זלנסקי העניק לנאטן שרנסקי: על מה יליד דונצק קיבל את העיטור האוקראיני השני

נתן שרנסקי קיבל מאוקראינה את עיטור “על הישגים” דרגה שנייה. בדקתי את הצו החדש עם הפרס של 2022, הצהרותיו על המלחמה והחלק האוקראיני בביוגרפיה שלו – ומאחורי שורת המסמך התגלתה היסטוריה שנמשכת כמעט שמונה עשורים.

מחבר: סטס שיפר
עמוד המחבר של סטס שיפר

הרב הראשי של אוקראינה משה ראובן אסמן בירך ב-28 באוגוסט 2026 את נתן שרנסקי על עיטור “על הישגים” דרגה שנייה והזכיר מיד שלוש ביוגרפיות שלו: יהודי מדונצק, אסיר פוליטי סובייטי ואחד מהפעילים הציבוריים הישראלים המוכרים ביותר שתמכו באוקראינה לאחר הפלישה הרוסית.

«אני גאה ביהודים כאלה!» — כתב אסמן. הוא ציין במיוחד ששרנסקי שכנע פוליטיקאים ומנהיגים יהודיים לעזור לאוקראינה, קרא להגברת הסיוע הצבאי ולהעברת אמצעי הגנה אווירית.

לפי הנתונים הזמינים לנתן שרנסקי אין אזרחות אוקראינית. במקורות ביוגרפיים עדכניים הוא מצוין כאזרח ישראל, ואין לו אזרחות אוקראינית.

תחילה בדקתי את עצם הענקת הפרס. ב-21 באוגוסט 2026 חתם ולדימיר זלנסקי על צו מס’ 756/2026. ברשימה הארוכה של זרים יש באמת שורה: «שרנסקי נתן — פעיל זכויות אדם ודמות ציבורית, מדינת ישראל». הפרס — עיטור “על הישגים” דרגה שנייה. הצו מסביר את הענקת הפרס בתרומה לשיתוף פעולה בין-מדינתי, תמיכה בריבונות האוקראינית ובשלמות הטריטוריאלית, שימור הזיכרון ההיסטורי, צדקה ופופולריזציה של אוקראינה.

אבל בהמשך מתגלה פרט שלא מופיע בברכתו של אסמן.

שרנסקי כבר קיבל את אותו עיטור אוקראיני.

ב-2022 הייתה דרגה שלישית. כעבור ארבע שנים — שנייה.

צו מס’ 595/2022 זלנסקי חתם ב-23 באוגוסט 2022, בדיוק יום לפני יום השנה הראשון לאחר הפלישה הרוסית המלאה לעצמאות אוקראינה.

שרנסקי מופיע שם גם כן. אז — כ”פוליטיקאי, פעיל זכויות אדם, מדינת ישראל” וקבלן עיטור “על הישגים” דרגה שלישית.

נוצרה רצף שקל לא להבחין בו בהודעה קצרה:

שנת 2022 — דרגה שלישית.

שנת 2026 — שנייה.

בין שני הצווים הללו עברו ארבע שנות מלחמה.

וכאן יש להפריד בזהירות בין מה שנקבע לבין הפרשנות. בצו של זלנסקי אין הסבר אישי נפרד על איזה מעשה ספציפי של שרנסקי היה הבסיס להעלאת הדרגה. הניסוח כללי לרשימה גדולה של מקבלי הפרס. לכן לכתוב שזלנסקי נתן לו דרגה שנייה “על הגנה אווירית”, “על תמיכה באוקראינה מהיום הראשון למלחמה” או, למשל, “על באבי יאר”, יהיה כבר השערה שלנו.

ניתן לקבוע דבר אחר: במה עסק שרנסקי ומה אמר בפומבי בין שני הפרסים.

הכרונולוגיה הזו מעניינת הרבה יותר מניסיון לנחש את המניע של נשיא אוקראינה.

למי שמחפש “על מה זלנסקי העניק לנתן שרנסקי פרס”, “איזה פרס קיבל שרנסקי מאוקראינה” או “נתן שרנסקי עיטור על הישגים”, התשובה לכן מורכבת משני חלקים. העובדה נקבעה בדיוק: באוגוסט 2026 הוא קיבל דרגה שנייה לאחר דרגה שלישית ב-2022. והמניע האישי הנוכחי של הענקת הפרס לא מפורט בצו הנשיאותי — ניתן לשחזר אותו רק על פי פעילותו הציבורית של שרנסקי, מבלי להציג השוואה כזו כטקסט המסמך.

דונצק בביוגרפיה הזו הופיע עוד לפני שהעיר הפכה לדונצק

אסמן מכנה את שרנסקי יהודי שנולד בדונצק. עבור הקורא המודרני זה נורמלי. היסטורית יש תיקון קטן.

ב-20 בינואר 1948, כאשר נולד אנטולי שרנסקי, עיר הולדתו נקראה סטלינו. דונצק היא הפכה ב-1961.

עצם המקור האוקראיני כאן אינו שחזור בדיעבד. הסוכנות היהודית מציינת את מקום הולדתו של שרנסקי כדונצק, אוקראינה. הוא גדל שם, ואז נסע ללמוד במוסקבה.

לנאנובוסטי יש עוד פרט חשוב משרנסקי עצמו. כאשר במאי 2025 זכרונותיו “לא אפחד מרע” פורסמו לראשונה באוקראינית, הוא דיבר על המשמעות המיוחדת של פרסום זה עבורו: אוקראינה — מקום הולדתו, והאוקראינית — שפת ילדותו. הוא הוסיף שהוא היה רוצה לראות את המהדורה האוקראינית של הספר בחנויות הספרים של דונצק המשוחררת.

נאנובוסטי: המהדורה האוקראינית של ספרו של נתן שרנסקי

הפרט הזה משנה את הטון של הסיפור הנוכחי. אוקראינה העניקה פרס לאדם שלאחר עשורים גילה את שורשיו האוקראיניים. הקשר למקום הולדתו שרנסקי עצמו הביע בפומבי.

עם זאת, דרכו מדונבאס לישראל לא הייתה ישירה כלל.

לאחר המכון הפיזיקו-טכני של מוסקבה שרנסקי ביקש רשות לעלות לישראל. השלטון הסובייטי סירב לו, בטענה ל”שיקולי ביטחון”. כך הוא מצא את עצמו בין מסורבי עלייה, או, בשפה המוכרת היטב בישראל, מסורבי עלייה — יהודים סובייטים שהמדינה סירבה להם בזכות לעלות.

הוא הצטרף גם לתנועת היהודים הסובייטים לעלייה ולפעילי זכויות האדם של אנדריי סחרוב. היה בין מייסדי קבוצת הלסינקי של מוסקבה.

ואז הקג”ב הגיע אליו.

בפסק הדין הסובייטי לא נכתב “מאבק לעלייה”

כאן הייתי מתקן עוד ניסוח פשוט מדי מההודעה המקורית של אסמן.

הוא כותב ששרנסקי עבר את בתי הכלא הסובייטיים בגלל פעילותו האנטי-סובייטית. בהעברה יומיומית המשמעות מובנת. ההיסטוריה המשפטית הייתה קשה יותר.

ב1977 נעצר שרנסקי. העיתונות הסובייטית הכריזה עליו כעובד של ה-CIA. ממשלת ארה”ב דחתה את ההאשמה. בשנה הבאה בית המשפט הסובייטי מצא אותו אשם בבגידה ובריגול וגזר עליו 13 שנות מאסר, כולל עבודות כפייה ובידוד.

הוא בילה במאסר תשע שנים.

מאחוריו כבר עמדה קמפיין בינלאומי שניהלה אשתו אביטל שרנסקי. ב-11 בפברואר 1986 הוא שוחרר והובא לגשר גליניקה בין מזרח ומערב ברלין להחלפה.

הסיפור על ההתנגדות הקטנה האחרונה מאושר גם בביוגרפיה של הסוכנות היהודית. כאשר לשרנסקי המשוחרר נאמר ללכת ישר על הגשר, הוא הלך בזיגזג. לישראל הגיע באותו יום.

לקורא הישראלי שרנסקי מכאן כבר הרבה יותר מוכר.

הוא המשיך בקמפיין לחופש היהודים הסובייטים, ייסד את מפלגת “ישראל בעלייה”, נכנס לכנסת, עבד כשר וסגן ראש הממשלה. מ-2009 עד 2018 עמד בראש הוועד הפועל של הסוכנות היהודית — סוכנות, שעוסקת בעלייה ובקשרים של ישראל עם קהילות יהודיות בעולם.

ביוגרפיה כזו הייתה יכולה להישאר סיפור של המלחמה הקרה.

בפברואר 2022 היא הפכה שוב לפוליטית באופן בלתי צפוי.

ארבעה ימים לאחר הפלישה הרוסית שרנסקי כבר התווכח עם הזהירות של ישראל

ב-28 בפברואר 2022 שרנסקי הצהיר בפומבי שישראל צריכה לנקוט עמדה מוסרית ברורה נגד פוטין.

באותו רגע זה נשמע הרבה יותר קונפליקטיבי מאשר עכשיו.

ישראל גינתה את ההתקפה הרוסית וסיפקה לאוקראינה סיוע הומניטרי, אך שאלת הנשק ובמיוחד מערכות ההגנה האווירית הישראליות הייתה שונה לחלוטין. ירושלים ניסתה לשמור על יחסים תקינים עם מוסקבה, כולל בגלל סוריה, שם הנוכחות הצבאית הרוסית השפיעה על חופש הפעולה של צה”ל נגד תשתיות איראניות ואספקת נשק לקבוצות הקשורות לאיראן.

שרנסקי לא הסכים עם ההיגיון הזה.

באוקטובר 2022 הוא הגיע לקייב ונפגש עם זלנסקי. השיחה נמשכה כעשרים דקות, ולאחר מכן התקיימה פגישה עם הנהלת מרכז הזיכרון לשואה “באבי יאר”. זלנסקי העלה ישירות את שאלת יכולות ההגנה האווירית של ישראל.

לאחר קייב שרנסקי אמר לעיתונאים ישראלים שהיה לו לא נעים להיות הראשון מבין הפעילים הציבוריים הישראלים ברמה כזו שנפגש עם זלנסקי לאחר תחילת המלחמה. הוא כינה את היעדר אפילו משלחת כנסת כחרפה.

כאן מופיעה החלק המאושר של דברי אסמן על הסיוע הצבאי.

שרנסקי אכן אמר שישראל צריכה לעזור לאוקראינה בנשק. הוא ראה את הפלישה הרוסית כהתקפה על יסודות העולם החופשי וקשר את הסיוע לאוקראינה עם האינטרסים של ישראל עצמה.

נאנובוסטי כבר חזרו לעמדה זו לאחרונה — לאחר פגישת יולי של משה אסמן עם שרנסקי בישראל. שם ניתחנו בנפרד עד כמה עמדתו הפומבית של שרנסקי לגבי אוקראינה הייתה שונה מהזהירות של ההנהגה הפוליטית הישראלית בשנות המלחמה הראשונות.

נאנובוסטי: פגישת משה אסמן עם נתן שרנסקי בישראל

נוצרת כאן מבנה פוליטי נדיר. מסורב עלייה סובייטי לשעבר, שישראל רואה בו במשך עשורים בעיקר כסמל למאבק היהודים הסובייטים לחופש, התחיל להשתמש באותו שפת חופש כבר בוויכוח עם ישראל — בגלל אוקראינה.

יש גם את באבי יאר. והקשר הזה הופיע הרבה לפני הצו הנוכחי

אם קוראים רק את הצהרותיו של שרנסקי על הגנה אווירית, אפשר לחשוב שהקו האוקראיני בפעילותו הפומבית התחיל ב-2022.

היא ישנה יותר.

שרנסקי קשור שנים רבות למרכז הזיכרון לשואה “באבי יאר” בקייב ועמד בראש מועצת המנהלים שלו.

לקורא האוקראיני זהו פרויקט זיכרון והיסטורי. לקורא הישראלי — המקום נושא עומס רגשי אחר. ב-29–30 בספטמבר 1941 נורו בבאבי יאר כמעט 34 אלף יהודים קייביים. הרציחות ההמוניות שם נמשכו גם מאוחר יותר.

כאן ההיסטוריה האוקראינית והיהודית של שרנסקי נפגשות ממש במקום אחד.

לנאנובוסטי נשמר עוד אפיזודה. בדצמבר 2025 סיפרנו על פרויקט הצלת והדיגיטציה של ארכיונים יהודיים באוקראינה, הקשור לבאבי יאר. שרנסקי דיבר אז על מיליוני מסמכים שיש לשמר כבר במהלך המלחמה הרוסית.

נאנובוסטי: שרנסקי על הצלת ארכיוני באבי יאר במהלך המלחמה

יש גם קשר פנימי טרי יותר. ביולי 2026 כתב סטס שיפר לנאנובוסטי על הספר “באבי יאר: היסטוריה וזיכרון”, שפורסם ב-PDF. שם שוב עלה אותה שאלה: מי וכיצד שומר על זיכרון ההשמדה ההמונית של יהודי אוקראינה שמונה עשורים לאחר מכן.

נאנובוסטי: “באבי יאר: היסטוריה וזיכרון”

לאחר מכן הפרס החדש נראה כבר פחות כמחווה דיפלומטית מקרית. אבל שוב אדגיש את הגבול: זהו השוואה שלי בין הביוגרפיה והפעילות הפומבית; הצו של זלנסקי לא מציין שהדרגה השנייה ניתנה לשרנסקי דווקא על העבודה עם זיכרון באבי יאר.

יומיים לאחר הצו שרנסקי היה שוב בקייב

תאריך נוסף נמצא כבר לאחר בדיקת הענקת הפרס עצמה.

הצו — 21 באוגוסט 2026.

ארוחת הבוקר הלאומית בקייב — 23 באוגוסט.

שרנסקי היה בין האורחים הבינלאומיים יחד עם נשיא ליטא גיטנאס נאוסדה, סגן נשיא ארה”ב לשעבר מייק פנס והנציג המיוחד לשעבר של ארה”ב לאוקראינה קית’ קלוג. מקורות הכנסייה היוונית-קתולית האוקראינית מדברים על כ-500 משתתפים במפגש.

בגרסה הקודמת של הטקסט כאן הופיעה אצלי אפשרות מסוכנת ליצור סצנה יפה: הצו נחתם, יומיים לאחר מכן שרנסקי בקייב — כלומר, העיטור יכול היה להימסר לו שם.

לא מצאתי אישור לכך.

אפשר לכתוב שב-23 באוגוסט הוא היה בקייב. אפשר לכתוב שביומיים לפני כן זלנסקי חתם על הצו. אי אפשר לחבר בין שני האירועים הללו במשפט “זלנסקי העניק לשרנסקי את העיטור בארוחת הבוקר”, כל עוד אין מקור שמאשר זאת.

עבור מודל 666 עצירה קטנה כזו יקרה יותר מאגדה ביוגרפית חלקה. היא מראה היכן מסתיים המסמך ומתחילה גרסה מושכת אך עדיין לא מוכחת.

הפוסט של אסמן הופיע מאוחר יותר. הרב הראשי של אוקראינה כתב שהוא מכיר את שרנסקי אישית, שוחח איתו רבות והשתתף איתו בפרויקטים עבור אוקראינה. הוא כינה אותו אדם שזוכר את שורשיו, “לא מפחד לקרוא לרע רע” ומשתמש בסמכותו האישית לעזור לאחרים.

אם נזרוק את החלק החגיגי של הברכה, נשארים העובדות.

שרנסקי נולד באוקראינה הסובייטית. המדינה הסובייטית לא הרשתה לו לעלות לישראל ולאחר מכן כלאה אותו באשמת בגידה וריגול. לאחר שחרורו הוא הפך לפוליטיקאי ישראלי ולראש הסוכנות היהודית. הנושא האוקראיני חזר לחייו דרך דונצק, באבי יאר וזיכרון היהודים הסובייטים. לאחר 24 בפברואר 2022 הוא דרש בפומבי מישראל עמדה נוקשה יותר וסיוע גדול יותר לאוקראינה.

ב-23 באוגוסט 2022 אוקראינה העניקה לו עיטור “על הישגים” דרגה שלישית.

ב-21 באוגוסט 2026 — שנייה.

ויומיים לאחר מכן שרנסקי שוב ישב באולם בקייב.

התמונה האחרונה הזו מספיקה לי בהחלט. אין צורך להמציא לה טקס הענקת עיטור.