוי במחלוקת מבחינת עמדת האו”ם: הסיפוח הרוסי של מחוז זפוריז’יה אינו מוכר בינלאומית.

ישיבה אחת, יום הולדת במעצר וניסיון לקרוא את התיק בעצמה

עכשיו פרט שמדבר בעיניי על התהליך לא פחות מהעונש עצמו.

לפי נתוני עיתונאים, תיק סבטלנה לוי נידון למעשה בישיבה אחת של בית המשפט. אחת הישיבות שנקבעו מראש כלל לא התקיימה – האישה לא הובאה לבית המשפט מסיבה לא ידועה.

ב-10 בפברואר ניתן גזר הדין.

לאחר מכן לוי נמצאה במעצר סימפרופול מס’ 1.

מעצר – מקום מעצר, כלומר מקום להחזקה במעצר עד כניסת גזר הדין לתוקף או במהלך הליכים משפטיים. לקורא הישראלי הקרוב ביותר מבחינה יומיומית – בית מעצר, אבל מערכות הענישה שונות, ולכן זה לא אנלוג משפטי מדויק.

ב-10 ביוני 2026 סבטלנה חגגה 70 שנה.

יום ההולדת היא פגשה בתא.

דווקא מהמעצר היא התחילה להתכתב עם פעילת זכויות האדם דריה קוסטרומינה. במכתבים אלה מופיעה כבר סבטלנה לוי אחרת לגמרי – לא “נאשמת בסעיף 275” חסרת פנים.

היא קראה בעיון את גזר הדין שלה ואת פרוטוקול הישיבה. לדבריה, בפרוטוקול היא מצאה ניסוחים שעיוותו את מה שאמרה. לאחר מכן החליטה להגיש ערעור.

עם זאת, היא לא ביקשה להקטין את העונש.

היא ביקשה לבטל את ההחלטה ולדון מחדש בתיק. לפני הערעור כתבה שאין לה תקוות רבות לתוצאה חיובית, אבל חשוב לה לדעת שהיא “עשתה כל שביכולתה”.

אין לה השכלה משפטית. לוי כינתה את עצמה במכתבים “קצת עורכת דין”. היא הסבירה את עקשנותה בהיסטוריה המשפחתית: אביה עבד פעם כחוקר בפרקליטות.

ואז באותם מכתבים היא פתאום מונה ערים לא בשפת תיק משפטי.

מליטופול עבורה – דובדבן.

חרסון – אבטיח.

קמנקה-דניפרובסקה – עגבניות ותפוחים.

כך אדם שהמקרה הרוסי מתאר דרך סעיף, דרכון ופעולות בנקאיות, מתאר את אוקראינה שלו דרך הפירות שגדלים בבית.

בבית נשאר בעלה הקשיש, שנולד ב-1943. לפי נתונים שפורסמו, יש לו בעיות בריאות והוא חי לבד. סבטלנה ביקשה מאנשים שכותבים לה לא לשכוח לכתוב גם לו.

לפני הערעור האישה הועברה למעצר מס’ 6 במוסקבה. לאחר ההחלטה מ-25 באוגוסט “ממוריאל” עדיין מציין את מעצר-6 כמקום המעצר הנוכחי שלה.

סבטלנה לוי לא לבד: פנסיונרים מהכיבוש מקבלים 9, 13 ו-14 שנים

אם נעצור ב”שיר על המגבת”, אפשר לקחת את המקרה של סבטלנה לוי כאפיזודה מפחידה אך בודדת.

בדקתי תיקים אחרים.

וכאן הסיפור משתנה.

נטליה קוזלובה בת ה-68, גם היא מטוקמק, קיבלה תשע שנים לפי סעיף בגידה במדינה על העברות כספים שהרשויות הרוסיות קשרו ליחידה האוקראינית “אזוב”.

לריסה בליאבה בת ה-66, רופאה מהכפר לובימובקה במחוז זפוריז’יה, – 14 שנים.

בת גילה אירינה סוחוביי ממליטופול – 12 שנים ושישה חודשים.

איוון צ’רני בן ה-71 מטוקמק – 13 שנים.

בכל הסיפורים האלה יש העברות כספים לאוקראינה שההאשמה הרוסית קושרת לתמיכה בכוחות המזוינים האוקראיניים.

פעילי זכויות אדם שמים לב למנגנון נוסף. אם תושב השטח הכבוש קיבל דרכון רוסי, ניתן לסווג את העזרה לאוקראינה כ”בגידה במדינה” רוסית. אם אין אזרחות רוסית, ניתן להשתמש נגד האדם בסעיף ריגול, שמיושם על זרים.

זה כבר לא רק כמה גזרי דין חמורים.

בסוף אוגוסט 2026, בבסיס פרויקט “תמיכה באסירים פוליטיים. ממוריאל” היו 40 תיקים פליליים על בגידה במדינה רק בחלק הכבוש של מחוז זפוריז’יה.

בשטחים האוקראיניים שרוסיה לאחר הפלישה המלאה הכריזה עליהם באופן בלתי חוקי כחלק מרוסיה, היו 153 תיקים כאלה.

וגם פעילי זכויות האדם מזהירים: המספר האמיתי, ככל הנראה, גדול יותר, כי המידע על אדם לפעמים הופך לציבורי רק כאשר התיק כבר הועבר לבית המשפט או שניתן גזר הדין.

על רדיפתה של סבטלנה לוי עצמה הציבור הרחב, למשל, למד רק ב-10 בפברואר 2026 – ביום גזר דינה.

בחלק הכבוש של מחוז זפוריז’יה זה לא המקרה הראשון שבו המערכת הפלילית הופכת לחלק מהלחץ על האוכלוסייה האזרחית. חדשות ישראל סיפרו בעבר על סיפור אחר מאזור זה – טיגרן אוגניסיאן וניקיטה חנגנוב בני ה-16 מברדיאנסק.

אנשים שונים. האשמות שונות. סיומים שונים.

אבל הגיאוגרפיה אחת – שטח כבוש שבו רוסיה משנה בו זמנית את אזרחות התושבים, מכניסה את החקיקה שלה, יוצרת בתי משפט משלה ואז דורשת מהאוקראינים נאמנות פוליטית ומשפטית למדינה הרוסית.

איך הסיפור הזה נראה מישראל – אם נסיר ממנו דרכון רוסי אחד

אני אנסה לערוך אנלוגיה, אבל מיד אציין: זו לא השוואה משפטית בין רוסיה לישראל ולא ניסיון להכריז על מלחמות שונות כאותן מלחמות. זה פשוט דרך להסביר לקורא הישראלי את המבנה האנושי של המצב.

דמיינו עיר בישראל שנכבשה על ידי צבא זר.

נשארתם בבית.

השלטון החדש בהדרגה מקשר את הסיוע הרפואי, הפנסיה, העבודה, המסמכים, הרכוש וחופש התנועה עם הדרכון שלו.

אתם מקבלים את הדרכון הזה.

אבל ישראל לא מפסיקה להיות המדינה שלכם.

נשאר לכם חשבון בנק ישראלי. ואתם שולחים את הכסף שלכם לצה”ל.

לאחר זמן מה, השלטון שכבש את העיר שלכם והנפיק לכם את הדרכון שלו, מצהיר: עכשיו אתם אזרחיו, ולכן, סיוע לצבא המדינה הקודמת שלכם הוא בגידה במדינה.

זה לא העתק משפטי מדויק של המקרה של סבטלנה לוי. אבל אחרי ניסוי מחשבתי כזה הרבה יותר ברור למה אי אפשר להוציא את העובדה “היא קיבלה אזרחות רוסית” מתנאי הכיבוש ולהפוך אותה להוכחה לשינוי לאומי מרצון.

יש עוד דבר שקשה לא לשים לב אליו מישראל.

כאן תרומות לצבא ולארגונים המסייעים לחיילים הן פעולה אזרחית רגילה עבור מספר עצום של משפחות. כמה מאות שקלים לציוד מילואים, סיוע ליחידה, ציוד רפואי – העברות כאלה בעצמן לא הופכות אף אחד למשתתף בפעולות לחימה.

במקרה של סבטלנה לוי, גודל הכסף במיוחד מנוגד לתקופה: בערך 750$ בסך הכל – 15 שנות מאסר.

אפשר להתווכח על המבנה המשפטי הפלילי הרוסי. אפשר לחקור כל פעולה בנקאית. אפשר לדרוש את חומרי התיק, שאין לנצפים עצמאיים.

אבל כמה דברים כבר אינם השערות.

סבטלנה לוי היא אוקראינית מטוקמק הכבושה.

היא קיבלה את הדרכון הרוסי כבר תחת הכיבוש הרוסי.

השלטונות הרוסיים האשימו אותה ב-24 העברות לתמיכה באוקראינה.

ב-10 בפברואר נתנו לה 15 שנים.

את התיק שלה דנו למעשה בישיבה אחת.

היא חגגה את יום הולדתה ה-70 במעצר.

ב-25 באוגוסט דנו בערעור שלה בדלתיים סגורות.

וכאשר העיתונאים סוף סוף הורשו להיכנס לאולם, האישה המבוגרת לא נשאה נאום פוליטי.

היא שרה שיר על אמא והדרך מהבית.

אחרי זה השופט השאיר את חמש עשרה השנים ללא שינוי.

וזה כבר לא סמל ולא סיפור יפה לרשתות החברתיות. זו גורלו של אדם מסוים, ולידו עשרות תיקים אחרים שמראים איך מערכת המשפט הפלילי הרוסית פועלת בשטח האוקראיני הכבוש.

מקורות, מאומתים על ידי НАновости — חדשות ישראל: דיווחים של כתב “מדיאזונה” מבית המשפט לערעורים הראשון; כרטיס עדכני וניתוח משפטי של פרויקט “תמיכה באסירים פוליטיים. זיכרון” מ-26 באוגוסט 2026; ZMINA; חומר חקירה של “נוביה גזטה אירופה” על אסירים אוקראינים מבוגרים; מסמכי העצרת הכללית של האו”ם על החלטה ES-11/4.