רוסיה וישראל: מדוע השמדת החירות ברוסיה הופכת לאיום גם על אזרחי ישראל

ברוסיה כבר לא מספיק לשלוט בבחירות — עכשיו מסירים מהן את האפשרות להצביע באופן חוקי נגד המלחמה. עבור ישראל זו לא מדיניות רוסית זרה: ההשלכות כבר נראות ביחסים של מוסקבה עם איראן וחמאס, במצב הארגונים היהודיים ובסיכונים לישראלים שממשיכים לנסוע לרוסיה.

ב-17 באוגוסט 2026 התרחשו ברוסיה שני אירועים, שכל אחד מהם בנפרד ניתן היה להסתיר בכרוניקה הרגילה של דיכויים. יחד הם נראים אחרת.

לב שלוסברג, סגן יו”ר מפלגת “יאבלוקו”, קיבל 11 שנים וחודש אחד במושבה על התבטאויות אנטי-מלחמתיות. כמעט בו זמנית התברר סופית כי לא יהיה רשימה פדרלית של המפלגה עצמה בבחירות לספטמבר לדומה הממלכתית. רויטרס ו-Associated Press מקשרים בין שני האירועים לצמצום נוסף של המרחב לאי-הסכמה ציבורית עם המלחמה.

עצם השם שלוסברג לא אומר הרבה לרוב הישראלים. “יאבלוקו” — על אחת כמה וכמה. אבל דווקא בגלל זה כדאי להבין קודם כל מי כל האנשים האלה ולמה מפלגה רוסית קטנה פתאום קשורה לביטחון המדינה שנמצאת במרחק של כמה אלפי קילומטרים ממוסקבה.

פאבל שווייקו כותב ל-NAnews על פוליטיקה בינלאומית מישראל, אך גדל באוקראינה. עבור המחבר, הנושא הזה נמצא בדיוק בצומת של שתי מציאויות: המלחמה הרוסית כבר מזמן הפסיקה להיות רק בעיה אוקראינית, וההתקרבות של מוסקבה לטהראן הפכה את האבולוציה הפנימית של רוסיה גם לשאלה של ביטחון ישראלי. הביוגרפיה של המחבר ועבודתו ב-NAnews נבנים בדיוק סביב האופטיקה האוקראינית-ישראלית הזו.

המפלגה נשארה. אי אפשר לבחור בה יותר

“יאבלוקו” — מפלגה ליברלית שקיימת מאז שנות ה-90. היום היא לא מהווה מתחרה רצינית למפלגת השלטון: אין לה חברי פרלמנט בדומה הממלכתית, והייצוג האזורי שלה קטן. אבל רויטרס מכנה אותה המפלגה הרוסית היחידה הרשומה כחוק שמצהירה בגלוי נגד המלחמה.

מבחינה משפטית לא נאסר על “יאבלוקו”. המפלגה לא חוסלה, משרדיה לא נעלמו, שמה לא נכלל ברשימת הארגונים האסורים. בית המשפט ביטל את רישום הרשימה הפדרלית.

זו הבדל חשוב. אבל בו זמנית זה מראה את המבנה המוזר של הפוליטיקה הרוסית של היום: מפלגה יכולה להתקיים כל עוד לא נותנים לה לבצע את מה שמפלגות פוליטיות קיימות עבורו — להיאבק על השלטון.

התביעה הוגשה על ידי המפלגה הלאומנית הפרו-קרמלינית “רודינה”. בין הטענות היו הפרות של כללי התעמולה ומידע על תמיכה לא מדווחת. “יאבלוקו” עצמה דחתה את ההאשמות וכינתה את ההחלטה כמונעת פוליטית. לפני כן, ועדת הבחירות המרכזית רשמה את הרשימה.

מעניין במיוחד שהמפלגה לא היוותה איום ממשי על הרוב בדומה.

אם “יאבלוקו” הייתה מקבלת כמה אחוזים, המערכת הפוליטית הרוסית לא הייתה קורסת מכך. “רוסיה המאוחדת” לא הייתה מאבדת אוטומטית את השלטון, והממשלה לא הייתה מתפטרת.

התוצאה עצמה הייתה יכולה להיות מסוכנת יותר.

הבוחר היה מקבל לראשונה מזה זמן רב את האפשרות לסמן ליד מפלגה שמציעה בגלוי הפסקת אש, משא ומתן ושלום. לאחר ספירת הקולות הייתה מופיעה מספר רשמי: כמה אנשים בתוך רוסיה מוכנים לומר למלחמה “לא” באופן חוקי.

לא סקר של מהגרים. לא תגובות ביוטיוב. לא טלגרם.

פרוטוקול הבחירות הרוסיות.

אולי זו התוצאה שהשלטון לא צריך. לא בגלל ש”יאבלוקו” מסוגלת מחר לקחת את הקרמלין, אלא בגלל שהמספר היה הופך את קיומה של רוסיה האנטי-מלחמתית למדיד.

וכאן נמצא שלוסברג.

סיפור משפטי אחד מסיר את העמדה האנטי-מלחמתית מהקלפי. אחר מראה כמה שנים אפשר לקבל על הביטוי הפומבי שלה.

זה כבר לא בדיוק האוטוריטריזם הרוסי הישן

ההבדל עשוי להיראות אקדמי, אבל הוא די מעשי.

לשלטון אוטוריטרי מספיק לשלוט בתוצאה: לא לתת למישהו להיכנס, לא לתת למישהו זמן שידור, לצייר למישהו מספר נוח.

הלוגיקה הטוטליטרית הולכת רחוק יותר. היא מנסה להסיר את עצם הניסוח של האלטרנטיבה.

לא רק: “הפסדתם”.

אלא: “אין בכלל אפשרות כזו”.

מכאן נובע גם דרישה אחרת — לא מספיק פשוט לשתוק. לאדם ציבורי נדרש יותר ויותר להראות עמדה נכונה. המלחמה הופכת למבחן נאמנות, והמדינה בהדרגה לוקחת לעצמה מונופול על קביעת איזו גרסה של המתרחש נחשבת מותרת.

לקרוא לרוסיה המודרנית העתק מדויק של מדינות טוטליטריות מהמאה ה-20 יהיה פשוט מדי.

לרוסים נשארת רכוש פרטי. אפשר לבחור מסעדה, למכור דירה, להחליף עבודה, לפתוח חברה, לעסוק בענייני משפחה. המדינה עדיין לא מנסה לשלוט בכל דקה של החיים הפרטיים.

אבל בפוליטיקה הציבורית התמונה שונה. הבחירות הופכות להליך של אישור השלטון הקיים, בית המשפט מסוגל להעניש על אי-הסכמה פוליטית, והמילה “שלום” בהקשר מסוים הופכת לכמעט חשודה.

וכאן עולה השאלה, שחשובה ל-NAnews יותר מגורלה של “יאבלוקו” עצמה.

איזו מדיניות חוץ מנהלת מדינה שבתוכה כמעט נעלמים המנגנונים שיכולים לומר לשלטון “לא”?

מה הקשר לישראל

ישראלי יכול בהחלט לענות: אין לזה שום קשר אליי.

יש לנו את איראן. טילים. צה”ל. בני ערובה. בחירות משלנו. משברים פוליטיים משלנו. למה לעקוב אחרי מפלגה רוסית שבעבר קיבלה כמה אחוזי תמיכה?

כי המבנה הפנימי של המדינה משפיע על התנהגותה כלפי חוץ.

במקום שבו ההחלטות מוגבלות על ידי בית המשפט, הפרלמנט, העיתונות, כוחות פוליטיים מתחרים ודעת הקהל, השותפים לפחות מבינים את כללי המשחק. כאשר המגבלות הללו נעלמות, ההסכמה תלויה יותר ויותר בהחלטה של מרכז אחד.

היום מוסקבה מציעה תיווך.

מחר אותו משבר הופך לנושא של מיקוח.

עוד שנה הטכנולוגיות או התמיכה הפוליטית עוברות למדינה שהיא יריב של השותף מאתמול.

עבור ישראל, הלוגיקה הזו כבר הפסיקה להיות היפותזה.

רוסיה ואיראן כבר לא רק שותפים זמניים

ב-17 בינואר 2025 חתמו רוסיה ואיראן על הסכם שותפות אסטרטגית מקיפה ל-20 שנה.

ההסכם כולל שיתוף פעולה הדוק יותר של שירותי הביטחון, תרגילים צבאיים משותפים, פיתוח קשרים צבאיים-טכניים והחלפת מידע. רויטרס ציינה במיוחד את ההכנה והקואורדינציה המשותפת בתחום הביטחון וההגנה.

כאן חשוב לא להפריז.

ההסכם לא מחייב את רוסיה להיכנס אוטומטית למלחמה בצד איראן. אם טהראן תותקף, מוסקבה לא הופכת לפי נוסח ההסכם לשותפה שנייה במלחמה. זה לא מקביל לסעיף החמישי של נאט”ו.

אבל לישראל זה לא מרגיע במיוחד.

כדי לחזק את איראן, לכוחות הרוסיים אין צורך להיכנס לרמת הגולן.

רוסיה כבר שיגרה לחלל לוויינים איראניים Khayyam ו-Pars 1. ספינות רוסיות השתתפו בתרגילים ימיים משותפים עם איראן. במלחמה נגד אוקראינה, מוסקבה השתמשה באופן נרחב ברחפנים איראניים מדגם Shahed, ולאחר מכן החלה בייצורם בשטחה.

NAnews כבר ניתחו בפירוט כיצד המלחמה באוקראינה הפכה לשדה ניסוי לשיתוף הפעולה הצבאי הרוסי-איראני. עבור ישראל, הקו הזה חשוב במיוחד: הטכנולוגיות והניסיון ששתי המדינות מקבלות במלחמה אחת לא נעלמים לאחר סיומה.

והיחסים של מוסקבה עם טהראן לא חייבים להיות חמים.

הם יכולים להתווכח, לא לספק זה לזה את המובטח, להתחרות על שווקים ולהיות לא מרוצים מהתנהגות השותף. זה לא הורס את הבסיס הפרגמטי של שיתוף הפעולה: לאחד צריך נשק וטכנולוגיות, לשני — שווקים, כסף, כיסוי דיפלומטי ועקיפת מגבלות.

לפעמים ברית מתוך צורך חיה יותר זמן מברית מתוך אהבה.

NAnews — חדשות ישראל כבר לא שנה ראשונה מקשרים את המלחמה הרוסית-אוקראינית עם הביטחון במזרח התיכון בדיוק מהסיבה הזו. רוסיה קיבלה מאיראן טכנולוגיות למלחמה נגד אוקראינה. איראן מקבלת מרוסיה את מה שיכול לחזק את יכולותיה הצבאיות שלה.

ואז במוסקבה מופיע חמאס

לאחר ה-7 באוקטובר 2023, השלטונות הרוסיים קיבלו משלחת של חמאס במוסקבה. ישראל זימנה את השגריר הרוסי והצהירה רשמית על מחאה: משרד החוץ הישראלי אמר אז שקבלת פנים כזו שולחת אות של לגיטימציה לטרור נגד ישראלים. מוסקבה הסבירה את קשריה בצורך לדבר עם כל הצדדים.

הסיפור הזה לא הסתיים ב-2023.

ב-10 ביוני 2026 נפגש סגן שר החוץ הרוסי גאורגי בוריסנקו שוב במוסקבה עם מוסא אבו מרזוק מהנהגת חמאס. NAnews כתבו על הפגישה הזו בנפרד.

וכאן שוב נדרשת הסתייגות שקל לאבד בשיחה רגשית לאחר ה-7 באוקטובר.

קשר עם חמאס יכול להיות מועיל למשא ומתן על בני ערובה. בין החטופים היו אנשים עם אזרחות רוסית וישראלית, ואם ערוץ כלשהו יכול להחזיר אדם הביתה, לדחות אותו רק בגלל שנאה פוליטית זה חסר טעם.

אבל ערוץ קשר מועיל וברית אסטרטגית הם דברים שונים.

כאשר נציגי חמאס מקבלים קבלת פנים רשמית במוסקבה זמן קצר לאחר טבח ישראלים, זה נותן לקבוצה לגיטימציה בינלאומית נוספת. הדיפלומטיה הרוסית מקבלת עוד דמות על לוח המזרח התיכון שלה.

לכן האפשרות להתקשר לקרמלין לא אומרת שהאינטרסים של הקרמלין חופפים לאינטרסים של ישראל.

הקהילה היהודית: כרגע הבעיה לא בקמפיין ממשלתי

יש עוד רמה לסיפור הזה, שקל לשכוח ממנה כשמדובר בטילים ודיפלומטיה.

יהודים ממשיכים לחיות ברוסיה. פועלות קהילות, ארגונים דתיים, מבנים חינוכיים, ארגונים הקשורים לישראל ולעלייה.

אין בסיס לטעון שהשלטון הרוסי מנהל כעת קמפיין אנטישמי ממשלתי מרכזי. טענה כזו תהיה חזקה יותר מהעובדות הקיימות.

אבל יש בעיה אחרת.

כאשר בית משפט עצמאי מפסיק להיות מגביל אמיתי של המדינה, הביטחון של כל קהילה תלוי כבר לא רק בחוק. הוא תלוי יותר ויותר באילו יחסים הקהילה הזו נמצאת עם השלטון דווקא היום.

ב-2022 דרש משרד המשפטים הרוסי לחסל את הסניף הרוסי של הסוכנות היהודית “סוכנות” — מבנה שעוזר ליהודים לעלות לישראל. רשמית דובר על הפרות משפטיות ושאלות של נתונים אישיים; מוסקבה הדגישה שאין להעביר את העניין ליחסים בין מדינות.

האפיזודה עצמה לא הופכת לפחות מראה.

ארגון יהודי מרכזי גילה פתאום שהאפשרות לפעולתו נקבעת בבית משפט רוסי ברגע של הידרדרות היחסים של מוסקבה עם ישראל.

זה כבר לא תיאוריה.

רב שהתבקש לתמוך במלחמה

פינחס גולדשמידט היה רב ראשי של מוסקבה במשך שנים רבות.

לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה הוא עזב את המדינה. לפי משפחתו, הופעל עליו לחץ לתמוך במלחמה, והוא סירב. מאוחר יותר גולדשמידט יעץ בפומבי ליהודים הרוסים לשקול עזיבה. רויטרס דיווח על הלחץ כבר בקיץ 2022.

בסיפור הזה בולטת במיוחד אותה פרט כמו במקרה של שלוסברג.

מאדם ציבורי נדרש כבר לא רק לא להפריע למדינה.

רצוי לאשר נאמנות.

ואז הייתה מחצ’קלה

ב-29 באוקטובר 2023 פרצו מאות אנשים לשדה התעופה של מחצ’קלה לאחר הגעת מטוס מתל אביב.

בתמונות שבדק רויטרס, הקהל רץ דרך הטרמינל ושדה התעופה, הקיף את המטוס וחיפש יהודים וישראלים. ישראל דרשה מהרשויות הרוסיות להגן על אזרחיה ועל היהודים.

הקרמלין האשים את אוקראינה בפרובוקציה. קייב הכחישה זאת.

אין הוכחות לכך שהשלטון הרוסי עצמו ארגן את הקהל, ואי אפשר לייחס לו פקודה ישירה להסתער על שדה התעופה.

אבל הבעיה לא מסתיימת בשאלה “מי יצר את ערוץ הטלגרם”.

המדינה יכולה להסביר לאנשים במשך שנים את העולם דרך חיפוש אויבים, בוגדים, סוכנים זרים וקונספירציות חיצוניות. ואז מתברר פתאום שהיא לא שולטת לחלוטין במי בדיוק הקהל יבחר כאויב הבא.

במחצ’קלה בחרו בנוסעי המטוס מתל אביב.

לכן לארגונים יהודיים ברוסיה לא צריך תחזית אפוקליפטית, אלא הכנה משעממת: גיבויים של מסמכים ונתונים אישיים, ערוצי תקשורת יציבים, עורכי דין שנמצאו מראש, סדר פעולות ברור במקרה של בדיקה פתאומית או הגבלת עבודה.

מכר טוב במינהל יכול לעזור.

אבל פקיד מוכר — לא בית משפט עצמאי.

דרכון ישראלי: איפה נגמרת תחושת הביטחון

לישראל יש בעיה ישירה יותר — אזרחיה שלה.

במיוחד אלה שנותר להם אזרחות רוסית במקביל.

משרד החוץ הישראלי מזהיר במפורש: ישראלי עם אזרחות רוסית, שנמצא בשטח רוסיה, כפוף לחוקים ולכללים הרוסיים, כולל החלטות על גיוס לצבא הרוסי ואפשרות יציאה מהמדינה. אזהרה זו נשארת באתר השגרירות הישראלית.

NAnews שמו לב לאזהרה זו של משרד החוץ כבר ב-2024.

אבל רבים ממשיכים לתפוס את האזרחות הרוסית כמעט כמו מסמך נשכח במגירה.

אדם חי עשרים או שלושים שנה בישראל. כאן משפחתו, עבודתו, ילדיו, מיסיו, צבאו. במוסקבה נשארה אמו, דירה או ירושה. הוא טס לשם לשבועיים וחושב על עצמו קודם כל כישראלי.

המדינה הרוסית יכולה לראות את המצב אחרת.

דרכון ישראלי לא מבטל את האזרחות הרוסית בתוך רוסיה ולא יוצר חסינות קונסולרית אוטומטית. לכן לפני הנסיעה יש טעם לברר את מעמדו המשפטי, לבדוק אזהרות עדכניות של הרשויות הישראליות ולהעריך האם הנסיעה באמת נחוצה.

במיוחד זה נוגע לאנשים בגיל גיוס, פעילים, עיתונאים, חיילים לשעבר, עובדים בענפי טכנולוגיה רגישים ואלה שכתבו בגלוי על המלחמה.

אף אחד לא טוען שכל אדם כזה בהכרח ייעצר.

זה לא קריאה לפחד מכל שומר גבול רוסי.

העניין הוא אחר: אי אפשר לסמוך אוטומטית על כך שהחוקים שהאדם התרגל אליהם לפני עשר או חמש עשרה שנה ממשיכים לפעול ללא שינוי.

מה שכבר יש לו קשר ישיר לישראל

וכאן מופיע הפחד מגיוס חדש

אף אחד לא הכריז על גיוס המוני חדש ברוסיה ב-20 באוגוסט 2026.

כך בדיוק צריך לכתוב – ללא התחלה מוקדמת.

אבל סביבה כבר הופיע משהו שקשה להגדיר בצו: ציפייה.

בקיץ 2026 דיווחו מתווכים ארמנים על עלייה חדה בביקוש מצד רוסים לשכירת דירות בירוואן. אחד המשתתפים בשוק אמר שכ-80% מהפניות הנוכחיות מגיעות מאזרחים רוסים שהגיעו לאחרונה או מתכוונים לעבור; המחירים, להערכתו, עלו בכ-30%. DW קישרה את העצבנות הזו לשיחות על קמפיין גיוס חדש אפשרי, למרות שהרשויות הרוסיות טוענות שאין בו צורך.

בינתיים זה לא ‘יציאה חדשה’.

אבל עבור ישראל אפילו אות מוקדם כזה ראוי לתשומת לב משתי סיבות.

ראשית, ייתכן גל חדש של אנשים הזכאים לעלייה.

שנית, ברוסיה עצמה ישנם אזרחי ישראל שיכולים לגלות ששינויים בחוק הרוסי נוגעים להם ישירות.

כאן עדיף להתכונן לתרחיש שלא יקרה מאשר להתחיל להתמודד איתו לאחר סגירת הדלתות.

סנקציות לא הופכות דיקטטורה לדמוקרטיה

מסקנה נוספת מהסיפור הזה לעיתים קרובות מעוררת תגובה רגשית במיוחד בקרב ישראלים דוברי רוסית.

אם הסנקציות במשך כמה שנים לא הפילו את משטר פוטין ולא עצרו את המלחמה, למה הן נחוצות?

כי הפיכת רוסיה לדמוקרטיה אינה המשימה היחידה ואפילו לא המשימה הריאליסטית ביותר בטווח הקצר של הסנקציות.

הן לא מחליפות התנגדות פנימית, דיפלומטיה בינלאומית או תמיכה באוקראינה.

תפקידן הקונקרטי יותר הוא להפחית את כמות הכסף, הטכנולוגיות והמשאבים שהמדינה הרוסית יכולה לשלם עבור המלחמה, המכשיר הרפרסיבי וייצור הנשק. במקביל, ההגבלות מעלות את המחיר האישי של ההחלטות עבור פקידים, יצרני נשק, מתווכים פיננסיים ומשתתפים אחרים במערכת זו.

ב-23 ביולי 2026 האיחוד האירופי קיבל כבר את חבילת הסנקציות ה-21 נגד רוסיה. היא כללה 218 עמדות חדשות – 48 אנשים פיזיים ו-170 ארגונים. בנוסף, ההגבלות נגעו בבנקים, מבנים של מטבעות קריפטו, מפעלי תעשייה צבאית ועוד 41 כלי שיט של הצי הצללים הרוסי.

ב-17 באוגוסט הודיעה ראש הדיפלומטיה האירופית קאיה קלאס על הכנת הרחבה גדולה נוספת של הרשימות – בערך על 1600 אנשים פיזיים ומבנים, בעיקר הקשורים לתעשייה הצבאית הרוסית.

אבל מספר השמות עצמו עדיין לא מבטיח דבר.

אם הנפט הרוסי ממשיך להימכר דרך הצי הצללים, רכיבים דו-שימושיים עוברים דרך מתווכים, בנקים מוצאים מסלולים עוקפים, ורשתות קריפטו שומרות על חישובים, הרשימה יכולה לגדול ללא סוף.

לכן, יעילות הלחץ אינה נמצאת בהודעה לעיתונות, אלא בחסימת ערוצים ספציפיים.

מה לעשות עם זה לישראל

ישראל לא חייבת להעתיק אוטומטית כל חבילת סנקציות אירופית.

אבל יש לה אינטרס משלה.

האם בנקים ישראליים, חברות טכנולוגיה, מבנים מסחריים או מתווכים משמשים לאספקה לתעשייה הצבאית הרוסית? האם טכנולוגיות עוברות דרכם שמחזקות את המדינה, שמתקשרת יותר ויותר עם איראן?

אם התשובה היא אפילו לפעמים ‘כן’, זה כבר מפסיק להיות שאלה של סולידריות עם בריסל.

זו שאלה של ביטחון ישראלי.

במקביל, הסנקציות צריכות להשאיר חריגים הומניטריים. הן לא צריכות להפריע לעלייה, לתמיכה באסירים פוליטיים, לעבודה של תקשורת עצמאית או לאדם רגיל שמנסה לעזוב את רוסיה.

נאנווסטי — חדשות ישראל כאן מבדילים הבחנה חשובה: המדינה הרוסית והאדם הרוסי אינם אותו דבר.

הלחץ הסנקציוני על הקרמלין אינו רוסופוביה ולא צריך להפוך לעונש על מוצא.

יש גם טיעון אחר: הסנקציות כביכול דוחפות את רוסיה לזרועות איראן.

אפקט מסוים של בידוד כלכלי אכן קיים, ולא כדאי להתעלם ממנו. אבל ההתקרבות הרוסית-איראנית לא נוצרה לאחר חבילת יולי 2026. שאהד טסו מעל אוקראינה הרבה לפני כן, תמרונים צבאיים נערכו קודם לכן, והסכם עשרים שנה נחתם בין מוסקבה לטהראן בינואר 2025.

זו הייתה בחירת הקרמלין, ולא תגובה אוטומטית לסנקציה האירופית האחרונה.

הסרת הלחץ ללא שינוי בהתנהגות תיתן אות אחר: הזמן מוחק את מחיר המלחמה והדיכוי.

רוסיה לא תיעלם. האשליות עליה – יכולות

לישראל אין צורך להעמיד פנים שרוסיה כבר לא קיימת במזרח התיכון.

מוסקבה נשארת מעצמה גדולה, שומרת על קשרים דיפלומטיים, משפיעה על האזור ולעיתים באמת יכולה להיות מתווך מועיל. ערוצי תקשורת איתה נחוצים – כולל למען בני ערובה, אזרחי ישראל וקהילות יהודיות.

אבל ערוץ תקשורת לא ניתן לבלבל עם ברית.

כמו ששיחה פרגמטית לא ניתן לבלבל עם אמון.

בשנים האחרונות סיפורים שונים, לכאורה לא קשורים, החלו להצטבר זה לצד זה.

מפלגה אנטי-מלחמתית נשארת רשומה, אך נעלמת מהבחירות.

פוליטיקאי מקבל 11 שנים על נאומים נגד המלחמה.

רוסיה חותמת על הסכם אסטרטגי עם איראן וממשיכה בשיתוף פעולה צבאי-טכני איתה.

חמאס מגיע למוסקבה.

‘סוכנות’ מוצאת את עצמה בבית משפט רוסי.

הרב הראשי של מוסקבה עוזב לאחר לחץ.

קהל מחפש יהודים בשדה התעופה של מחצ’קלה.

משרד החוץ הישראלי מזהיר את אזרחיו שאזרחות רוסית יכולה להיות גיוס וקשיים ביציאה.

זה לא אירוע אחד ולא קונספירציה אחת. ודווקא בגלל זה התמונה חמורה יותר.

המגבלות הפנימיות של השלטון הרוסי הופכות לחלשות יותר ויותר. והמדינה, שיכולה לשנות כמעט באופן שרירותי את הכללים בפנים, יכולה לשנות אותם באותה מהירות בחוץ: ללחוץ על ארגונים, להגביל את אזרחיה, לשקול מחדש הסכמים ולהעביר משאבים למי שהיום נחוץ לקרמלין.

עבור ישראל, שותף כזה של רוסיה כבר הפך לאיראן.

לכן המשך הלחץ על המכשיר הממשלתי והצבאי הרוסי צריך להשתלב עם מדיניות שונה לחלוטין כלפי האנשים: תמיכה בתקשורת עצמאית דוברת רוסית, אסירים פוליטיים וקהילות יהודיות, שמירה על אפשרויות לעלייה והכנה לגל עלייה חדש אם המצב ברוסיה ישתנה שוב בפתאומיות.

וגם להקלת הסנקציות בעתיד צריכות להיות סיבות מדידות: הפסקת התוקפנות, שחרור אסירים פוליטיים, שחזור תחרות פוליטית אמיתית. לא הבטחה נוספת של מוסקבה ל’דיאלוג קונסטרוקטיבי’.

החוסר חופש הרוסי יכול להיראות כבעיה רחוקה כל עוד מסתכלים רק על מוסקבה.

אם מסובבים את המפה, ההשלכות שלה כבר נראות בטהראן. במשרדים שבהם מקבלים את חמאס. במצבם של יהודים רוסים. באזהרות משרד החוץ הישראלי. בשאלה האם אדם עם שני דרכונים יוכל מחר לעזוב את רוסיה בשקט.

הדרכון הישראלי נותן לאזרח הגנה עצומה.

המוצא היהודי נותן זכות לבית בישראל.

אבל לא הראשון ולא השני לא כדאי לקחת כמגן קסם בתוך מדינה שבה החוק תלוי יותר ויותר בצורך הפוליטי של היום.

זו הסיבה שהמתרחש עם החופש הרוסי – כבר לא רק סיפור רוסי.