העדים האחרונים של התקופה: בישראל חיים כ-111 אלף ניצולי שואה, ומספרם הולך ופוחת ללא הרף

12 באפריל 2026, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, פרסמה הרשות לזכויות ניצולי השואה נתונים חדשים על אנשים שהביוגרפיה האישית שלהם נשארת עדות חיה לאחת הטרגדיות הנוראות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. לפי נתונים אלו, כיום חיים בישראל כ-111 אלף ניצולי שואה. כולם מעל גיל 80, וכמעט שליש כבר עברו את גיל 90.

זה לא רק סטטיסטיקה לדו”ח ולא סיכום דמוגרפי רגיל. עבור ישראל, מספרים כאלה יש להם משקל מיוחד, כי מדובר בדור שעבר השמדה, גירוש, השפלה, מחנות, גטאות, רדיפות, ואז עזר לבנות ולחזק את המדינה היהודית. וככל שהמדינה מתקרבת לתאריך זיכרון נוסף, כך מרגישים לא רק את האחריות ההיסטורית, אלא גם את שאלת הזמן: נושאי הזיכרון הישיר הולכים ומתמעטים.

במקביל, התמונה של ההיסטוריה היהודית בעשורים האחרונים השתנתה באופן רדיקלי. אם בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, היו בעולם כ-16.6 מיליון יהודים, אז בתחילת 2025, כפי שדווח עם הפניה לשירות החדשות “כאן”, היו כ-15.8 מיליון. במילים אחרות, גם עשורים לאחר השואה, העם היהודי מבחינת מספרים עדיין לא השיב את הרמה שלפני המלחמה.

ישראל הפכה למרכז הראשי של העולם היהודי

על רקע זה, מדד אחר הוא בעל משמעות מיוחדת. אם בשנת 1939 חיו בשטח ישראל הנוכחית רק כ-449 אלף יהודים, כלומר כ-3% מהיהדות העולמית, אז כיום במדינת ישראל חיים כ-7.2 מיליון יהודים – כ-45% מכלל היהודים בעולם.

המספר הזה אומר הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון. לאחר השואה, מרכז הכובד של העם היהודי זז לא רק גיאוגרפית, אלא גם תרבותית. ישראל הפכה לא רק למקום של תחייה לאומית, אלא גם למרחב המרכזי של ביטחון יהודי, זיכרון והמשכיות היסטורית.

ארה”ב נשארת המרכז השני בגודלו של אוכלוסייה יהודית – כ-6.3 מיליון איש, או כ-40% מהיהדות העולמית. אבל דווקא ישראל היום נושאת על עצמה עומס מוסרי מיוחד, כי כאן הזיכרון של השואה קיים לא מרחוק ולא רק במוזיאונים, אלא בתוך משפחות, ערים, ארכיונים, תוכניות לימודים, סמלים מדינתיים ושפה יומיומית.

מי היום נמנה עם ניצולי השואה

לפי הנתונים שפורסמו, כל ניצולי השואה החיים כיום בישראל הם מעל גיל 80. כ-28% כבר הגיעו לגיל 90 ומעלה. נשים מהוות 63% מהקבוצה הזו, גברים – 37%.

כמעט מחצית מהם, 49.3%, הם אלמנים או אלמנות. במקביל, בישראל עדיין חיים כ-9300 זוגות נשואים, שבהם שני בני הזוג שרדו את השואה. פרט זה נשמע חזק במיוחד: מאחורי המספרים היבשים עומדות לא רק גורלות של אנשים בודדים, אלא גם משפחות שלמות שהצליחו לשרוד לאחר חורבן אירופה, ליצור בית, לגדל ילדים ולהגיע לזמן שבו הזיכרון של השואה כבר עובר מעדות אישית למורשת היסטורית.

חשוב גם שהסטטיסטיקה הישראלית כוללת לא רק אסירים לשעבר של מחנות וגטאות באירופה. היא כוללת גם יהודים מעיראק, ששרדו את אירועי הפרהוד בשנת 1941, וכן יוצאי מרוקו, אלג’יריה ותוניסיה, שנחשפו להגבלות, אפליה ורדיפות בתקופת משטר וישי והשפעת הנאצים. זה מרחיב את המבט על השואה ומראה שהזיכרון שלה בחברה הישראלית מזמן יצא מגבולות הסיפור המרכזי-אירופי בלבד.

מהברית המועצות לשעבר ועד מרוקו: איך נראית מפת הזיכרון בתוך ישראל

כ-60% מניצולי השואה החיים כיום בישראל נולדו באירופה. הקבוצה הגדולה ביותר ביניהם היא יוצאי ברית המועצות לשעבר, כ-36%. זה לא מפתיע: חלק ניכר מניצולי השואה מברית המועצות עלו לישראל במהלך העלייה הגדולה של שנות ה-90, ולפי הנתונים הקיימים, כ-84% מהקטגוריה הזו הגיעו אז.

עוד כ-37% מניצולי השואה הם ילידי אסיה ואפריקה. ביניהם בולטים במיוחד יוצאי מרוקו – 16.9%, וכן מעיראק – 10.9%. עבור ישראל המודרנית זה דגש חשוב מאוד, כי הוא שובר את התפיסה הפשוטה שההיסטוריה של השואה ורדיפות אנטישמיות בתקופת המלחמה נוגעת רק לחוויה האשכנזית של אירופה.

בהקשר זה, חדשות ישראל – Nikk.Agency רואה חשיבות מיוחדת להזכיר: הזיכרון של השואה בישראל הוא רב-לשוני, רב-קהילתי ועמוק שזור בהיסטוריה של יהודים מאירופה, צפון אפריקה והמזרח התיכון. זה לא רק זיכרון של העבר, אלא גם מרקם חי של הזהות הישראלית, שבו גורלות משפחות מלבוב, בגדד, קזבלנקה, אודסה, בוקרשט ותוניס נפגשים בבית לאומי אחד.

נתונים של משרד העלייה והקליטה ראויים לתשומת לב מיוחדת. בעשר השנים האחרונות, מאז 2016, עלו לישראל 2316 ניצולי שואה. ולאחר 7 באוקטובר 2023 הגיעו למדינה היהודית עוד כ-120 אנשים מהקטגוריה הזו. הכי הרבה עולים כאלה הגיעו בשנת 2022 – 815 אנשים.

המספרים האלה גורמים להסתכל מחדש על המילה “עלייה”. עבור מישהו זהו מסלול של מומחה צעיר, עבור מישהו – החלטה משפחתית, ועבור מישהו זהו חזרה לישראל כבר בזקנה עמוקה, לאחר כל החיים שחיו ולאחר כל הטראומות של המאה ה-20. נכון לאפריל 2026 חיים בישראל 40136 ניצולי שואה שעלו לארץ מאז 1989.

איפה חיים ניצולי השואה היום

היום ניצולי השואה מפוזרים בכל הארץ, אבל כ-95% מהם חיים בערים. המספר הגדול ביותר מתגורר בחיפה – כ-7500 אנשים. אחר כך באים ירושלים, שבה חיים כ-7100 ניצולי שואה, תל אביב-יפו עם כ-6000, אשדוד – כ-5500 ונתניה – כ-5400 אנשים.

העובדה שחיפה תופסת את המקום הראשון גם נראית סמלית. העיר הזו כבר מזמן מהווה אחד המרכזים הגדולים של עלייה, התאמה חברתית וזיכרון רב-לשוני בישראל. כאן מרגישים במיוחד את הקשר בין הביוגרפיות של אנשים שעברו דרך אירופה, ברית המועצות, צפון אפריקה והמזרח התיכון, לבין החיים המודרניים של המדינה.

הזיכרון עובר מהסטטיסטיקה לחובה מוסרית

ככל שנשארים פחות עדים ישירים, כך האחריות של החברה עולה. ישראל היום שומרת לא רק על מספר גדול של ניצולי שואה, אלא על הקו החי האחרון עם הדור שיכול לומר לא “למדנו”, אלא “חווינו את זה”. ולכן כל פרסום חדש של סטטיסטיקה כזו נתפס לא כפורמליות, אלא כתזכורת: לזמן יש גבול, ולזיכרון לא צריך להיות תאריך תפוגה.

על רקע העובדה שמספר היהודים בעולם עדיין לא הגיע לרמה של 1939, הנושא הזה נשמע עוד יותר כבד. מדינת ישראל הפכה לתשובה היסטורית לחוסר ההגנה של היהודים בעבר, אבל התשובה הזו לא משחררת מהחובה לזכור, לדאוג ולדבר בכנות על מה שקרה.

לכן המספר 111 אלף – זה לא רק דמוגרפיה של אפריל 2026. זה 111 אלף סיבות לכך שיום הזיכרון לשואה בישראל נשאר לא טקס, אלא עצב של החיים הלאומיים. וכל עוד חי לפחות אדם אחד שיכול לספר איך העולם הגיע לתהום, למדינה היהודית ולכל העם היהודי נשארת לא רק החובה להקשיב, אלא גם החובה לעשות הכל כדי שדבר כזה לעולם לא יחזור.