מדינות מיליארדריות ללא נבחרת: מדוע המדינות המאוכלסות ביותר בעולם שוב צופות במונדיאל 2026 עם דגלים זרים

ב-28 ביוני בדאקה, אלפי אנשים צפו במשחק גביע העולם בכדורגל 2026 בין ארגנטינה לירדן לא כצופים נייטרליים.

הם צעקו, התווכחו, שמחו, דאגו על כל מהלך וכל בעיטה.

רבים לבשו חולצות לבנות-כחולות של נבחרת ארגנטינה. אבל אלה לא היו ארגנטינאים. אלה היו אוהדים מבנגלדש — מדינה שבה אוהבים כדורגל באופן המוני, רועש ואמיתי, אך אין לה נבחרת משלה בגביע העולם עד כה.

כאשר ליאונל מסי הבקיע את שערו הראשון בטורניר, שלח את הכדור מעבר לשוער אלג’יריה, החלה כמעט שמחה לאומית באזורי האוהדים בדאקה. רק שלנבחרת הלאומית, שאפשר היה לעודד כך, לא הייתה בנגלדש במונדיאל.

תמונה דומה נראית בהודו ובאינדונזיה. אנשים מתאספים מול המסכים, מעודדים את ארגנטינה, ברזיל, צרפת, מרוקו או קבוצות אחרות, אך עושים זאת כי הנבחרות שלהם נשארות מחוץ לטורניר הכדורגל המרכזי של העולם במשך שנים.

וכאן עולה שאלה שחשובה לא רק לספורט – כותב bbc ב-5 ביולי 2026.

מדוע שמונה מתוך עשר המדינות המאוכלסות ביותר בעולם אינן מיוצגות בגביע העולם 2026?

אוכלוסייה גדולה לא מבטיחה כדורגל גדול

במבט ראשון נראה כי מדינה עם אוכלוסייה עצומה צריכה אוטומטית להיות בעלת נבחרת חזקה.

יותר אנשים — יותר ילדים בחצרות, יותר כישרונות פוטנציאליים, יותר תחרות, בחירה רחבה יותר למאמנים. בתיאוריה זה נשמע הגיוני. בפועל, הכדורגל מורכב הרבה יותר.

מתוך עשר המדינות המאוכלסות ביותר בעולם, רק שתיים משחקות באליפות הנוכחית — ארה”ב וברזיל. רוסיה וניגריה בעבר עלו מספר פעמים לגביעי העולם, אך בטורניר הזה הן אינן. סין ואינדונזיה הופיעו במונדיאל רק פעם אחת.

הודו, בנגלדש, אתיופיה ופקיסטן עדיין נשארות מדינות עם עניין עצום בכדורגל, אך ללא נוכחות אמיתית על הבמה המרכזית.

להודו הייתה היסטוריה מיוחדת: באופן פורמלי המדינה העפילה לגביע העולם 1950 בברזיל, אך פרשה פחות מחודש לפני ההתחלה. מאז, המדינה המאוכלסת ביותר בעולם לא חזרה להזדמנות זו.

השחקנית, הסופרת ואוהדת הכדורגל הבנגלדשית אודיטה קארים מנסחת את הבעיה בצורה קשה: למדינה שבה מיליוני אנשים אוהבים כדורגל, פיגור כזה נראה בלתי מתקבל על הדעת.

והיא צודקת.

כדורגל במדינות כאלה קיים. אוהדים יש. תשוקה יש. אבל בין אהבה למשחק לנבחרת שיכולה להעפיל לגביע העולם, יש מרחק עצום.

כסף, תשתיות ומערכת

הכלכלן הבריטי סטפן שימנסקי, מחבר שותף של הספר Soccernomics, מסביר את הכדורגל דרך ההיגיון של הכלכלה הלאומית.

כדי שהכלכלה תצמח, צריך אנשים. אבל אנשים לבד לא מספיקים. צריך הון, תשתיות, מוסדות, ניהול ויכולת להפוך פוטנציאל לתוצאה.

בכדורגל זה אומר מגרשים איכותיים, אקדמיות לילדים, מאמנים, מערכת מיון, ליווי רפואי, תחרויות סדירות, ניהול שקוף של הפדרציות ודרך ברורה מכדורגל ילדים למועדון מקצועי.

אם זה לא קיים, מיליוני בנים ובנות יכולים לאהוב כדורגל, אבל המדינה עדיין לא תקבל נבחרת חזקה.

שימנסקי גם מציין את חשיבות העושר. בניתוח שלו, מדינות כדורגל מצליחות לרוב יש הכנסה ממוצעת גבוהה מספיק שמאפשרת להשקיע בספורט באופן שיטתי ולא במהלכים אקראיים.

אבל יש יוצאים מן הכלל.

ברזיל וארגנטינה אינן המדינות העשירות ביותר בעולם, אך יחד הן זכו בשמונה תארים של אליפות העולם. זה מראה שכסף חשוב, אבל לא פותר הכל.

יש עוד גורם — זיכרון כדורגל.

מדוע המעצמות הכדורגל הוותיקות עדיין מובילות

כל המדינות שאי פעם זכו בגביע העולם היו חזקות בכדורגל כבר מזמן.

ארגנטינה, ברזיל, אנגליה, צרפת, גרמניה, איטליה, ספרד ואורוגוואי לא הופיעו בכדורגל העולמי אתמול. הנבחרות שלהן, המועדונים, בתי הספר והתרבות האוהדת התגבשו במשך עשרות שנים, ולעיתים יותר ממאה.

אורוגוואי — דוגמה במיוחד מובהקת.

במדינה חיים כ-3.5 מיליון אנשים, אך היא זכתה פעמיים באליפות העולם — ב-1930 וב-1950. הסוד אינו בגודל האוכלוסייה, אלא בהתחלה מוקדמת, תרבות כדורגל ותחרות בינלאומית צפופה. המשחק הראשון של נבחרת אורוגוואי נערך כבר ב-1902 נגד ארגנטינה.

למדינות רבות באפריקה ודרום אסיה ההיסטוריה הייתה שונה. הן קיבלו עצמאות מאוחר יותר, התחילו לבנות מוסדות ספורט משלהן מאוחר יותר והתמודדו לעיתים קרובות עם בעיות שאין להן קשר ישיר למשחק: חוסר יציבות פוליטית, מימון חלש, מחסור באצטדיונים, פדרציות לא יעילות.

ועדיין, אפשר להדביק את הפער.

מרוקו בגביע העולם 2022 הפכה לנבחרת האפריקאית הראשונה שהגיעה לחצי הגמר. דרום קוריאה, שאירחה את הטורניר יחד עם יפן ב-2002, נשארת הקבוצה האסיאתית היחידה שהגיעה לרביעיית החזקות.

דוגמאות אלו חשובות גם לקורא הישראלי.

ישראל גם יודעת היטב שכדורגל הוא לא רק כישרון על המגרש. זהו שאלה ארוכה של ניהול, בתי ספר לילדים, סביבה מועדונית, תשתיות, מאמנים, פדרציות ותחרות נכונה. לכן, כאשר נאנובסטי —חדשות ישראל | Nikk.Agency כותבים על כדורגל עולמי דרך סדר היום הבינלאומי, מדובר לא רק על ספורט, אלא על איך מדינות הופכות פוטנציאל אנושי לכוח ממשי.

אתיופיה: מדינה עם היסטוריה, אך ללא אצטדיונים ברמה הנדרשת

אתיופיה מעולם לא שיחקה בגביע העולם.

ההצלחה הכדורגלית העיקרית שלה נשארה בעבר הרחוק — זכייה בגביע האומות האפריקאי ב-1962. הקרובה ביותר למונדיאל הייתה הנבחרת במוקדמות גביע העולם 2014, כאשר הגיעה לשלב המכריע, אך הפסידה לניגריה.

היום בעיות הכדורגל האתיופי נראות לא מופשטות, אלא מאוד קונקרטיות.

התקשורת המקומית כותבת על מחסור בהשקעות ואצטדיונים. המנכ”ל של ליגת העל האתיופית, קיפלה סייפה, הצהיר כי בעונה הנוכחית נערכו יותר מ-380 משחקים רק בשלושה אצטדיונים מוסמכים.

גם לנבחרת הלאומית זה היה מכה. את משחקי הבית במוקדמות היא נאלצה לערוך במרוקו.

קשה לבנות מדינת כדורגל חזקה כאשר אפילו המגרש הביתי הופך למותרות.

דרום אסיה: כדורגל נגד קריקט או נגד מערכת חלשה?

בהודו, פקיסטן ובנגלדש לעיתים קרובות אומרים שהקריקט מפריע לפיתוח הכדורגל.

הטיעון מובן. הודו היא אחת המעצמות הקריקט החזקות בעולם, ו-Indian Premier League נחשבת לליגת הקריקט העשירה ביותר על פני כדור הארץ. הכסף, המדיה, תשומת הלב של ההורים והשאיפות הספורטיביות של המעמד הבינוני הולכים לשם.

שחקן העבר של נבחרת הודו, שיאם טהפה, אומר שההצלחה של הקריקט משפיעה על הבחירה של המשפחות. ההורים לעיתים קרובות מובילים את הילדים לקריקט, כי הם רואים שם קריירה, מעמד והכנסה.

אבל אודיטה קארים לא רואה בזה את ההסבר העיקרי.

היא מזכירה את אוסטרליה וניו זילנד. שתי המדינות חזקות בקריקט, אך זה לא מפריע להן לעלות באופן קבוע לגביעי העולם בכדורגל.

משמע, העניין אינו רק בתחרות בין סוגי הספורט.

הבעיה עמוקה יותר: אין מערכת הכנה, אין מבנה יציב, אין איכות ניהול מספקת. כאשר הכדורגל קיים כאהבה המונית, אך לא כסולם מקצועי, המדינה מקבלת מיליוני אוהדים — ומעט מאוד שחקנים ברמה בינלאומית.

סין, אינדונזיה, פקיסטן: סיבות שונות לכישלון אחד

סין — המקרה המסתורי ביותר.

המדינה מציגה תוצאות יוצאות דופן באולימפיאדות במשך עשורים, יודעת לבנות אנכית ספורטיבית ולרכז משאבים. אבל בכדורגל הגברים סין לא הפכה לכוח עולמי.

בגביע העולם שיחקה נבחרת סין רק פעם אחת — ב-2002. אז הקבוצה הפסידה בכל משחקי שלב הבתים ולא הבקיעה אף שער.

המומחה לכדורגל הסיני, מארק דרייר, סבור כי תיאורטית סין מסוגלת לגדל שחקנים ברמה עולמית. אבל, לדבריו, הבעיה העיקרית היא שליטה ממשלתית מוגזמת והחלטות שמתקבלות מלמעלה למטה.

בכדורגל צריכים לנהל מומחי כדורגל. כאשר ההתערבות הפוליטית עולה על הפרק, המערכת מתחילה לעבוד לא על פיתוח המשחק, אלא על מילוי ציפיות מנהליות.

בשנות ה-2010 סין השקיעה באופן פעיל בכדורגל. מועדוני הסופרליגה הזמינו שחקנים ידועים מאירופה ודרום אמריקה, בתקווה להעלות את רמת האליפות. אבל רכישות רועשות לא הפכו לתחליף לעבודה ארוכה עם ילדים, מאמנים ותרבות מועדונית.

אינדונזיה גם השתתפה בגביע העולם רק פעם אחת — ב-1938, כאשר הופיעה תחת השם הודו המזרחית ההולנדית, עדיין בתקופה הקולוניאלית.

במוקדמות גביע העולם 2026 אינדונזיה השיגה התקדמות והגיעה לשלב הסופי של המוקדמות. אבל ההצלחה הזו קשורה במידה רבה לא לפיתוח המוני של שחקנים מקומיים, אלא למשיכת שחקנים ממוצא אירופי עם שורשים אינדונזיים.

לפעמים בהרכב הפותח של הנבחרת עלו שמונה או תשעה שחקנים שנולדו באירופה.

זה יכול לתת תוצאה מהירה, אבל לא תמיד עונה על השאלה העיקרית: האם המערכת הכדורגלית הפנימית במדינה צומחת?

פקיסטן ובנגלדש סיימו את המאבק כבר בשלב הבתים של המוקדמות האסיאתיות, מבלי לנצח אף אחד מששת המשחקים.

לפקיסטן הייתה בעיה נוספת. מ-2017 עד 2025 פיפ”א השעתה את המדינה שלוש פעמים מתחרויות בינלאומיות בשל סכסוכים פוליטיים פנימיים בפדרציית הכדורגל הלאומית.

לנבחרת זה כמעט גזר דין.

כאשר הפדרציה אינה יציבה, לוח הזמנים נקרע, השחקנים מאבדים ניסיון בינלאומי, המאמנים לא יכולים לבנות פרויקט ארוך טווח, והאוהדים שוב מקבלים רק דגלים זרים בטורנירים גדולים.

מדוע האוהדים בכל זאת בוחרים בחגיגה

למיליוני אנשים בבנגלדש, הודו, אינדונזיה, פקיסטן ואתיופיה, גביע העולם נשאר חגיגה, גם אם הנבחרות שלהם אינן שם.

הם מוצאים לעצמם קבוצות, בוחרים אלילים, מתווכחים על מסי, רונאלדו, ברזיל, ארגנטינה, מרוקו, צרפת או ספרד. לפעמים נבחרת זרה הופכת כמעט לשלהם, כי הרגשות דורשים ביטוי.

בזה יש עצב, אבל יש גם כוח הכדורגל.

גביע העולם מזמן הפסיק להיות טורניר רק למדינות המשתתפות. צופים בו וחווים אותו גם במקומות שבהם הנבחרת הלאומית עדיין לא הצליחה לעלות למגרש.

אודיטה קארים מדברת על כך בכנות: היא לא רואה סיכויים ממשיים שבנגלדש תשחק בגביע העולם בחייה. אבל האוהדים עדיין רוצים לחוות כל רגע של שמחה שהטורניר נותן.

בזה הפרדוקס של הכדורגל המודרני.

המדינות המאוכלסות ביותר בעולם עשויות לא להיות בעלות נבחרת במונדיאל, אבל הרחובות שלהן, אזורי האוהדים והמסכים שלהן עדיין הופכים לחלק מגביע העולם.

כי כדורגל מנצחים לא רק אלה שיש להם יותר אוכלוסייה.

מנצחים אותו אלה שיודעים לבנות מערכת, לפתח שחקנים בסבלנות, להגן על מוסדות ספורט מכאוס ולהפוך את אהבת המיליונים לתוצאה על המגרש.

אם חשוב לכם לראות את סדר היום הישראלי-אוקראיני ללא הפרספקטיבה הרוסית — הוסיפו את נאנובסטי בגוגל.

https://www.google.com/preferences/source?q=news.nikk.co.il