ניסיון התנקשות בטראמפ: המודיעין האמריקאי לא אישר חלק מהמידע של ישראל על איראן

ישראל הזהירה מספר פעמים את וושינגטון על תוכניות אפשריות של איראן לרצוח את דונלד טראמפ. חלק מהמידע הזה לא אושר באופן עצמאי על ידי המודיעין האמריקאי – אם כי אזהרה אחת הייתה רצינית מספיק כדי שהשירות החשאי יחליף בסתר את מטוסו של נשיא ארה”ב.

בסיפור הזה יש פרט אחד שלא מתאים לכותרת פשוטה.

המודיעין האמריקאי לא הצליח לאשר חלק מהמידע שהועבר על ידי ישראל על תוכניות איראן לרצוח את דונלד טראמפ – ובו זמנית, שירותי הביטחון האמריקאים לקחו ברצינות רבה אזהרה אחת עד כדי כך שהחליפו בסתר את מטוסו של הנשיא ושינו את תוכנית הטיסה שלו מטורקיה.

זו לא טעות קטנה. אם נשאיר רק את החלק הראשון, תתקבל גרסה של “ישראל הפחידה את טראמפ עם מידע לא מאומת”. אם נשאיר את השני – “ההתנקשות כמעט התרחשה”. המידע הפתוח לא מאפשר לקבוע בכנות לא את הראשון ולא את השני.

נקודת המוצא לחומר זה הייתה פרסום חקירה של רויטרס מ-13 באוגוסט 2026. אבל החדשות עצמן לא עניינו אותנו בגלל האפשרות לכתוב שוב על איראן. הרבה יותר חשוב דבר אחר: המידע המודיעיני הישראלי הגיע לוושינגטון בתקופה שבה טראמפ קיבל החלטות שהשפיעו ישירות על המלחמה עם איראן, ולכן השאלה על איכות המידע הזה הופכת לשאלה של ביטחון ישראל עצמו.

לחדשות ישראל — Nikk.Agency כאן חשובה דווקא הקשר הזה: לא ויכוח מופשט של שירותי הביטחון, אלא המנגנון שבאמצעותו מידע מירושלים יכול להפוך תחילה להערכת איום אמריקאית, לאחר מכן להחלטת נשיא ארה”ב, ולאחר מכן לפעולות שתוצאותיהן משפיעות על תושבי ישראל.

ילנה גונקו לא מנסה לקבוע על פי פרסומים פתוחים את מה שרק עובדי מודיעין יכולים לדעת. עבור טקסט זה, המחברת השוותה את הסיפור על אזהרות ישראליות חדשות עם תיקים שכבר נחשפו על ידי משרד המשפטים האמריקאי על תוכניות רצח הקשורות לאיראן וחילקה בנפרד שלושה דברים שקל לערבב בחדשות קצרות: מה ישראל דיווחה, מה ארה”ב הצליחה לאשר וכיצד הרשויות האמריקאיות פעלו בפועל לאחר קבלת האזהרות.

בהשוואה כזו מופיעה אי ההתאמה העיקרית של החומר. ה-CIA בכמה מקרים היה בעל רמת ביטחון נמוכה בנתונים ישראליים ספציפיים. בינתיים, השירות החשאי באחד הפרקים החליט שלא ניתן לסכן את חיי הנשיא.

ישראל העבירה לא אזהרה אחת

לפי רויטרס, ישראל דיווחה שוב ושוב לצד האמריקאי במשך כשנה על תוכניות אפשריות של איראן לרצוח את טראמפ. זה חשוב: לא מדובר בשיחה אחת שנלכדה או הודעה אחת לפני נסיעה ספציפית.

מקורות הסוכנות מתארים מספר תרחישים אפשריים. ביניהם – תקיפה צלפים, ניסיון להשתמש באדם עם סכין במהלך אירוע המוני וגרסה מורכבת בהרבה של תקיפה על מטוס הנשיא באמצעות טיל נייד.

חלק מהאזהרות עברו דרך קו התקשורת הרגיל של שירותי הביטחון והגיעו ל-CIA ול-NSA. אחרים, לפי רויטרס, הועברו לאנשים ברמה גבוהה מספיק בבית הלבן.

זרם הודעות כאלה התחזק בתקופות רגישות במיוחד: לפני מלחמת 12 הימים של ישראל ואיראן ב-2025 ולפני החלטת וושינגטון להיכנס למבצע צבאי חדש נגד טהראן בפברואר 2026.

וכאן הניסוחים הופכים לעקרוניים.

רויטרס לא קבע את קיומו של צלף ספציפי, לא הראה אדם מגויס עם סכין ולא דיווח על חישוב שנמצא עם טיל. אנחנו יודעים שישראל העבירה אזהרות על תרחישים כאלה. זה לא אותו דבר.

השירותים האמריקאים ניסו לבדוק את המידע שהתקבל בערוצים שלהם. חלק מהמידע לא ניתן היה לאשר באופן עצמאי, וכמה הודעות ה-CIA העריך כמידע עם רמת ביטחון נמוכה – low confidence.

גם את המונח low confidence קל לתרגם לשפה רגילה בצורה לא נכונה. זה לא “הוכחנו שישראל שיקרה”. זה אומר: לאנליסטים אין חומר אמין או מאומת באופן עצמאי מספיק כדי לקבל את הגרסה הזו בביטחון גבוה כקבועה.

עבור המודיעין, הבדל כזה הוא נורמלי. עבור הפוליטיקה – לא תמיד.

באנקרה האמריקאים החליטו לא לבדוק את האיום על טראמפ

הפרק המייצג ביותר התרחש במהלך נסיעתו של טראמפ לפסגת נאט”ו באנקרה בקיץ 2026.

הצד הישראלי הזהיר את האמריקאים על תקיפה אפשרית על מטוס הנשיא. התרחיש כלל שימוש בטיל נייד בעת המראת טראמפ מטורקיה.

שירותי הביטחון הטורקיים, כפי שדיווחו לאחר מכן רויטרס, לא מצאו ראיות משלהם להכנת תקיפה כזו. גם לאמריקאים לא היה אישור פומבי לקבוצה ספציפית, נשק או עמדה מוכנה לשיגור.

אבל ב-8 ביולי קרה משהו שלא קורה בגלל נייר ריק לחלוטין.

טראמפ וקבוצה קטנה של אנשים שליוו אותו הועברו בסתר מ-Air Force One באמצעות רכב המשמש לשירות מטוסים. לאחר מכן הועבר הנשיא למטוס צבאי פחות בולט C-32A. Air Force One המריא בנפרד.

על סיפונו נותרו נציגים בכירים אחרים של הממשל ועיתונאים מהפול הנשיאותי.

עצם העובדה של מבצע כזה מאפשרת להסיק רק מסקנה מוגבלת, אך היא חשובה: השירות החשאי ראה את המחיר של טעות אפשרית גבוה יותר מאי הנוחות והסיכונים של שינוי מורכב של מטוס הנשיא.

זה עדיין לא הוכחה לקיומו של חישוב איראני עם טיל. אבטחת הנשיא חייבת תמיד לצאת מהתרחיש הגרוע ביותר אם הנזק הפוטנציאלי הוא עצום.

עם זאת, עולה שאלה אנושית לגמרי: עד כמה “נמוכה” נחשבה הביטחון באיום בפועל, אם בגללה משנים את תנועת הנשיא של ארה”ב?

אין תשובה בנתונים הפתוחים. וחוסר התשובה הזה כאן מעניין יותר מעוד גרסה רועשת על ניסיון התנקשות.

ארה”ב עצמה תפסה אנשים הקשורים לתוכניות רצח איראניות

יש עוד סיבה לכך שלא ניתן להסיק מהסיפור ש”איראן לא התכוונה להרוג אף אחד”.

לוושינגטון יש חומרים משלה – ללא תלות בישראל – על אנשים שהרשויות האמריקאיות מקשרות לתוכניות רצח פוליטיות של איראן.

בנובמבר 2024 הודיע משרד המשפטים של ארה”ב על תיק פרהאד שאקרי. לפי החקירה האמריקאית, נציג משמרות המהפכה האסלאמית הורה לו להכין תוכנית לרצוח את טראמפ.

בחומרי התיק הופיעה תאריך ספציפי – 7 באוקטובר 2024. הרשויות האמריקאיות גם דיווחו על משימות אחרות הקשורות למעקב ותקיפות על אנשים בארה”ב.

זה עדיין אישום של המדינה, ולא אפשרות להציץ לתוך עבודת שירותי הביטחון האיראניים. אבל מקור המידע כאן כבר שונה לגמרי: לא אזהרה ישראלית לאמריקאים, אלא חקירה פלילית אמריקאית.

המקרה השני מעניין עוד יותר.

הרשויות האמריקאיות האשימו את אסיף מרצ’נט בניסיון לארגן רצח פוליטי מוזמן. החקירה טענה שהוא פעל לטובת איראן וחיפש מבצעים בארה”ב. האנשים שהוא חשב שהם רוצחים פוטנציאליים שיתפו פעולה למעשה עם רשויות אכיפת החוק האמריקאיות.

במרץ 2026 חבר מושבעים פדרלי מצא את מרצ’נט אשם. בין המטרות שנשקלו, הרשויות האמריקאיות ציינו גם את דונלד טראמפ.

לכן, בו זמנית, שתי דברים שנראים סותרים זה את זה יכולים להיות נכונים.

איראן אכן יכלה לחפש דרכים לרצוח את טראמפ. ואזהרה ישראלית ספציפית על צלף, סכין או טיל יכלה להישאר לא מאומתת.

תמונה כזו פחות מרשימה מכותרת סנסציונית. אבל היא קרובה יותר למה שידוע באמת.

למה טראמפ בכלל הפך למטרה נפרדת

לאחר רצח קאסם סולימאני, נושא הנקמה בטראמפ לא נעלם מהערכות האיום האמריקאיות.

מפקד כוחות “קודס” של משמרות המהפכה האסלאמית נהרג במתקפה אמריקאית בינואר 2020. ההחלטה התקבלה על ידי טראמפ במהלך כהונתו הראשונה, והרשויות האמריקאיות לאחר מכן קשרו שוב ושוב תוכניות תקיפה על פקידים אמריקאים לשעבר וכיום עם רצון טהראן לנקום על סולימאני.

זה הופך את הדיווחים של ישראל לאמינים ברמת המניע. אבל מניע – עדיין לא תוכנית מבצעית.

אפשר לדעת שהאויב רוצה לנקום, ועדיין לא לדעת אם הוא באמת מצא כבר יורה, הביא טיל או קבע את מקום התקיפה.

ההבדל הזה הופך למטריד במיוחד כאשר מידע מודיעיני יוצא מחוץ למשרד האנליסט.

כי המידע על ניסיונות איראן לרצוח את טראמפ נדון לא רק על ידי עובדי שירותי הביטחון.

נתניהו, טראמפ והטיעון של איום אישי

לפני תחילת מבצע אמריקאי-ישראלי גדול נגד איראן בפברואר 2026, בנימין נתניהו שוחח עם דונלד טראמפ.

בחקירה קודמת של רויטרס דווח כי ראש ממשלת ישראל, בשכנוע נשיא ארה”ב בצורך לפעול נגד איראן, הזכיר בין היתר את ניסיונות קודמים של טהראן לארגן את רצח טראמפ עצמו.

קל מאוד לעשות את הצעד הבא ולכתוב: ישראל העבירה מידע לא מאומת, ואז השתמשה בו כדי לגרור את טראמפ למלחמה.

אבל אין הוכחות לשרשרת ישירה כזו.

בזמן השיחה, טראמפ כבר שקל מבצע צבאי, הכוחות האמריקאים התכוננו לפעולות אפשריות, וההחלטה לא הייתה תלויה בטיעון אחד בלבד. רויטרס גם לא הצליח לקבוע איזו תפקיד בדיוק שיחק נושא ההתנקשות בצו הסופי של הנשיא.

הצד הישראלי דחה את ההנחה שהאזהרות שימשו למניפולציה על טראמפ. וכאן לישראל יש טיעון חזק שגם אי אפשר להוציא מהטקסט לטובת גרסה יפה.

נניח את המצב ההפוך: שירות הביטחון הישראלי מקבל הודעה על רצח אפשרי של נשיא ארה”ב ומחליט לא להעביר אותה לאמריקאים כי לא ניתן לאמת את המקור בערוץ שני. אם משהו קורה לטראמפ לאחר מכן, לא ניתן היה להסביר שתיקה כזו לוושינגטון.

ישראל חייבת להעביר מידע כזה.

הוויכוח מתחיל הלאה – כשצריך לקבוע, מה בדיוק לעשות עם אזהרה לא מאומתת לאחר העברתה.

הבעיה החשובה ביותר – לא מי “שיקר”

בלוגיקה הפוליטית הרגילה מאוד רוצים למצוא את האשם.

או שישראל הגזימה באיום. או שה-CIA לא שם לב למשהו. או שהטורקים לא מצאו את התקיפה המתוכננת. או שהשירות החשאי נקט באמצעי זהירות יתרה.

הנתונים הפתוחים עדיין לא מאפשרים לבחור אחת מהגרסאות הללו.

אבל הם מאפשרים לראות בעיה חשובה יותר. בין הערכת מודיעין להחלטת פוליטיקאי יש פער שהכותרות העיתונאיות בדרך כלל מוחקות.

שירות הביטחון יכול לומר: “אנחנו לא יכולים לאשר את זה”.

אבטחת הנשיא בתגובה תאמר: “אנחנו בכל זאת נחליף את המטוס”.

המנהיג הפוליטי ישמע כבר שלישי: “איראן שוב רוצה להרוג אותך”.

וכל אחד מההצהרות הללו יכול להיות כנה בתוך מערכת הקואורדינטות שלו.

כאן מופיע השאלה הישראלית עצמה.

עבור ישראל, האמון האמריקאי במידע המודיעיני שלה – לא שאלה של יוקרת “המוסד” או סיפורים יפים על מבצעים סודיים. ישראל תלויה באיך וושינגטון מעריכה את תוכנית הגרעין האיראנית, ייצור הטילים, כוונות ההנהגה האיראנית, פעילות כוחותיה מחוץ למדינה והרגע שבו יש לראות איום נוסף כמידי.

אם לאחר הסיפור הנוכחי הסוכנויות האמריקאיות יתחילו לדרוש יותר אישור עצמאי למידע הישראלי, זה יכול להאט את קבלת ההחלטות. לפעמים זהירות כזו מגנה מפני טעות. לפעמים כמה ימים אבודים יכולים להיות בעלי מחיר שונה לחלוטין.

מה שפורסם על ידי רויטרס עדיין לא יכול להוכיח שהאמון בין שתי המדינות כבר נפגע. אבל יש בסיס לשאול על מנגנון האמון הזה.

וזה הרבה יותר רציני מוויכוח על המילים low confidence.

מה אנחנו יודעים – ואיפה נגמרים העובדות

ישראל אכן העבירה לארה”ב מספר אזהרות על תוכניות אפשריות של איראן לרצוח את דונלד טראמפ.

חלק מהמידע הספציפי לא הצליח המודיעין האמריקאי לאשר באופן עצמאי. בכמה מקרים ה-CIA העריך את הביטחון כנמוך.

הרשויות האמריקאיות בכל זאת נקטו אמצעי ביטחון ממשיים. במהלך נסיעה לטורקיה, טראמפ הועבר בסתר מ-Air Force One למטוס אחר.

קיימים גם תיקים פליליים אמריקאיים עצמאיים מישראל, המראים שאנשים הקשורים לאיראן אכן שקלו רציחות פוליטיות בארה”ב, כולל תקיפה על טראמפ.

אבל מכאן מתחילה טריטוריה שבה התשובה הכנה היא רק אחת: אנחנו לא יודעים.

אנחנו לא יודעים עד כמה היו אמינים המקורות הישראליים הראשוניים. לא יודעים אם היה אדם אמיתי עם טיל נייד באנקרה. לא יודעים אילו מסמכים ספציפיים ראה טראמפ. ולא יכולים להוכיח שהדיווחים על ניסיון ההתנקשות היו הגורם המכריע בהחלטתו לתקוף את איראן.

אבל לאחר השוואת הפרקים הללו, רואים את מה שאין בהודעה קצרה אחת על “מידע לא מאומת של ישראל”.

הסיפור נוגע כבר לא רק לשאלה אם טהראן רצתה לרצוח את דונלד טראמפ. הוא מראה עד כמה דקה הפכה הגבול בין מודיעין ישראלי, ביטחונו האישי של נשיא ארה”ב והחלטות וושינגטון על מלחמה עם איראן.

עבור ישראל, הפרק הבא מסוג זה עשוי להיות אפילו חשוב יותר מהנוכחי. בשלב מסוים, ירושלים תביא שוב לנשיא האמריקאי מידע עם המילים: האיום אמיתי ומסוכן לחכות.

אז יהיה חשוב לא רק מה שישראל יודעת.

יהיה חשוב גם עד כמה וושינגטון עדיין מוכנה להאמין לה לפני שתמצא אישור משלה.