האם טהראן יכולה לנסות להגיע גם לשטח האוקראיני?

כאשר בישראל דנים באיום האיראני, השיחה בדרך כלל מתמקדת בטילים על שטח ישראל, התקפות על בסיסים אמריקאיים ולחץ על מדינות המפרץ הפרסי. אך על רקע תפקידה החדש של אוקראינה במזרח התיכון עלתה שאלה נוספת: האם טהראן יכולה לנסות להגיע גם לשטח האוקראיני. את הסיבה לשיחה זו נתן הפרשן הצבאי הישראלי דוד שארפ, כשהוא מגיב לתקשורת האוקראינית לא כל כך על הרצון הפוליטי של איראן, אלא על היכולות הטכניות האמיתיות שלה.

עבור הקהל הישראלי הנושא הזה לא נראה מנותק. במרץ 2026 אוקראינה החלה להציע באופן פעיל יותר למדינות האזור את ניסיונה במאבק נגד רחפנים וטילים איראניים, וקייב כבר התקדמה להסכמי ביטחון עם איחוד האמירויות, קטאר וערב הסעודית. זה לא מחווה סימבולית. זה שילוב ישיר של הניסיון הצבאי האוקראיני במערכת ההרתעה המזרח תיכונית נגד איראן.

מה בדיוק אמר דוד שארפ והיכן עובר הגבול בין אפשרות לסבירות

טכנית איראן יכולה להגיע

מהות ההערכה של שארפ פשוטה: בניתוח איראן אי אפשר להרגיע את עצמנו רק עם הלוגיקה של ‘זה לא משתלם להם’. לדבריו, יש לצאת קודם כל מהיכולות. בפרסום של ערוץ 24 הוא אומר במפורש שאיראן מסוגלת להגיע לאוקראינה עם טילים, כדוגמה מובא אפיזודה עם שיגור לבסיס בדייגו-גרסיה באוקיינוס ההודי. רויטרס ציין בנפרד: איראן אכן שיגרה שני טילים בליסטיים לבסיס של ארה”ב ובריטניה בדייגו-גרסיה, אך הם לא פגעו במטרות. עצם העובדה של שיגור כזה חשובה בפני עצמה: היא מראה שטהראן מוכנה להראות טווח ולהרחיב את הגיאוגרפיה של האיום.

זה, עם זאת, לא אומר שאוקראינה כבר עומדת בראש הרשימה של איראן. וכאן מתחיל הדבר החשוב ביותר. בין ‘יכולה להכות’ ל’מתכוונת להכות’ עדיין נשאר מרחק גדול. במיוחד במלחמה, שבה כל טיל הוא לא רק נשק, אלא משאב פוליטי וצבאי נדיר.

הלוגיקה של טהראן עכשיו דוחפת אותו למטרות אחרות

לפי גרסת שארפ, אם איראן תרצה להנחית מכה דגמית מחוץ לחזית המיידית, יש לה מטרות שהיא תחשיב כעדיפות יותר מאוקראינה. בחומר של ערוץ 24 הוא מציין, בין היתר, את יוון, בולגריה ורומניה – כלומר מדינות הקשורות לתשתית נאט”ו ולנוכחות הצבאית האמריקאית. בלוגיקה זו טהראן תעדיף לחפש איתות מרשים כלפי אלה שהיא רואה כמשתתפים ישירים יותר בתמיכה בארה”ב, מאשר לבזבז טילים נדירים על הכיוון האוקראיני.

הדיון הזה נשמע מוכר לישראל. איראן פועלת לעיתים קרובות לא לפי הקו של ‘מי חלש יותר’, אלא לפי הקו של ‘איזה איתות נחוץ עכשיו’. לכן הרעיון של מכה על אוקראינה לא נראה כפנטזיה, אבל גם להפוך אותו לתרחיש המרכזי עדיין מוקדם. גם לאחר הפסדים כבדים וצמצום חלק מהיכולות השיגור, איראן שומרת על חלק מהפוטנציאל הטילי שלה וממשיכה לירות על שכנותיה, ולכן השאלה לא סגורה – היא פשוט לא עומדת כרגע בראש סדר העדיפויות של טהראן.

למה אוקראינה בכלל הופיעה על הרדאר האיראני

קייב כבר לא רק צופה מהצד

מאז מרץ 2026 אוקראינה חיזקה באופן ניכר את העבודה הדיפלומטית וההגנתית שלה במדינות ערב, המתמודדות עם התקפות איראניות. רויטרס דיווח כי קייב מקדמת הסכמים עם מדינות המפרץ על טכנולוגיות בלתי מאוישות, הגנה נגד טילים והחלפת ניסיון. שר החוץ של אוקראינה אנדריי סיביגה אמר במפורש כי המדינות הסובלות מהתקפות איראניות מגלות עניין בפיתוחים האוקראיניים ליירוט רחפנים וטילים.

כאן אוקראינה מתחילה להרגיז את טהראן לא רק רטורית, אלא מעשית. לא בגלל שקייב הפכה פתאום לאויב מרכזי של המשטר, אלא בגלל שהמומחים האוקראינים מייצאים את ניסיון המלחמה נגד הקשר האיראני-רוסי הלאה – לאזור שבו איראן רגילה ללחוץ בפחד, מרחק ואסימטריה.

בדיוק בהקשר כזה חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנים את השאלה על מכה היפותטית על אוקראינה לא כאגדה אקזוטית, אלא כחלק מהשינוי הרחב יותר. אוקראינה הופכת בהדרגה עבור איראן מתיאטרון אירופי רחוק, שבו רוסיה נלחמת בידיים זרות, למדינה שגם עוזרת לשותפים במזרח התיכון ללמוד לשבור את הלחץ האיראני של רחפנים וטילים. וזה כבר רמת גירוי אחרת לגמרי.

אבל גירוי – עדיין לא פקודה לשיגור

יש עוד פרט לא נעים, אבל חשוב. גם אם איראן תחשוב שצריך להעניש מישהו ‘לדוגמה’, בחירת המטרה תהיה תלויה לא רק ברגשות, אלא גם בתועלת הצבאית, באפקט התעמולתי וברמת הסיכון לתגובה ישירה. כאן אוקראינה, כמה שזה פרדוקסלי, גם בולטת וגם לא בראש סדר העדיפויות. מצד אחד, קייב מפריעה בבירור לאינטרסים האיראניים באזור. מצד שני – מכה על שטח מדינה שכבר חיה תחת התקפות יומיות של רוסיה, לא תיצור את ההלם הפסיכולוגי שיכול היה לגרום מכה על מדינה בחזית המזרחית של נאט”ו. זה כבר מסקנה מהתמונה הכללית, ולא ציטוט ישיר, אבל הוא משתלב היטב בהיררכיית המטרות שעליה דיבר שארפ.

מה זה אומר עבור ישראל ואוקראינה

אין כאן מקום לאשליות

המסקנה העיקרית עבור הקורא הישראלי די קשה. אם איראן יכולה להגיע, אז יש לראות את האפשרות הזו כריאלית, גם אם היא לא נראית כרגע הכי סבירה. ישראל כבר שילמה ביוקר על הרגעה עצמית, שנבנתה על המחשבה שהאויב ‘לא יעשה את הלא הגיוני’. שארפ בדיוק מזהיר על כך: השאלה היא ביכולות, ולא בתפיסתנו את הרציונליות של טהראן.

עבור אוקראינה המסקנה שונה, אך לא פחות חשובה. ככל שהיא עוזרת יותר לבעלי ברית במזרח התיכון, כך עולה משקלה הפוליטי באזור – וכך עולה הסיכוי שטהראן תתחיל לראות בקייב לא רק כקורבן של שיתוף הפעולה הרוסי-איראני, אלא גם כיריב עצמאי. זו חדשות רעות בטווח הקצר, אך אסטרטגית זה אומר גם דבר אחר: אוקראינה סוף סוף יוצאת מתפקיד המדינה שרק מתגוננת, ומתחילה להשפיע על הקווים החיצוניים של ההרתעה נגד איראן.

בינתיים הנוסחה הכי מפוכחת נשמעת כך: מכה של איראן על אוקראינה אפשרית עקרונית, אבל בשלב הנוכחי היא לא נראית לטהראן כאופציה המרכזית. הרבה יותר חשוב לא להתווכח אם זה יקרה מחר, אלא להבין שהצבת שאלה כזו כבר מראה על סידור חדש. אוקראינה הפכה עבור איראן ליותר בולטת. ועבור ישראל זה עוד תזכורת שהמלחמה במזרח התיכון מזמן הפסיקה להיות רק מזרח תיכונית.