- October 3, 2026
- 7:01 pm
- בעולם
24 בספטמבר 2026 Ukraїner פרסם כתבה של ויטלי פוברז’ני על בתי הקברות היהודיים הישנים באוקראינה. המחבר נסע דרך שלושה מקומות שונים לחלוטין – יאסיניה בזקרפטיה, רני במחוז אודסה וז’בוקריץ’ בפודוליה – ודיבר לא עם פקידים על “שימור המורשת” בכלל, אלא עם אלה שממש מכסחים שם את הדשא, מקימים גדרות, מחפשים כסף ומנסים לא לתת לבתי הקברות להיעלם.
מחבר — אנטון פשדינסקי
הטקסט מתחיל ביאסיניה כמעט במקרה. פוברז’ני יורד לאחר טיול בקרפטים, נכנס לבית קברות יהודי ישן ושומע בין העצים צלצול. בין מצבות הקברים הולכת פרה עם פעמון על צווארה.
הסצנה הזו עשויה להיראות כפרט דיווחי טוב בלבד. אבל אם מסתכלים מה עומד מאחוריה, זה הופך לא נעים: פעם חיו ביאסיניה כמעט אלף וחמש מאות יהודים. עכשיו מהעולם היהודי הגדול נותרו מאות אבנים, גדר עץ – ואדם שצריך קודם כל לנחש בכלל מה נמצא מאחוריה.
לישראל זו לא סתם היסטוריה אוקראינית רחוקה. משפחות רבות כאן מגיעות בדיוק ממקומות כאלה – זקרפטיה, בסרביה, פודוליה, גליציה, וולין. שם העיירה עדיין זכור, שם המשפחה של הסבא רבא ידוע, לפעמים נשמרה תמונה מלפני המלחמה. אבל איפה בדיוק קבורים אנשים מכמה דורות קודמים, המשפחה כבר לא יודעת.
לכן חקרתי מעבר לכתבה עצמה – לנתוני European Jewish Cemeteries Initiative, JewishGen, מדריכים היסטוריים ומסמכים על קהילות מקומיות. ושלוש הנקודות על המפה החלו להיראות אחרת לגמרי.
יאסיניה: 470 מצבות במקום עיירה שנעלמה
יאסיניה נמצאת בזקרפטיה, ליד רחוב. לישראלי שמחפש כאן שורשים משפחתיים, קל להתבלבל כבר ברמת מדינת הלידה של קרוב המשפחה: במהלך המאה ה-20 השטח הזה הספיק להיות חלק מאוסטרו-הונגריה, צ’כוסלובקיה, הונגריה, ברית המועצות ואוקראינה העצמאית. אדם יכול היה לחיות כל חייו כמעט במקום אחד, ובמסמכים שונים להיחשב יליד מדינות שונות.
לפי נתוני ESJF – European Jewish Cemeteries Initiative, ארגון אירופי שבודק ומגן פיזית על בתי קברות יהודיים ישנים – ביאסיניה נשמרו כ-470 מצבות.
מצבה – מילה מוכרת לישראלים מצבה, מצבת קבר. בבתי קברות ישנים במזרח אירופה זו בדרך כלל לוח אבן אנכי עם כתובת בעברית או יידיש, לפעמים עם עיטורים וסמלים שיכולים גם הם לספר הרבה על האדם הקבור.
המצבה המוקדמת ביותר שנמצאה על ידי ESJF ביאסיניה מתוארכת לשנת 1859, המאוחרת ביותר – לשנת 1988. בית הקברות מסומן כבר על מפת הקאדסטר של 1863. היקפו כ-321 מטר; השטח מגודר, אך החוקרים תיעדו צמחייה עבה וצורך בניקוי ותיקון הגדר.
עכשיו נוסיף אנשים.
בשנת 1930 חיו ביאסיניה 1,470 יהודים מתוך אוכלוסייה כוללת של 10,614 איש. זו לא הייתה חבורה של משפחות בשולי יישוב קרפטי. פעלו בתי כנסת, בתי ספר דתיים, מקווה, אגודות צדקה וארגונים ציוניים. צעירים יהודים התכוננו לעלייה ונסעו לארץ ישראל עוד לפני השואה.
בשנת 1941 הפכה יאסיניה לאחת הנקודות שדרכן עברה גירוש יהודי זקרפטיה, שהוכרזו על ידי השלטונות ההונגריים כאנשים ללא אזרחות מתאימה. הם הועברו לשטח אוקראינה הכבושה, לאזור קמנץ-פודולסקי, שם בסוף אוגוסט 1941 התרחש אחד הטבח ההמוני הראשונים של השואה בקנה מידה כזה.
לקהילה עצמה הגיעה הקטסטרופה הסופית באביב 1944. היהודים שנותרו ביאסיניה נאספו, הועברו לגטו מטסלקי בהונגריה, ומשם גורשו לאושוויץ. לאחר המלחמה חזרו מעטים, חלק מהשורדים עזבו מאוחר יותר לישראל.
יש תמונה שמשנה במיוחד את התפיסה של בית הקברות הנוכחי. הצלם הגרמני וולטר מוביוס צילם את יאסיניה בשנת 1934. באחת התמונות – בית הקברות היהודי, מצבות והקרפטים מאחוריהם. כלומר, ניתן לראות את המקום הזה עוד אז, כשהאנשים הקבורים ליד היו חלק מקהילה חיה, ולא נושא למחקר היסטורי.
עברו פחות ממאה שנה. עכשיו עיתונאי נכנס לשם על קול פעמון הפרה.
רני: בית הקברות נשאר, הקהילה הצטמצמה לכמה אנשים
מהקרפטים לרני – אוקראינה אחרת לגמרי. העיר עומדת על הדנובה, ליד מולדובה ורומניה, בבסרביה ההיסטורית.
לקורא הישראלי כאן גם הסבר מועיל. בסרביה – אזור היסטורי בין הפרוט לדניסטר, שהיה בתקופות שונות תחת שלטון האימפריות העות’מאנית והרוסית, רומניה וברית המועצות. כיום שטחו מחולק בעיקר בין מולדובה ואוקראינה. לכן מסמכים משפחתיים של יהודי בסרביה יכולים להיות ברוסית, רומנית, יידיש ועברית, ומדינת הלידה של אדם אחד במסמכים שונים לפעמים נראית אחרת.
בכתבה של Ukraїner בבית הקברות ברני הולכת ליליה אולייניק בת ה-57. לדבריה, היא כיום היהודייה הצעירה ביותר בעיר, ובסך הכל נותרו ברני ארבעה יהודים.
המספר הזה נשמע במיוחד מוזר בבית קברות שבו הספירה היא במאות קברים.
Ukraїner כותב על כ-400 מצבות. במהלך תיעוד מוקדם יותר של JewishGen החוקרים תיעדו יותר מ-500 קברים: 263 קברים זוהו, עוד 241 נותרו לא מזוהים. ההבדל ניתן להסבר לפחות בכך שמדובר בספירות שונות, מצב המצבות וזמן הבדיקה.
הקבר המוקדם ביותר שנקרא על ידי JewishGen מתוארך לשנת 1832, המאוחר ביותר – לשנת 2008. בערך מחצית מהכתובות שתועדו היו ברוסית, היו טקסטים רומניים, השאר – בעיקר בעברית. לפעמים השפות שכנות על קבר אחד.
בכניסה ליליה מראה בניין לבנים קטן – בית טהרה, בית טהרה, מילולית “בית טהרה”. במסורת היהודית זהו המקום שבו מכינים את גופת הנפטר לקבורה בהתאם לכללים הדתיים. ליליה זוכרת איך נפרדו שם מסבא וסבתא שלה בשנות ה-80 וה-90.
עכשיו בפנים שוכבות בקבוקים ריקים.
בית הקברות עצמו חווה שריפות, צמח, דרש ניקוי. חלק מהכספים לטיפול, מספרים המקומיים, הגיעו בשנים שונות מיוצאי רני החיים בישראל.
זה כמעט קו פיזי דרך כמה אלפי קילומטרים: אדם חי בישראל, מעביר כסף לעיר קטנה על הדנובה, כדי שיכסחו שם את הדשא סביב קבר של אדם שאולי מעולם לא ראה.
יש ברני גם בעיה שלא ניתן לפתור אותה כבר עם יום ניקיון אחד. חלק מבית הקברות מתקרב לצוק, הקרקע מתמוטטת. בכתבה רואים היטב עד כמה קרובה כבר הסחיפה לקברים.
בקיץ השנה הנוכחית קרה עוד דבר חשוב. ב-2 ביולי 2026 מועצת העיר רני סגרה רשמית את בית הקברות היהודי הישן לקבורות חדשות – כמעט ולא נותר מקום פנוי. המילה “סגרו” כאן יכולה להטעות: אף אחד לא מחסל את בית הקברות. מדובר בהפסקת קבורות חדשות, כלומר, שאלת שימור הקברים הקיימים הופכת רק לחדה יותר.
בשטח יש גם אנדרטה יוצאת דופן עם נשר, הקשורה, לפי עדויות מקומיות, לחיילים יהודים של האימפריה הרוסית. JewishGen מביא מידע על הרוגים במלחמה הרוסית-טורקית של 1877–1878 ובמלחמת העולם הראשונה; ליד תועדה קבר אחים של חיילים רוסים.
ההיסטוריה כאן הופכת בהדרגה לארכיאולוגיה של זיכרון. כל עוד חי אדם שיודע מה משמעות אבן מסוימת, יש סיפור. כשלא יישאר נושא הסיפור הזה, תישאר הכתובת – אם הספיקו לצלם ולקרוא אותה.
לכן NAחדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency סיפרו לאחרונה בנפרד על יוזמה אחרת לשימור אנדרטאות יהודיות באוקראינה – קטגוריה מיוחדת “מורשת יהודית” ב-Wiki Loves Monuments 2026. ברשימת התחרות כבר יותר מ-1,400 אובייקטים, כאשר יותר מ-800 מהם אינם בעלי מעמד הגנה ממלכתי. פירקנו את הפרויקט הזה כאן.
הקשר עם בית הקברות ברני ישיר. לפעמים הדבר הראשון שניתן לעשות למקום שנעלם – לא לשפץ אותו, אלא לפחות להספיק לתעד אותו כראוי.
ז’בוקריץ’: אין יותר יהודים, אבל יש אנשים שלא אכפת להם
הנקודה השלישית בכתבה – ז’בוקריץ’ במחוז ויניצה. כאן אין אפילו את ארבעת האנשים שנותרו ברני.
קהילה יהודית בכפר כבר אין.
אולנה פריסיאז’ניוק בת ה-31 סיפרה לפוברז’ני שהיא הגיעה לראשונה לבית הקברות היהודי המקומי רק כמה שנים לפני הגעתו. למרות שגרה ליד, קודם לכן פשוט לא שמה לב לשטח המגודל בין העצים והשיחים. לא הייתה גדר.
“הצווינטר נראה יותר כמו חלקת שדה עם עצים”, היא אומרת בכתבה.
ואכן, פעם האוכלוסייה היהודית כאן הייתה עצומה עבור עיירה קטנה. בשנת 1847 הקהילה מנתה 665 איש. מפקד האוכלוסין של 1897 תיעד כבר 1,307 יהודים מתוך 6,252 תושבים – יותר מכל חמישי. בשנת 1923 נותרו 823 איש, לפני מלחמת העולם השנייה, ב-1939 – 679.
היו בתי כנסת, חדרים, ואז בית ספר יהודי סובייטי. לזמן מה היה קולקטיב חקלאי יהודי.
בקיץ 1941 העולם הזה החל להיעלם פיזית. בסוף יולי הרגו את יהודי ז’בוקריץ’ בכמה מקומות ליד הכפר. בסתיו ובחורף הובאו לכאן גם 245 יהודים מגורשים מבוקובינה הצפונית ובסרביה; יחד עם כ-200 יהודים מקומיים ששרדו את ההריגות הראשונות, הם מצאו את עצמם בגטו.
כאן עולה מונח שקל לישראלי להבין לא נכון. טרנסניסטריה ההיסטורית של תקופת השואה – זו לא טרנסניסטריה הנוכחית הבלתי מוכרת ליד מולדובה. כך נקראה אזור הכיבוש הרומני העצום בין הדניסטר לבוג הדרומי בשנים 1941–1944. לשם שלטונות רומניה גירשו המונים יהודים מבסרביה ובוקובינה; אנשים מתו מהוצאות להורג, רעב, מגפות, קור ותנאי מחיה נוראים.
לאחר המלחמה החיים היהודיים בז’בוקריץ’ דעכו סופית. הקבורה האחרונה בבית הקברות המקומי מתוארכת לשנת 1992.
ואז קרה דבר שבשבילו, נראה, היה שווה לכתוב את כל הכתבה.
אולנה פריסיאז’ניוק הראתה את בית הקברות הנטוש בבלוג שלה. הסיפור קיבל תהודה, הופיעו קשרים, שיחות, ארגונים. בספטמבר 2025 ESJF בתמיכת משרד החוץ הגרמני הקימה סביב בית הקברות גדר מתכת.
לא שלט דקורטיבי. היקף אמיתי.
לפי נתוני הבדיקה של ESJF, אורכו כ-428 מטר. בשטח יש כ-300 מצבות שנשמרו. המצבה העתיקה ביותר שהצליחו לקרוא המומחים מתוארכת לשנת 1914, האחרונה – לשנת 1992, אם כי בית הקברות עצמו ישן בהרבה וכנראה הופיע עוד במאה ה-19.
הסיפור לא הסתיים כאן. ב-13–15 ביולי 2026 התקיים בז’בוקריץ’ ובקריז’ופול הסמוכה מחנה שדה נוער Stones of Remembrance – “אבני זיכרון”. המשתתפים ניקו את השטח, צילמו מצבות, למדו לעבוד עם אפיטפים יהודיים והכינו מפת בית הקברות.
לאדם מבחוץ זה עשוי להישמע כמו דבר קטן מאוד. נוער מנקה שלושה ימים אבנים ישנות בכפר אוקראיני.
אבל אם קבר לא מסומן על המפה, הכתובת לא נקראה והתמונה לא נשמרה בשום מקום, לאחר הרס המצבה קשה כבר לשחזר את המידע הזה.
כאן הכל נשען לא רק על קרנות
האנשים החיים ביותר בהיסטוריה של ז’בוקריץ’ בכלל לא עובדים בארגונים בינלאומיים.
מורה להיסטוריה טייסיה צ’פיל מספרת לילדים על היהודים שהיו פעם חלק משמעותי מאוכלוסיית הכפר, ומובילה אותם למקומות ההריגות ההמוניות. בני הזוג פטר ווליה בונדר מכסחים את בית הקברות. ווליה זוכרת שאמה עוד קודם לכן הלכה לשם עם מגל וניקתה את הקברים ביד.
למשפחת אולנה פריסיאז’ניוק נשמר סיפור משלהם מתקופת השואה. לפי זיכרונות המשפחה, סבתא רבתא שלה הביאה בסתר אוכל לילדה יהודייה ולגבר שהסתתרו. הגבר היה נגר ועשה למשפחה שולחן עץ.
השולחן נשמר.
דברים כאלה לא מתאימים היטב לניסוחים גדולים על “זיכרון היסטורי”. שולחן ישן בבית, כמה שמות, סיפור של סבתא, בית קברות מאחורי העצים – לעיתים קרובות זה בדיוק מה שהזיכרון מורכב ממנו, עד שמתחילים לאסוף אותו בארכיונים.
למה בתי הקברות נעלמו גם אחרי השואה
זו תהיה טעות להסביר את מצב המקומות האלה רק בהשמדת הקהילות היהודיות במהלך המלחמה.
מנהלת תוכניות החינוך של ESJF אלכסנדרה פישל מזכירה בכתבה את התקופה הסובייטית. מצבות ישנות שימשו כחומר בנייה, גדרות פורקו, בתי הקברות עצמם לפעמים נמסרו לבנייה, אצטדיונים ואובייקטים אחרים. לאחר היעלמות או עזיבת הקהילה, לעיתים קרובות פשוט לא נותרו אנשים שיכלו להגן על המקום.
לכן הגדר ש-ESJF מציבה סביב בית קברות ישן פותרת את השאלה הפרימיטיבית והבסיסית ביותר: היא מראה את הגבול.
כאן כבר לא שטח ריק.
כאן קברים.
ESJF עובדת עם מקומות כאלה מאז 2015. עד 2026 הארגון מדווח על 4,140 בתי קברות יהודיים שנבדקו בעשר מדינות ויותר מ-400 פרויקטים של גידור והגנה פיזית שלהם. אוקראינה תופסת מקום מיוחד בעבודה זו פשוט בגלל היקף העולם היהודי שהושמד כאן.
במקביל UNESCO מנהלת פרויקט לשימור המורשת הדוקומנטרית היהודית של אוקראינה. התוכנית מתוכננת לשנים 2025–2027, ממומנת על ידי האיחוד האירופי וכוללת דיגיטציה, שימור ארכיונים, עבודה עם היסטוריית השואה ופרויקטים חינוכיים.
מתברר כמה רמות שונות לחלוטין של עבודה אחת. איפשהו סורקים מסמך. איפשהו מצלמים מצבה. איפשהו מציבים גדר מתכת. ואיפשהו שכן פשוט לוקח מגל.
המלחמה הוסיפה עוד סיכון
לאחר הפלישה הרוסית המלאה השאלה הפסיקה להיות רק על הזדקנות האבן וצמיחת בתי הקברות.
בתי כנסת, בתי קברות, אנדרטאות ומבנים של קהילות יהודיות לשעבר נמצאים באותם ערים אוקראיניות שבהן מתבצעים תקיפות. חלק מהאובייקטים כבר נפגעו או נהרסו. לפעמים התמונה האחרונה מלפני המלחמה של האנדרטה הופכת באופן בלתי צפוי למסמך של איך היא נראתה לפני ההרס.
לכן הקטגוריה המיוחדת הנוכחית “מורשת יהודית” ב-Wiki Loves Monuments קיבלה משמעות אחרת. בשנת 2026 ברשימתה יותר מ-1,400 אובייקטים. לישראלי ביניהם עשוי להיות לא “אנדרטה אדריכלית” מופשטת, אלא בית כנסת שסבא רבא הלך אליו, בית המשפחה או בית הקברות של אותה עיירה, ששמה נאמר בבית במשך עשורים.
מקומות זיכרון גדולים קל יותר להבחין בהם. על באבי יאר יודעים כמעט כולם; השנה מלאו 85 שנה לטבח ההמוני של יהודי קייב, והטקסים נערכו גם באוקראינה וגם בישראל. NAחדשות סיפרו בפירוט על הטקס ביד ושם ועל הקשר של זיכרון באבי יאר עם שתי המדינות.
אבל ההיסטוריה של יהדות אוקראינה לא מורכבת רק מבאבי יאר.
יש את רני.
יש את יאסיניה.
יש את ז’בוקריץ’.
ועוד מאות מקומות, שאליהם לא מגיעות משלחות רשמיות ושבהם האדם היחיד שיודע היום את הדרך לבית הקברות היהודי עשוי להיות שכן מהבית הקרוב.
מה נשאר אחרי הקהילה
ביאסיניה חיו פעם 1,470 יהודים. עכשיו מומחים סופרים את המצבות שנשמרו.
ברני הקהילה, לפי דברי גיבורת Ukraїner, הצטמצמה לארבעה אנשים. עם זאת, בבית הקברות נותרו מאות קברים כמעט במשך שני מאות.
בז’בוקריץ’ לא נותרו יהודים כלל. אבל שם הופיעה גדר, תלמידים לומדים את ההיסטוריה של הקהילה, אנשים מנקים את בית הקברות, וחוקרים צעירים מצלמים כתובות, כל עוד ניתן לקרוא אותן.
עבורי כאן הכתבה של Ukraїner מפסיקה להיות סיפור על שלושה בתי קברות ישנים.
מדובר במה שקורה לזיכרון לאחר שנעלם מי שהיה חייב לשמור עליו.
לפעמים את החובה הזו מקבל קרוב משפחה רחוק מישראל. לפעמים קרן בינלאומית. לפעמים מורה אוקראינית שמסבירה לילדים למה מאחורי העצים יש אבנים עם אותיות שהם לא יודעים לקרוא. לפעמים משפחה שמכסחת קברים זרים במשך עשורים פשוט כי היא חושבת שזה לא נכון להשאיר אותם בעשבים.
ולפעמים הכל מתחיל בכלל בלי כוונה להציל מישהו.
אדם הולך בקרפטים, יורד ליאסיניה, שומע מאחורי גדר עץ צלצול פעמון פרה – ומחליט לבדוק מה שם.
מאחורי הגדר מתגלה בית קברות.
ומאחורי בית הקברות – עולם שנעלם.
