מ’האחים בלוז’ ו’מסדה’ ועד סרט על נשים אוקראיניות: דין ליראס ייפגש עם הצופים בתל אביב – 18 באוקטובר 2026

יש אנשים ששמות המשפחה שלהם כמעט אף פעם לא מופיעים בגדול על הפוסטר, למרות שבלעדיהם חצי מהסצנות המפורסמות בקולנוע פשוט היו נראות אחרת.

דין ליראס הוא בדיוק כזה. צלם קולנוע אמריקאי, מומחה לצילומים מורכבים, איש מקבוצת הבימוי השנייה, מפיק. בקריירה המקצועית שלו – ‘האחים בלוז’, ‘כלא אווירי’, ‘טיפשים בלי הפסקה’, ‘מצדה’ ופרויקטים גדולים נוספים.

מחבר: פאבל שווייקו

ב-18 באוקטובר 2026 הוא יהיה בתל אביב.

אבל המפגש עצמו מעניין לא כל כך בגלל האפשרות לשמוע עוד סיפורים על הוליווד. כאן הכל יצא הרבה יותר מורכב. הקריירה ההוליוודית של ליראס מצטלבת עם ישראל, זיכרון השואה ופרויקט דוקומנטרי חדש על נשים אוקראיניות.

את המפגש מארגנים Israeli Friends of Ukraine. הוא יתקיים במרכז התרבות האוקראיני בתל אביב.

כשעוד אי אפשר היה ‘לצייר את הוליווד אחר כך’

הקריירה של דין ליראס התחילה בעידן קולנועי שונה לחלוטין.

היום אפשר לצלם סצנה מורכבת עם מצלמות דיגיטליות, רחפנים, מייצבים, ואז להרכיב ולתקן אותה בפוסט-פרודקשן. במהלך הקריירה המוקדמת של ליראס, חלק ניכר ממה שראה הצופה היה צריך באמת להיות מוצב פיזית מול המצלמה.

אם היה צריך רכב – הוא נסע.

אם מטוס – הוא טס.

אם המצלמה הייתה צריכה לעבוד באוויר, היא הועלתה לשם.

ב’כלא אווירי’ – Con Air, שיצא בשנת 1997, ליראס עבד כdirector of photography: aerial unit, כלומר היה אחראי על חלק הצילום האווירי.

זה בדיוק המקרה שבו שורה יבשה בקרדיטים מסבירה הרבה. בסרט עם ניקולס קייג’, ג’ון קיוזאק וג’ון מלקוביץ’, התעופה אינה רק רקע. היא חלק מהפעולה.

בפילמוגרפיה שלו יש גם את ‘טיפשים בלי הפסקה’, סרטים הוליוודיים מוקדמים ועבודה בקבוצת הצילום השנייה – זו שלעתים קרובות מצלמת מרדפים, תוכניות כלליות, פעלולים מורכבים וחומר שללא הקבוצה הראשית היה נדרש לה הרבה יותר זמן על הסט.

וכאן מופיעה ישראל.

‘מצדה’ – שם שישראלי כמעט ולא צריך להסביר

ליראס השתתף גם בעבודה על המיני-סדרה האמריקאית Masada, שיצאה בתחילת שנות ה-80.

לקורא בישראל השם הזה נשמע שונה לחלוטין מאשר לאדם כלשהו באירופה או בארה”ב. מצדה – מבצר עתיק ליד ים המלח, הקשור לשלב האחרון של המרד היהודי הגדול נגד רומא.

זהו אחד המקומות ההיסטוריים המוכרים ביותר בישראל. לשם לוקחים תלמידים ותיירים, עליה מתווכחים היסטוריונים, והדימוי של מצדה היה במשך עשרות שנים חלק חשוב בזיכרון ההיסטורי הישראלי.

הסדרה האמריקאית סיפרה על המצור הרומאי על המבצר. אחת התפקידים הראשיים בה שיחק פיטר או’טול.

לכן השיחה ב-18 באוקטובר על צילומי פרויקטים מערביים בישראל – אינה רק נושא כללי לערב. ליראס באמת עבד בתוך הפקה כזו.

ומה שמעניין כאן הוא לשמוע את הפרטים: איך ישראל נראתה אז לקבוצת הצילום הזרה, איך המדינה נראתה דרך המצלמה ההוליוודית ועד כמה כל זה היה שונה מהתמונה המוכרת של היום.

הוא חווה כמה הוליוודים

המארגנים מנסחים אחד מהנושאים של המפגש כשיחה על הוליווד בעבר והיום.

במקרה של ליראס זה לא משפט פרסומי.

הוא חווה כמה תקופות קולנועיות שונות מבחינה טכנית. סרט ופילם. תפאורות פיזיות גדולות וגרפיקה ממוחשבת. צילומים שבהם לפעמים אי אפשר היה לתקן טעות, והפקה מודרנית שבה חלק גדול מהעבודה נמשך לאחר הסט.

עם זאת, הקריירה שלו לא הסתיימה בזיכרונות על סרטים ישנים.

כיום הוא משתתף בפרויקטים עצמאיים ובינלאומיים. ובדיוק בנקודה זו המפגש בתל אביב מפסיק להיות רק ערב של נוסטלגיה הוליוודית.

НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency שמים לב לאירוע זה בעיקר כי אחת מהעבודות החדשות של ליראס קשורה ישירות לאוקראינה.

סרט על אדם ששתק במשך עשרות שנים

בין הפרויקטים האחרונים של ליראס – The Optimist: The Bravest Act Is Truth.

זו סיפור בקנה מידה שונה לחלוטין. ללא מטוסים, סצנות פעלולים ומרדפים הוליוודיים.

הסרט קשור לסיפורו של אדם ששרד את השואה, הרברט הלר. בגיל ההתבגרות הוא עבר את אושוויץ-בירקנאו, ולאחר מכן הצליח לברוח במהלך צעדת המוות.

לאחר המלחמה הוא כמעט ולא דיבר על מה שעבר.

עשרות שנים.

ורק הרבה יותר מאוחר הסיפור הזה התחיל לצאת החוצה.

כאן לקורא הישראלי הסבר נפרד לכאורה אינו נחוץ, אבל ההקשר חשוב. בישראל, עדויות של ניצולי שואה – זו לא רק היסטוריה שלומדים מספרים. עבור משפחות רבות היא נשארת חלק מהביוגרפיה האישית. ועם כל שנה שעוברת, מספר האנשים שיכולים לספר על מה שעברו ממקור ראשון הולך ופוחת.

מכאן עולה נושא שהוא הרבה יותר רחב מסרט אחד.

מה קורה לזיכרון כאשר כמעט ולא נשארים עדים?

האם הקולנוע יכול לשמר לא רק עובדות, אלא גם קול אנושי?

ואיפה עובר הגבול בין עדות אמיתית לשחזור אמנותי?

לפרויקט של ליראס זה כבר סוג עבודה שונה לחלוטין ממה ששמו היה קשור אליו בעבר.

ואז – אוקראינה

במהלך המפגש בתל אביב מבטיחים לדבר בנפרד על פרויקט דוקומנטרי נוסף של ליראס.

הוא מוקדש לנשים אוקראיניות.

כרגע יש מעט מידע ציבורי עליו. אין טעם להמציא שם שהמארגנים לא ציינו, או לספר על עלילה שאף אחד עדיין לא פרסם רשמית.

ידוע פרט חשוב אחר: בפרויקט משתתפת האמנית האוקראינית יאנה דרזה.

וכאן התאריכים משתלבים כמעט באופן מושלם.

ב-16 וב-17 באוקטובר, ממש לפני המפגש עם ליראס, באותו מרכז תרבות אוקראיני מתקיימת תערוכה של דרזה “חוטי זהות”.

לישראלים כאן כדאי להסביר שלא מדובר בתערוכה רגילה של מזכרות עממיות.

דרזה עובדת עם מוטנקה – בובה אוקראינית מסורתית שעשויה מבד וחוטים, בדרך כלל ללא פנים מצוירות. בתרבות האוקראינית המוטנקה קשורה לזיכרון משפחתי, לסמליות הגנתית ולהעברת מסורת בין דורות.

אצל דרזה הצורה הזו הפכה לאמנות עכשווית. היא מחברת טכניקה מסורתית עם סיפור אישי, מלחמה, העברת אנשים ושאלת הזהות.

וכבר ביום למחרת התערוכה היא מופיעה באיכות אחרת – כמשתתפת בפרויקט דוקומנטרי של קולנוען אמריקאי.

זה מראה היטב איך הנושא התרבותי האוקראיני יוצא בהדרגה בישראל מעבר לפורמט המוכר של אירועי תפוצות.

הוא הופך לחלק מהשיחה עם הקולנוע הבינלאומי.

למה הסיפור האוקראיני הזה מעניין גם את ישראל

בשנים האחרונות הצופה הישראלי התרגל לראות את אוקראינה כמעט אך ורק דרך חדשות על המלחמה.

התקפות טילים.

ערים הרוסות.

משא ומתן.

סיוע צבאי.

קונפליקטים דיפלומטיים.

אבל מאחורי זה קל לאבד שכבה אחרת – אנשים שממשיכים לחיות, לעבוד, ליצור אמנות ולבנות מחדש את חייהם.

במיוחד נשים.

מיליוני נשים אוקראיניות לאחר הפלישה הרוסית מצאו את עצמן במצב שבו החיים הנורמליים הקודמים נעלמו תוך ימים ספורים. חלקן עזבו לחו”ל עם ילדים. חלקן נשארו באוקראינה. חלקן איבדו בית, עבודה או קרובים. חלקן מנסות לבנות חיים חדשים, תוך שהן נשארות חלק מהמלחמה.

ואם הפרויקט הדוקומנטרי של ליראס אכן ייבנה סביב הסיפורים האנושיים הללו, זה כבר הרבה יותר מעניין מסרט נוסף שמנסה להסביר את המלחמה רק דרך צילומי חזית.

מה בדיוק ייכנס לפרויקט, עדיין לא ידוע.

לכן אחת השאלות הברורות ביותר לליראס ב-18 באוקטובר היא את מי בדיוק הוא מצלם ולמה החליט לספר את סיפור אוקראינה דרך נשים.

מי ישאל את השאלות

מנחה המפגש – מקס פרימן, מחבר ערוץ הטלגרם “סינמאניאק” – @cinemaniacmax.

זהו ערוץ אישי על קולנוע לקהל בישראל.

שם מתפרסמות ביקורות, חדשות, טריילרים, המלצות וחומרים על קולנוע בינלאומי וישראלי.

כלומר, הבחירה במנחה כאן מובנת לחלוטין. המפגש מתוכנן לא כהרצאה רשמית של קולנוען מול קהל, אלא כשיחה רגילה של אדם שמכיר את הקולנוע מבפנים עם אדם שכותב ומדבר עליו כל הזמן.

לאחר החלק המרכזי מבטיחים לתת אפשרות לשוחח עם ליראס כבר ללא ראיון פורמלי.

18 באוקטובר: מה צריך לדעת

המפגש יתקיים ביום ראשון, 18 באוקטובר 2026.

המקום – מרכז התרבות האוקראיני, רחוב ירמיהו, 22, תל אביב-יפו.

הדלתות ייפתחו ב19:00.

לאחר החלק המרכזי של התוכנית, בערך מ20:30 עד 21:00, המארגנים תכננו שיחה לא פורמלית עם דין ליראס.

וכאן יש נקודה חשובה אחת.

המפגש יהיה כולו באנגלית, ללא תרגום.

כלומר, למי שקשה לתפוס שיחה ארוכה באנגלית, כדאי לקחת זאת בחשבון מראש.

מספר המקומות מוגבל, הכניסה בתשלום.

לרכישת כרטיס ניתן בלינק

המארגן – Israeli Friends of Ukraine, ארגון ציבורי ישראלי שעובד עם פרויקטים אוקראיניים-ישראליים, יוזמות תרבות וסיוע לאוקראינה.

כאן מעניין יותר לא הוליווד, אלא לאן הגיע האדם אחריה

כמובן, הכי קל לפרסם את המפגש עם שמות מוכרים.

‘האחים בלוז’.

‘טיפשים בלי הפסקה’.

‘כלא אווירי’.

‘מצדה’.

הסרטים האלה עובדים טוב על הפוסטר.

אבל אם מסירים אותם, נשארת סיפור הרבה יותר מעניין.

אדם שצילם במשך עשרות שנים קולנוע אמריקאי גדול, היום עוסק בסיפור של ניצול שואה ובמקביל עושה פרויקט דוקומנטרי על נשים אוקראיניות.

במבט ראשון אין קשר בין הנושאים הללו.

ואז מבינים שיש קשר בכל זאת.

גם כאן וגם כאן מדובר באנשים שעברו אירועים הרבה יותר גדולים מעצמם – ואז צריכים להמשיך לחיות ולספר מה קרה להם.

על זה אולי יתקיים השיחה המעניינת ביותר ב-18 באוקטובר בתל אביב.