NYT: ההימור על מרד לא עבד – כיצד החישוב הסודי של ארה”ב וישראל לפיצוץ פנימי באיראן הפך למלחמה ממושכת

לפני תחילת המלחמה נגד איראן בוושינגטון ובירושלים, כפי שכותב ב-22 במרץ 2026 The New York Times, היה חישוב לא רק על לחץ צבאי, אלא גם על קריסה פנימית מהירה של המשטר. היה צפוי שהתקפות על ראשי המערכת, פעולות של שירותי הביון וערעור המנגנון הרפרסיבי יכולים לדחוף את החברה האיראנית למרד. לאחר שלושה שבועות התברר: התרחיש הזה לא עבד, והמלחמה הלכה במסלול כבד ומסוכן יותר.

על מה בדיוק הימרו לפני המלחמה

לפי נתוני The New York Times, ראש ‘המוסד’ דוד ברנע הציג לבנימין נתניהו תרחיש, שבו כבר בימים הראשונים לאחר תחילת ההתקפות, המודיעין הישראלי יוכל להפעיל את האופוזיציה האיראנית, לדחוף להפגנות וליצור תנאים לנפילת המשטר. מאוחר יותר ברנע העביר את הרעיון הזה גם לנציגי ממשל דונלד טראמפ בוושינגטון. The Times of Israel, המספר מחדש את הפרסום של NYT, כותב שנתניהו השתמש בהערכות אלו כאחד מהטיעונים בשיחה עם טראמפ על ריאליסטיות התרחיש של שינוי השלטון בטהראן.

בלוגיקה של התוכנית הזו הכל נראה מפתה. עריפת ראש מהירה של המשטר, החלשת המבנים הכוחניים, סדרת פעולות ממוקדות — ואז פיצוץ פנימי שיקצר את המלחמה ויפטור את ישראל וארה”ב מהצורך להיכנס לעימות ארוך ויקר יותר. לכן נושא ה’מרד’ לא היה פנטזיה צדדית, אלא חלק מהאופטימיות הכללית של השבועות הראשונים.

אבל כבר אז במערכת האמריקאית ובחלק מהקהילה הצבאית הישראלית היו ספקות. בתיאורים של NYT נאמר שפקידים אמריקאים ואנליסטים של המודיעין הצבאי אמן היו מלכתחילה סקפטיים לגבי הרעיון של מרד המוני תחת הפצצות. הטיעון שלהם היה פשוט וקשוח: אנשים שעלולים להיירות על ידי כוחות הביטחון לא יוצאים לרחובות רק בגלל שהמדינה מופצצת.

למה הרעיון הזה נראה פוליטית נוח

לירושלים ולוושינגטון תרחיש כזה נראה כמעט אידיאלי. הוא אפשר לקוות שהמלחמה תהיה לא רק קמפיין צבאי, אלא גם מאיץ לקריסה פנימית של הרפובליקה האסלאמית. כלומר, המחיר של הסכסוך עבור בעלי הברית, השווקים והאזור יכול היה להיות נמוך יותר מאשר בהסלמה ממושכת.

כאן עובר העצב המרכזי של הסיפור הזה. אם להאמין לפרסום של NYT, לא היה מדובר רק בתקווה ל’אם יתמזל המזל’. ההימור על פיצוץ פנימי היה משולב בהסבר הפוליטי של המלחמה. וכאשר זה לא עבד, התברר שהסכסוך עבר לשלב הגרוע ביותר: המשטר נחלש, אך לא נשבר; הרחוב מפוחד; התגובות נמשכות.

למה המרד לא התרחש

שלושה שבועות לאחר תחילת המלחמה לא התרחש מרד רחב היקף באיראן. כפי שמספרים NYT ומקורות אחרים, ההערכות האמריקאיות והישראליות בסופו של דבר הסכימו על דבר אחד: המשטר איבד חלק מהיכולות, אך שמר על השליטה, והפחד מהצבא, המשטרה והמנגנון הכוחני נותר חזק מדי. דונלד טראמפ עצמו הודה ב-12 במרץ בשידור Fox News Radio שכוחות הביטחון האיראניים ‘יורים באנשים עם מקלעים’ אם הם מנסים להפגין, וכינה זאת מכשול רציני עבור האוכלוסייה הלא חמושה.

זה כנראה היה הטעות המרכזית בחישוב. מכה חיצונית לא בהכרח הופכת למהפכה פנימית. לפעמים קורה ההפך: המשטר, במקום להתפרק, מתלכד על בסיס פחד, דיכוי ודימוי של מצור חיצוני. לפי דיווחי רויטרס, זה בדיוק מה שקרה: המלחמה נכנסה לשבוע הרביעי, איראן לא ויתרה על ההסלמה, המשיכה לאיים על תשתיות האזור והימרה על סחיטה דרך מצר הורמוז והאנרגיה.

פרט נפרד מהסיפור הזה — הגורם הכורדי. לפי נתוני NYT, אחד מהתרחישים שנדונו כלל אפשרות של התקדמות כוחות כורדיים איראניים משטח צפון עיראק. אבל וושינגטון מאוחר יותר התקררה לרעיון הזה, וטראמפ הצהיר בפומבי ב-7 במרץ שהוא לא רוצה שהכורדים ייכנסו לאיראן. זה היה עוד סימן לכך שבתוך הקשר האמריקאי-ישראלי לא היה הסכמה מלאה על איך בדיוק צריך להיראות ה’מרכיב הקרקעי’ של הלחץ על המשטר.

הטעות לא הייתה רק מודיעינית, אלא גם פוליטית

אם לאחד את הכל יחד, לא נכשל רק תחזית אחת של ‘המוסד’. נכשלה רעיון רחב יותר, שהשילוב של מכות מלמעלה ודחיפה נסתרת מלמטה יפיל את המערכת במהירות. בתנאי איראן זה נראה יותר מדי ישיר.

אנשים יכולים לשנוא את המשטר ועדיין לא לצאת לרחובות. הם יכולים לחכות להיחלשותו ובו זמנית לא לרצות למות תחת כדורים או להיתקע בין מכונת הדיכוי למלחמה. במובן הזה, המסקנה שיש להסיק מהסיפור היא לא נעימה, אך חשובה לקהל הישראלי: חולשת המשטר והנכונות של החברה למרד — אינם אותו דבר.

לקוראי נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency יש כאן נקודה עקרונית. בישראל היום טבעי לרצות לראות בהיחלשות טהראן הזדמנות לשינוי אסטרטגי. אבל הפרסום של NYT מזכיר: תקווה למרד פנימי לא יכולה להחליף חישוב מפוכח. אם האסטרטגיה נבנית חלקית על כך שהאיראנים עצמם יביאו את התהליך לנפילת המשטר, וזה לא קורה, המחיר של הטעות הופך במהירות לאזורי.

מה זה משנה לישראל עכשיו

קודם כל — אופק המלחמה. אם הקריסה הפנימית המהירה של איראן לא התרחשה, אז נעלמת האשליה של קמפיין קצר עם סיום פוליטי נוח. ובמקומה מופיעה מציאות כבדה יותר: התקפות על תשתיות, התקפות תגמול על ישראל, סיכון להרחבת הסכסוך למדינות המפרץ ולחץ מתמיד דרך הורמוז. רויטרס ו-AP מתארים ב-48 השעות האחרונות בדיוק תמונה כזו: טראמפ מאיים להשמיד תחנות כוח איראניות, טהראן מבטיחה לחסום את הורמוז ולפגוע במתקני אנרגיה של ארה”ב ובעלות בריתה, והמלחמה כבר משפיעה ישירות על מחירים, תחבורה וביטחון של כל האזור.

שנית, משתנה השאלה על המטרה הפוליטית. כאשר ההימור על מרד לא עובד, נותרת הבחירה הישנה והלא נוחה: או ללכת לקמפיין ארוך יותר של התשה, או לחפש נוסחה חדשה של לחץ, מבלי להפוך את המלחמה להחלפת מכות אינסופית. לכן דברי נתניהו על כך ש’מהפכות לא עושים מהאוויר’ ושצריך מרכיב קרקעי, נשמעים לא כתיאוריה מופשטת, אלא כסימן לחיפוש השלב הבא. על כך כתבו גם תיאורים של NYT וגם התקשורת הישראלית.

ולבסוף, יש רמה שלישית — אמון בהערכות. אם לפני המלחמה תרחיש אופטימי הוצג כריאליסטי, ואז התברר במהירות שהמשטר לא נופל והרחוב לא מתרומם, אז בהכרח עולה השאלה לא רק על נתוני המודיעין, אלא גם על איך ההנהגה הפוליטית בחרה במה להאמין. זה נושא כואב לכל מדינה שנמצאת במלחמה. במיוחד לישראל, שכבר שילמה מחיר יקר מדי על טעויות בהערכת כוונות האויב וחוזק המערכות סביבה.

מסקנה סופית

הסיפור עליו כותב The New York Times חשוב לא כדרמה מאחורי הקלעים בין ‘המוסד’, הבית הלבן וממשלת נתניהו. הוא חשוב כי הוא מראה: במלחמה הזו אחת ההימורים המרכזיים נעשתה לא רק על פצצות, טילים ומבצעים מיוחדים, אלא גם על קריסה פסיכולוגית של המשטר מבפנים. וההימור הזה עדיין לא הצליח.

לישראל זה אומר דבר אחד: יהיה צורך להסתמך לא על תרחיש יפה של קריסת טהראן מהירה, אלא על מציאות כבדה וארוכה יותר. ובמציאות כזו המחיר של אשליה עצמית תמיד גבוה יותר מהמחיר של אמת לא נעימה.