בבאבי יאר כיבדו את זכר קורבנות רצח העם של הרומים: “לקרון הרומי” מלאו עשר שנים

2 באוגוסט 2026 בשמורת ההיסטוריה והזיכרון הלאומית “באבי יאר” בקייב נערכו אירועי זיכרון לציון יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות רצח העם של הרומים.

המשתתפים צעדו בתהלוכת אבל משער הכניסה לאורך שדרת הקדושים לשדרת הצדיקים. הטקס נמשך ליד האנדרטה “עגלת הרומים”, המוקדשת לרומים שהושמדו על ידי הנאצים במהלך הכיבוש של קייב ושטחים אחרים באוקראינה.

בדיוק בשנת 2026 מלאו עשר שנים להקמת האנדרטה בבאבי יאר. הפתיחה הרשמית של “עגלת הרומים” התקיימה ב-23 בספטמבר 2016, אף על פי שהרעיון למזכרת זו הופיע יותר משני עשורים קודם לכן.

תהלוכת האבל והטקס ליד “עגלת הרומים”

התוכנית הרשמית החלה ב-2 באוגוסט 2026 בשעה 11:00. המשתתפים התאספו בשער הכניסה לשמורה בכתובת: קייב, רחוב יורי אילנקו, 44.

בשעה 11:00 החלה תהלוכת האבל, בשעה 12:00 תוכננה תוכנית מוזיקלית לזיכרון, ובשעה 19:00 – הקרנת ערב של סרטים קצרים Amaro Kino במועדון הקולנוע “זיכרון חי”. זמן ומקום אלו פורסמו מראש על ידי השמורה הלאומית “באבי יאר” ומשרד התרבות של אוקראינה.

הרגע המרכזי של הטקס היה הנחת פרחים והוקרת הקורבנות ליד “עגלת הרומים”. זהו תיאור מתכתי של עגלת רומים מסורתית שהוקם לזכר האנשים שהנאצים גזרו עליהם מוות אך ורק בשל מוצאם.

המנכ”לית של שמורת ההיסטוריה והזיכרון הלאומית “באבי יאר” רוזה טפנובה הזכירה כמה ארוך היה הדרך להכרה ציבורית בטרגדיה של העם הרומי:

“השנה מלאו עשר שנים לפתיחת האנדרטה ‘עגלת הרומים’. ומרעיון לפתיחה עברו עשרים ואחת שנים. דרך זו מזכירה כמה ארוכה הייתה הדרך להכרה בטרגדיה של העם הרומי”.

לדברי טפנובה, חובת המוסדות הזיכרוניים והמדיניים היא לא רק לקיים טקס שנתי:

“חובתנו היא להראות את ההיסטוריה של כל קהילה ולהחזיר אותה לזיכרון הכללי. אנו משוכנעים שהזיכרון לא צריך להישאר רק כתאריך בלוח השנה. הוא צריך לחיות במחקרים, בעבודת מוזיאונים, בחינוך, באמנות ובמיוחד – בשיתוף פעולה עם הקהילה הרומית המודרנית”.

מי השתתף באירועי הזיכרון

בטקס השתתפו נציגים של גופים ממשלתיים אוקראיניים, ארגונים בינלאומיים והסגל הדיפלומטי.

משרד התרבות של אוקראינה יוצג על ידי איוון ורביצקי. משירות המדינה של אוקראינה למדיניות אתנית וחופש המצפון השתתף ויקטור ילנסקי, מהמכון האוקראיני לזיכרון לאומי – אנה סדובנובה.

באירוע נכחו גם יוליאן קונדור, שייצג את מבנה נציב זכויות האדם של הפרלמנט האוקראיני, נטליה אולייניק מהמועצה האירופית וקתרין בוכולץ משגרירות גרמניה בקייב.

את התוכנית התרבותית הציגו התיאטרון המוזיקלי-דרמטי האקדמי הצועני של קייב “רומנס”, האמן הלאומי של אוקראינה לאוניד סנדולנקו והמוזיקאי סרג’יו בבוצ’י.

השתתפותו של בבוצ’י הייתה בעלת משמעות סמלית מיוחדת: במוזיקה שלו משתלבות המסורות הרומיות והיהודיות. בבאבי יאר, שהפך לאחד הסמלים המרכזיים של השואה באוקראינה, שילוב זה של שתי תרבויות זיכרון מקבל משמעות מיוחדת.

מארגני האירועים היו שמורת ההיסטוריה והזיכרון הלאומית “באבי יאר”, שירות המדינה של אוקראינה למדיניות אתנית וחופש המצפון, המכון האוקראיני לזיכרון לאומי, ארגון הנוער “ארקה – סוכנות לקידום תרבות רומית” והתיאטרון “רומנס”.

מדוע זוכרים את קורבנות רצח העם של הרומים דווקא ב-2 באוגוסט

התאריך קשור לאירועים שהתרחשו בלילה שבין 2 ל-3 באוגוסט 1944 במחנה המוות הנאצי הגרמני אושוויץ-בירקנאו.

בשטח המחנה היה קיים מה שנקרא Zigeunerfamilienlager – “מחנה משפחות” לרומים וסינטי. המשפחות הוחזקו שם יחד בתחילה, אך זה לא אומר שהיה להם תנאים קלים יותר. האסירים מתו מרעב, זיהומים, עבודה כפויה, ניסויים רפואיים ורציחות שיטתיות.

בלילה שבין 2 ל-3 באוגוסט 1944 הנאצים חיסלו את המגזר הזה. האסירים שנותרו שם, ביניהם היו במיוחד נשים, ילדים וזקנים, נשלחו לתאי הגזים.

במקורות היסטוריים שונים מובאים מספרים שונים. המכון האוקראיני לזיכרון לאומי מדווח על כ-2,900 רומים וסינטי שנרצחו בלילה אחד. המוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו משתמש בהערכה רחבה יותר – כ-4,300 האסירים האחרונים של מחנה הרומים שנרצחו במהלך חיסולו הסופי. ההבדל קשור למאפייני הספירה של האסירים הרשומים, האסירים שהועברו ואנשים שלא נרשמו במסמכי המחנה.

בסך הכל הוגלו לאושוויץ כ-23 אלף רומים. המוזיאון אושוויץ-בירקנאו מציין שכ-21 אלף נרשמו כאסירים, ועוד כאלפיים איש נרצחו ללא רישום ברשימות המחנה. רוב הרומים שהוגלו לא שרדו את המאסר.

מ-220 אלף עד 500 אלף קורבנות

לא ניתן לקבוע את המספר המדויק של הרומים שהושמדו על ידי הנאצים ובעלי בריתם באירופה.

היסטוריונים מציינים הערכות של 220 אלף עד 500 אלף הרוגים. מסמכים על היריות לא תמיד נערכו, רציחות רבות התרחשו בקבוצות קטנות מחוץ למחנות הגדולים, ומשפחות ויישובים שלמים נעלמו ללא רשימות שמות שנשמרו.

המדיניות הנאצית כלפי הרומים, כמו המדיניות כלפי היהודים, התבססה על אידיאולוגיה גזעית ושאיפה להשמדה פיזית של אנשים שהוכרזו כ”זרים” או “נחותים”. המכון האוקראיני לזיכרון לאומי מדגיש שרצח העם של הרומים נותר זמן רב מחוץ לתשומת הלב הציבורית גם לאחר תבוסת הנאציזם.

באוקראינה המודרנית, חוקרים זיהו יותר מ-140 מקומות של רצח המוני של האוכלוסייה הרומית. עם זאת, היקף הטרגדיה עשוי להיות גדול בהרבה, שכן לא כל המקומות של היריות זוהו ונחקרו.

רומים בין קורבנות באבי יאר

באבי יאר ידוע בעיקר כאחד המקומות המרכזיים של השמדת המונים של יהודים באירופה הכבושה על ידי הנאצים.

29 ו-30 בספטמבר 1941 נורו כאן כמעט 34 אלף יהודים קייביים. הרציחות בנחל המשיכו לאורך כל הכיבוש של קייב – מ-1941 עד 1943.

בין קורבנות באבי יאר היו גם רומים, שבויי מלחמה סובייטים, מטופלים בבית חולים פסיכיאטרי, לאומנים אוקראינים, מחתרתיים, בני ערובה ואזרחים אחרים. מחנות רומים הושמדו לא רק ישירות בבאבי יאר, אלא גם בפרברי קייב של אז – בסוויטושין ובברזניאקי.

עם זאת, שמות רוב הרומים שנרצחו נותרו לא ידועים. משפחות שלמות יכלו להיהרס מבלי להשאיר אחריהן עדים או מסמכים.

לחדשות ישראל חשוב במיוחד להדגיש: שמירת הזיכרון על קורבנות הרומים אינה מפחיתה את חשיבות הזיכרון על ששת המיליונים של היהודים שהושמדו. להפך, ההיסטוריה הכנה של באבי יאר דורשת לקרוא לכל קבוצת קורבנות ולהחזיר לנרצחים את השתייכותם, שמותיהם וביוגרפיותיהם האנושיות.

מדוע היה צריך לחכות יותר מ-20 שנה ל”עגלת הרומים”

מחבר האנדרטה היה האדריכל והפסל האוקראיני ממוצא רומי, זוכה פרס שבצ’נקו אנטולי איגנשנקו.

האנדרטה בגודל טבעי מתארת עגלת רומים מסורתית. היא עשויה מפלדת ספינות במפעל “קוזניה על ריבאלסקי” בקייב. הגוף המתכתי מכוסה בסימנים סמליים של כדורים ומעוטר בפרחים מחושלים.

האנדרטה נקראת גם “הפחד השחור” או “קאלי טראש”.

היו מתכננים להקים אותה כבר ב-1998, אך אז הפרויקט לא יצא לפועל. במשך זמן מה הקומפוזיציה שכבר הוכנה הייתה בקמנץ-פודולסקי – על סלע מעל נהר סמוטריץ’.

רק בספטמבר 2016 הועברה האנדרטה לקייב. פתיחתה התקיימה ב-23 בספטמבר 2016, בימי האירועים לציון 75 שנה לטרגדיית באבי יאר. הפרוטוקול הרשמי של הפרלמנט האוקראיני מאשר שמרגע הופעת הרעיון ועד למימושו עברו יותר מעשרים שנה.

כך, דבריה של רוזה טפנובה על עשור ל”עגלת הרומים” מתייחסים לתקופה מספטמבר 2016 עד אוגוסט 2026.

תאריכים מרכזיים בהיסטוריית הזיכרון

אוקראינה החלה לציין את התאריך הזיכרון הרשמי לאחר החלטת הפרלמנט מס’ 2085-IV, שהתקבלה ב-8 באוקטובר 2004. הפרלמנט האירופי קיבל החלטה מתאימה ב-15 באפריל 2015, וקרא להכיר ב-2 באוגוסט כיום הזיכרון האירופי לקורבנות השואה של הרומים.

Amaro Kino: זיכרון דרך קולנוע רומי מודרני

לאחר הטקס הרשמי הוזמנו המשתתפים להקרנת ערב של תוכנית סרטים קצרים Amaro Kino. השם מתורגם מרומית כ”הקולנוע שלנו”.

ההקרנה החלה ב-2 באוגוסט 2026 בשעה 19:00 במועדון הקולנוע “זיכרון חי”. התוכנית נתמכה על ידי המכון האירופי לאמנות ותרבות רומית ERIAC.

לתוכנית 2026 נכללו ארבעה סרטים:

• The Angry Bird, במאי ג’ק ליליוויט, בריטניה, 2025;
• The Exhibition, במאים דשה ריימנובה ובלה ורדי;
• The Gift, במאית לארה איסאגירה גאריסוריאטה, ספרד, 2025;
• Fifteen Minutes, במאי סייאד אדמאי, גרמניה, 2022.

סרטים דוקומנטריים ועלילתיים מספרים על החיים המודרניים של הרומים באירופה, חיפוש זהות, חוויות משפחתיות, יצירה, אפליה וניסיונות לשמור על קול עצמאי בחברה.

בחירת הקולנוע המודרני ממשיכה את המחשבה שהביעה רוזה טפנובה: הזיכרון על רצח העם לא צריך להיות מוגבל לתאריך אבל. הוא צריך להתקיים בחינוך, בעבודת מוזיאונים ובאמנות, והקהילה הרומית עצמה צריכה להיות לא אובייקט של סיפור זר, אלא משתתפת ישירה ביצירת ההיסטוריה שלה.

מדוע טקס זה חשוב לישראל

לקורא הישראלי ההיסטוריה של רצח העם של הרומים מובנת במיוחד דרך חוויית שמירת הזיכרון על השואה.

הטרגדיות היהודית והרומית אינן זהות בהיקפן, בארגון ההשמדה ובנסיבות ההיסטוריות. עם זאת, בבסיס שתיהן עמדה האידיאולוגיה הגזעית הנאצית, שחילקה אנשים לאלה שלכאורה יש להם זכות לחיות ולאלה שיש לשלול מהם זכויות אזרח, לגרש מהחברה, להגלות ולהשמיד.

באבי יאר מראה שהמדיניות של רצח המוני יכולה להיות מכוונת נגד קבוצות שונות באותה טריטוריה. לכן ליד המנורה, ששומרת על זיכרון היהודים שנורו, קיימת גם “עגלת הרומים”, שמחזירה למרחב הציבורי את ההיסטוריה של משפחות רומיות.

חדשות ישראל רואה באירועים כאלה חלק מהמאבק הכללי נגד אנטישמיות, גזענות וניסיונות להפוך קבוצות קורבנות מסוימות ל”בלתי נראות”.

הטקס ב-2 באוגוסט 2026 הזכיר: הזיכרון מתחיל בתהלוכת אבל ובהנחת פרחים, אך לא צריך להסתיים בהם. הוא ממשיך במחקרים, בסרטים, בתיאטרון, במוזיקה, בתוכניות לימודים ובנכונות החברה לשמוע את אלה שההיסטוריה שלהם נשארה במשך עשורים בשוליים.

“עגלת הרומים”, שלא יכלו להקים יותר מעשרים שנה, הפכה לא רק לאנדרטה לנרצחים. היא הפכה לעדות כמה קשה החברה מחזירה את הדפים המודחקים של עברה – וכמה חשוב לא להפסיק את העבודה הזו.