האו”ם מכין תוכנית חדשה לפריסת כוחות שמירת שלום בלבנון במקום יוניפי”ל

האו”ם מחפש תחליף למשימת יוניפי”ל בלבנון

מזכ”ל האו”ם אנטוניו גוטרש הציג למועצת הביטחון שלושה אפשרויות לנוכחות בינלאומית עתידית בלבנון לאחר סיום המנדט של יוניפי”ל. מדובר באזור שנחשב לאחת הנקודות הרגישות ביותר מבחינת ביטחון לישראל: דרום לבנון, “הקו הכחול”, תשתית החמושה של חיזבאללה והסיכון למלחמה גדולה חדשה בגבול הצפוני.

לפי נתוני רויטרס ו-AP, מכתבו של גוטרש נשלח לחברי מועצת הביטחון של האו”ם בתחילת יוני 2026. בו מוצע לא רק לסיים את המשימה הישנה, אלא לקבוע איזה פורמט של פיקוח בינלאומי יכול להישאר לאחר 31 בדצמבר 2026, כאשר המנדט הנוכחי של יוניפי”ל אמור להסתיים.

לישראל זה לא פרט טכני.

אם הנוכחות הבינלאומית תיעלם לחלוטין, הוואקום בדרום לבנון עשוי להתמלא במהירות על ידי חיזבאללה. אם האו”ם ישמור על פורמט פיקוח מוגבל, לקהילה הבינלאומית יישאר כלי ללחץ, פיקוח ותיעוד הפרות. הבעיה היא שישראל כבר זמן רב רואה ביוניפי”ל משימה חלשה שלא הצליחה למנוע את התחזקות חיזבאללה לאורך הגבול.

שלושה תרחישים: מפיקוח מינימלי ועד משימה רחבה יותר

בהצעות של גוטרש מתוארות שלוש מודלים אפשריים. הראשון – נוכחות קלה עם יכולות מוגבלות. השני – פורמט יציב יותר עם פיקוח מורחב ותמיכה בהסלמה. השלישי – מבנה גדול ומורכב יותר, המסוגל לפקח על המצב בצורה רחבה יותר ולעזור בתהליך הפוליטי.

מספר הנוכחות כזו, לפי דיווחי רויטרס ו-AP, עשוי להיות בין 1,980 ל-5,525 אנשים. זה פחות מהיוניפי”ל הנוכחי, שבו יש כיום כ-7,500 חיילים.

המשימה העיקרית של הפורמט החדש היא לשמור על פיקוח צבאי לאורך “הקו הכחול”, לתמוך בכוחות המזוינים של לבנון ולעזור להשיג את ביצוע החלטת מועצת הביטחון של האו”ם 1701, שהתקבלה לאחר המלחמה בין ישראל לחיזבאללה ב-2006. החלטה זו דורשת הפסקת פעולות האיבה, חיזוק השליטה של הצבא הלבנוני בדרום המדינה והיעדר קבוצות חמושות באזור שבו המדינה צריכה להיות הכוח החוקי היחיד.

על הנייר הכל נראה הגיוני.

בפועל, כאן מתחיל הקונפליקט העיקרי של האינטרסים. ישראל דורשת פירוק אמיתי של חיזבאללה וערבויות ביטחוניות לקהילות הצפוניות. לבנון מדברת על ריבונות והצורך בהוצאת הכוחות הישראליים מהאזורים השנויים במחלוקת. האו”ם מנסה לשמור על מנגנון עבודה בין הצדדים, אך יכולותיו תלויות בהחלטות מועצת הביטחון, במימון ובנכונות המדינות לשלוח חיילים לאזור מסוכן.

למה השאלה הזו חשובה לישראל

דרום לבנון עבור הישראלים – לא מפה מופשטת במסמכי האו”ם. זה כיוון שממנו הגיעו במשך עשורים רקטות, התקפות, איומים ומתח מתמיד לתושבי הצפון של ישראל. לאחר ה-7 באוקטובר הנושא של הגבול הצפוני הפך לעוד יותר כואב: החברה הישראלית תופסת אחרת כל הבטחה ביטחונית, אם אין מאחוריה שליטה אמיתית.

בדיוק בגלל זה בישראל מתייחסים בזהירות לתוכניות החדשות של האו”ם.

מצד אחד, נוכחות בינלאומית יכולה לרסן הסלמה, לתעד הפרות ולעזור להחזרת תושבים לאזורים הסמוכים לגבול. מצד שני, אם המשימה החדשה תהיה חלשה, לא חמושה היטב או מוגבלת פוליטית, היא עשויה לחזור על גורל יוניפי”ל: להיות במקום, אך לא לעצור את התחזקות חיזבאללה בפועל.

יוניפי”ל מסיימת את המנדט לא מיד

מועצת הביטחון של האו”ם באוגוסט 2025 האריכה את המנדט של יוניפי”ל בפעם האחרונה – עד 31 בדצמבר 2026. לאחר תאריך זה אמור להתחיל פינוי הדרגתי של המשימה במהלך 2027. החלטה זו הפכה לפשרה לאחר לחץ של ארה”ב וישראל, שביקרו מזמן את יעילות הפעולה.

זו תאריך חשוב, כי לא מדובר על עזיבה מיידית של כוחות השלום.

לאו”ם יש זמן להכין פורמט מעבר. לישראל, לבנון, ארה”ב, צרפת ומשתתפים אחרים בתהליך הדיפלומטי – זמן להסכים על מה יהיה האיזון החדש בדרום לבנון. אבל הזמן לא רב, אם לוקחים בחשבון את הקצב שבו המצב משתנה במזרח התיכון.

לקוראי נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency הסיפור הזה חשוב גם כי הוא מראה את המשבר הכללי של מנגנוני הביטחון הבינלאומיים. ישראל מתמודדת עם כך שהחלטות פורמליות לא תמיד מתרגמות להגנה על אזרחים. אוקראינה חווה בעיה דומה בגיאוגרפיה אחרת: החוק הבינלאומי קיים, אך התוקפן ובעלי בריתו הטרוריסטיים לעיתים קרובות בודקים אותו בכוח.

מה עומד מאחורי התוכנית החדשה של גוטרש

הצעות מזכ”ל האו”ם מופיעות על רקע תקופה מסוכנת לכל האזור. חיזבאללה נשאר כוח חמוש מרכזי בלבנון וחלק מציר ההשפעה האיראני. ישראל, מצידה, לא מוכנה להשלים עם האיום בגבולה הצפוני, במיוחד לאחר חוויית המלחמה עם חמאס והלחץ המתמיד מצד קבוצות הנתמכות על ידי איראן.

האו”ם מנסה לשמור על קו ביניים: לא להשאיר את דרום לבנון ללא פיקוח, אך גם לא להמשיך את יוניפי”ל במתכונתה הקודמת, אם מועצת הביטחון כבר החליטה לסיים את המנדט שלה.

AP מציינת במיוחד שהאפשרויות החדשות צריכות לעזור למאמצים הפוליטיים לביצוע החלטה 1701, לתמוך בצבא הלבנוני ולהסלמה לאורך “הקו הכחול”. בחודשים האחרונים המצב נשאר מסוכן, ומותם של כוחות השלום רק הגביר את השאלה מי ובאילו תנאים מוכן לעבוד באזור זה.

השאלה העיקרית – לא שם המשימה, אלא כוחה

האינטרס הישראלי כאן פשוט מאוד: שדרום לבנון לא יהפוך למקום נוח למלחמה חדשה. שם המשימה העתידית הוא משני. הרבה יותר חשוב, האם יהיה לה מנדט אמיתי, גישה למקומות הפרות, תמיכת מועצת הביטחון והיכולת לא רק לפקח, אלא גם להשיג תוצאות למי שהופך את האזורים הסמוכים לגבול לתשתית צבאית.

ללבנון השאלה גם כואבת. המדינה צריכה להוכיח שצבאה מסוגל להיות הכוח החוקי היחיד בכל שטח המדינה. בלי זה כל פורמט בינלאומי יהיה תמיכה זמנית ולא פתרון.

בחודשים הקרובים מועצת הביטחון של האו”ם תצטרך לבחור איזה משלושת האפשרויות תהיה הבסיס להמשך המשא ומתן. לישראל זה לא יהיה פורמליות דיפלומטית, אלא אחד הגורמים לביטחון הגבול הצפוני.

בדיוק בגלל זה הדיון החדש סביב יוניפי”ל חשוב לא רק לניו יורק, ביירות או מטה האו”ם. הוא נוגע ישירות לקריית שמונה, מטולה, נהריה, חיפה ולכל הישראלים שמבינים: אם הצפון יבער שוב, המחיר של החלטות בינלאומיות חלשות יימדד לא בהחלטות, אלא בחיי אדם.