13 קילומטרים תחת רחפנים למען החיים: איך אישה הוציאה את בעלה מתחת לקונסטנטינובקה ולמה הסיפור הזה הפך לסמל ההישרדות של אוקראינה

ב-10 באפריל אוקראינה שוב ראתה את פניה של המלחמה הזו

ב-10 באפריל נודע כיצד בדיוק ניצלה משפחה מאזור דונצק, עליה סיפר תחילה המתנדב-כומר ואדים גייקו, ולאחר מכן דיווח hromadske בפירוט רב יותר. מדובר בנטליה מרטיננקו, שהוציאה בעצמה את בעלה פדור בכיסא גלגלים מהכפר נובוסלובקה ליד קונסטנטינובקה, ועברה 13 קילומטרים דרך אזור מסוכן שנמצא תחת התקפות רוסיות באופן קבוע.

זו לא סתם סיפור אנושי חזק, אלא ריכוז של כל המלחמה הנוכחית נגד אוקראינה. אין כאן פאתוס, אין סיסמאות רמות, אין סצנות יפות. יש אישה, יש בעל פצוע קשה, יש דרך שמעליה מרחפים רחפנים עוינים, ויש הבנה שעצירה יכולה להיות מוות.

לקהל הישראלי הסיפור הזה נתפס במיוחד בחדות. בישראל מבינים היטב מה זה לחיות בין סירנה להחלטה, בין פחד לצורך לפעול. אבל אפילו על רקע ההרגל למציאות צבאית, הסיפור של נטליה ופדור נשמע כמו מכה בחזה, כי זה סיפור לא על חזית במופשטות, אלא על נישואים באורך 51 שנה, שנסעו במובן המילולי על דרך החיים והמוות על גלגלים.

מי סיפר ראשון על הפינוי הזה

הראשון שדיווח על גורל הזוגות בפומבי היה המתנדב-כומר ואדים גייקו. הוא כתב שנטליה ופדור יצאו בעצמם מאזור מסוכן ליד קונסטנטינובקה, עד שפגשו אותם בפריפריה ועזרו להם בפינוי נוסף.

מאוחר יותר hromadske חשף את פרטי הסיפור הזה ודיווח שלאחר ההצלה הזוג התיישב באזור קייב. כך סיפור רגשי אחד מאזור המלחמה קיבל המשך כסיפור מתועד של הישרדות, ניתוח וחיים חדשים לאחר זוועות החזית.

מילים שהביא ואדים גייקו נשמעות במיוחד מפחידות: הזוג הלך בדרך זרועה בגופות אנשים שניסו גם הם לצאת, אך לא הצליחו. מעליהם ריחפו רחפנים עוינים, והסכנה לא נעלמה לרגע. אבל נטליה לא עצרה, כי לא הייתה לה ברירה: בעלה גסס, והיה צורך דחוף להציל את רגלו, ואז את חייו.

למה הדרך הזו הפכה לדרך להישרדות

מה קרה לפדור

פדור נפצע קשה. אבל, כפי שנודע מאוחר יותר, המצב היה מסובך יותר ממה שנראה תחילה. האיש כבר עבר קטיעה של רגל אחת בגלל סוכרת.

לאחר התקפות ופציעות חדשות נפגעה כבר הרגל השנייה. עם זאת, הסיבה לקטיעה לא הייתה רק תוצאות ההתקפה. בגלל סוכרת החלו אצבעותיו להשחיר, והרופאים ראו איום ישיר של גנגרנה. לכן בתחילת מרץ פדור עבר ניתוח וקטעו את רגלו מעל הברך כדי להציל את חייו.

זה מה שמעניק לכל הסיפור מימד כבד עוד יותר. נטליה לא דחפה סתם כיסא עם אדם מבוגר עייף. היא הסיעה בעל, שגופו כבר היה על הסף, ועיכוב יכול היה להסתיים באופן קטלני.

13 קילומטרים שלא ניתן למדוד רק במרחק

פורמלית מדובר ב-13 קילומטרים. אבל במציאות המרחק הזה נמדד לא במספר על המפה, אלא במתח של כל מטר.

האישה הסיעה את בעלה בדרכים שנותרו תחת איום התקפות רוסיות. באוויר ריחפו רחפנים. מסביב שכבו גופות אנשים שלא הצליחו לצאת. כל קטע דרך הבא יכול היה להיות האחרון. וכל זה קרה לא איפשהו בעבר, אלא בשנת 2026, באירופה, בשטח אוקראינה.

סיפורים כאלה חשובים במיוחד לקוראים שעוקבים אחר המתרחש דרך НАновости — Новости Израиля | Nikk.Agency, כי בהם רואים את הפנים האמיתיות של המלחמה: לא רק מפת הקרבות, לא רק מבנים הרוסים, אלא גם נאמנות אנושית פשוטה, שמתבררת כחזקה יותר מפחד, כאב ותשישות פיזית.

נטליה לא עשתה שום דבר “גיבורי” במובן המדיה הרגיל. היא פשוט לא עזבה את האדם שלה. אבל דווקא מתוך ה”פשוט” הזה נאספת התמיכה המוסרית האמיתית של מדינה שחיה כבר שנה רביעית תחת לחץ של מלחמה גדולה.

מה קרה בהמשך: אזור קייב, עיר הפלאות של הנסן והתרגלות לשקט

איפה הזוג גר עכשיו

לאחר הפינוי והניתוח נטליה ופדור התיישבו באזור קייב. הם התקבלו בעיר הפלאות של הנסן – פרויקט שמספק דיור למפונים ועוזר לאנשים להתחיל חיים מחדש לאחר אובדן בית, בריאות ועולם מוכר.

לפי הנתונים מהסיפור, בדרך כלל אין שם כמעט מקומות. אבל המנהלת המבצעת אלכסנדרה קונדרשבה, שראתה את הסרטון עם הזוג, הבטיחה למצוא להם אפשרות. כעת נבנית כבר השלב השלישי של הפרויקט, שהוקם על ידי הפילנתרופ האמריקאי דל לוי הנסן, כדי לקבל יותר אנשים שהמלחמה שרפה את חייהם הקודמים.

זו החלק החשוב ביותר של הסיפור. ההצלה לא מסתיימת ברגע שמוציאים אדם מתחת לאש. לאחר מכן מתחיל שלב אחר, לא פחות קשה: ניתוח, שיקום, סביבה חדשה, חדר חדש, שקט חדש וניסיון ללמוד שוב לחיות.

למה השקט יכול גם להפחיד

אחת המשפטים החזקים ביותר שייכת לנטליה עצמה. כבר לאחר המעבר היא הודתה שהם מתרגלים לשקט: אין פיצוצים, אין “שאהידים”, אפילו אזעקות לא נשמעות, וזה נראה מוזר, אפילו מדאיג.

במילים האלה – כל האמת על אנשים שיצאו מהגיהנום של החזית. הצליל השקט של השקט עבורם כבר לא רקע טבעי, אלא מצב כמעט לא מוכר, שגם אליו צריך לחזור צעד אחר צעד. לאחר חודשים של חיים תחת איום, אדם לא מאמין מיד שעכשיו באמת שקט מעל הראש.

לקורא הישראלי התחושה הזו גם מובנת ללא הסברים מיותרים. לאחר מלחמה, הפגזות וציפייה מתמדת למכה, השקט לא תמיד מביא הקלה מיידית. לפעמים הוא נראה תחילה חשוד. ורק אחר כך הופך למה שבכלל היה שווה לשרוד בשבילו.

הסיפור של נטליה ופדור יישאר בזיכרון לא בגלל שהוא “מרגש”. הוא יישאר כי יש בו הכל: תאריך, מקום, כאב, אהבה, מאמץ פיזי, עזרה מתנדבת, ניתוח ושקט נדיר, כמעט לא מוכר בסיום. זו המלחמה בצורתה הכנה ביותר, האנושית ביותר.