- August 23, 2026
- 8:14 pm
- אוקראינה, ישראל
במשך יומיים פרסם The Jerusalem Post ראיון עם שגריר אוקראינה יבגני קורניצ’וק וטור דעה שלו על האיומים הקשורים לישראל ולאוקראינה. השוויתי את הפרסומים הללו עם נתוני האו”ם, נאט”ו, הסכמים רשמיים בין קייב לירושלים וחומרים קודמים של נאנובוסטי — התמונה התבררה כמורכבת יותר מהסיסמה על “ציר הרשע המשותף”.
מחבר: R.Verter
רוסיה, איראן, ישראל ואוקראינה הופיעו באותה ידיעה לא משום שהמלחמות במזרח התיכון ובאירופה הפכו לפתע למלחמה אחת. ב-21 באוגוסט 2026 פרסם The Jerusalem Post בישראל טור דעה של שגריר אוקראינה יבגני קורניצ’וק, שבו הוא טוען אחרת: היריבים יכולים להיות שונים, אך נשק, טכנולוגיות צבאיות והניסיון שנצבר במלחמה אחת יכולים לעבור לזירה אחרת של פעולות לחימה.
יום לפני כן, ב-20 באוגוסט 2026, פרסם JPost ראיון נפרד עם קורניצ’וק. שם הופיעה אמירה רועשת יותר על כך שאוקראינה וישראל למעשה מתמודדות עם “ציר רשע” אחד. אני מפריד בכוונה בין שני הפרסומים הללו. ראיון של עיתונאי וטור דעה של דיפלומט הם ז’אנרים שונים, ודברי השגריר האוקראיני אינם עמדת המערכת של The Jerusalem Post.
לנאנובוסטי הסיפור הזה מעניין מסיבה נוספת. כבר בדקנו כיצד איראן ורוסיה השתמשו במלחמה באוקראינה לפיתוח טכנולוגיות צבאיות, כיצד הניסיון האוקראיני מופיע יותר ויותר בדיונים ישראליים על ביטחון ולמה הנוסחה הפשוטה “רוסיה עוזרת לאיראן” כבר לא מתארת את כל התהליך. לכן כאן לא חזרתי על דברי קורניצ’וק. השוויתי בין שני החומרים של JPost, הסטטיסטיקה הרשמית של האו”ם, מסמכי נאט”ו, ההסכמים האוקראיניים-ישראליים ואירועי החודשים האחרונים. ובכמה מקומות התוצאה שונה אפילו מהניסוחים של העיתון הישראלי עצמו.
מה קורניצ’וק באמת אמר — ומה הוא לא אמר
יבגני קורניצ’וק הוא שגריר אוקראינה בישראל מאז 2020. עבור הקורא הישראלי זו הבהרה חשובה ראשונה: לפנינו לא אנליסט צבאי עצמאי ולא עיתונאי, אלא נציג רשמי של מדינה שכבר יותר מארבע שנים מתמודדת עם תוקפנות רוסית מלאה ומעוניינת בהרחבת התמיכה הבינלאומית.
זה לא הופך את טענותיו לשגויות. אבל זה מחייב לבדוק בנפרד את מה שניתן לבדוק.
בטור מ-21 באוגוסט קורניצ’וק מתחיל דווקא בהגבלת ההשוואה שלו. אוקראינה וישראל, הוא כותב, מנהלות מלחמות שונות, נגד אויבים שונים ובנסיבות שונות. ההבדלים הללו חשובים, ואי אפשר למחוק אותם.
עבור הקהל הישראלי, המשפט הזה אולי חשוב יותר מהכותרת הרועשת.
רוסיה פלשה למדינה ריבונית שכנה ומנסה בכוח לשנות את שטחה ועתידה הפוליטי. ישראל חיה במערכת איומים אזורית שונה לחלוטין — איראן, תוכנית הטילים והמל”טים שלה, וכן מבנים חמושים הקשורים לטהרן. אם להכריז על המלחמות הללו כזהות, הניתוח יסתיים עוד לפני שיתחיל.
קורניצ’וק מציע להשוות לא את מקור המלחמות, אלא את הטכנולוגיות ושיטות הלחץ: טילים, מל”טים, מבצעי סייבר, דיסאינפורמציה, תקיפות על תשתיות ושחיקה ממושכת של החברה האזרחית.
ובראיון ב-20 באוגוסט הוא הולך רחוק יותר ומשתמש בביטוי “axis of evil” — “ציר הרשע”. כאן כבר מתחילה הערכה פוליטית.
לא מצאתי בסיס להפוך את הנוסחה הזו לשם של ברית צבאית קיימת של רוסיה, איראן וצפון קוריאה. אין ביניהם אנלוגיה לנאט”ו עם מערכת פיקוד אחידה והתחייבות להיכנס יחד למלחמה מסוימת.
אבל היעדר בלוק פורמלי כזה לא אומר שאין חילופי נשק, משאבים, טכנולוגיות וניסיון קרבי אמיתיים. והחלק הזה נבדק הרבה יותר טוב.
Shahed לא היה מטאפורה, אלא חוליה מקשרת בין שתי מערכות ביטחון
מתוך כל הטקסט של קורניצ’וק, הכי קל לבדוק את סיפור ה-Shahed.
Shahed — משפחת מל”טים תקיפה בפיתוח איראני. לישראלים השם עצמו מוכר מזמן ממערכת הצבא האיראנית והאיומים על האזור. עבור האוקראינים הוא קיבל משמעות אחרת לאחר תחילת המלחמה המלאה: רוסיה הפכה את הכלים הללו לאחד הכלים של התקפות מרחוק מתמשכות על ערים אוקראיניות.
בנקודה זו מתעורר הפיתוי לומר: הנה ההוכחה שאוקראינה וישראל נלחמות באותו נשק.
אבל זו תהיה גרסה פשוטה מדי.
ישראל — מדינה קומפקטית עם מערכת הגנה אווירית ורקטית רב-שכבתית, שטח קטן וצפיפות אוכלוסין שונה לחלוטין. אוקראינה — המדינה הגדולה ביותר בשטח, ממוקמת כולה באירופה, עם מרחקים עצומים בין יעדים, קו חזית ארוך והצורך לכסות בו זמנית ערים, אנרגיה, יעדים צבאיים ותחבורה.
אפילו מל”ט זהה יוצר כאן משימות צבאיות שונות.
אבל יש שכבה אחרת שמקרבת באמת את הניסיון של שתי המדינות. אוקראינה מקבלת נתונים לא משדה ניסוי, אלא לאחר אלפי פרקים אמיתיים של שימוש במל”טים: שינוי מסלולים, שילוב מל”טים עם טילים, גלי תקיפות ליליים, ניסיונות להעמיס על ההגנה האווירית, תקיפות על אנרגיה. ישראל צוברת מאגר נתונים משלה על האיום האיראני הישיר והעקיף.
נאנובוסטי כבר סיפרו בעבר על מחקר של מומחים אוקראינים על מאפייני הטילים האיראניים Fateh-110 ו-Zolfaghar. זהו דוגמה טובה לכך שחילופי ניסיון לא בהכרח פירושם העברת נשק מוכן. חישובים, אלגוריתמים לגילוי, ניתוח שברים, ארגון הגנה אזרחית והבנה כיצד האויב משנה טקטיקה לאחר תקיפות כושלות יכולים להיות מועילים.
וכאן מופיעה הצד הלא נעים לישראל של הניסיון האוקראיני: האינטראקציה הרוסית-איראנית — זו כבר לא היסטוריה של משלוחי Shahed הראשונים לפני כמה שנים. המערכת עברה ייצור, הרחבה ושימוש קרבי אמיתי.
באוגוסט נאנובוסטי ניתחו בנפרד גם את תנועת המשאבים ההפוכה — דיווחים על משלוחים מרוסיה לאיראן דרך הים הכספי. היקף כל משלוח חדש דורש בדיקה נפרדת, אך האופי הדו-צדדי של היחסים בין מוסקבה לטהרן חשוב: ידע ומשאבים לא בהכרח הולכים רק מאיראן לרוסיה.
צפון קוריאה מראה היכן “ציר” פוליטי הופך לעובדה חומרית
עם צפון קוריאה המצב ברור עוד יותר.
צפון קוריאה — הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה, כלומר צפון קוריאה. עבור ישראל זו דיקטטורה מזרח אסייתית רחוקה. עבור המלחמה באוקראינה היא כבר לא רחוקה.
נאט”ו הצהירה רשמית כבר באוקטובר 2024 כי פיונגיאנג העבירה לרוסיה מיליוני תחמושת ארטילרית וטילים בליסטיים. אז גם הארגון אישר את שליחת חיילים צפון קוריאנים לרוסיה והצבת יחידות במחוז קורסק — אזור רוסי בגבול עם אוקראינה.
בנובמבר חזר המועצה הצפון אטלנטית על הערכה זו בהצהרה רשמית.
זו גבול חשוב של הוכחה. כאשר קורניצ’וק מדבר על מדינות אוטוריטריות שעוזרות זו לזו, זו מסגרת פוליטית. כאשר מדובר בתחמושת, טילים וחיילים צפון קוריאנים — זו כבר לא מסגרת, אלא אלמנטים חומריים של מלחמה.
בשנת 2026 הסיפור קיבל המשך. ב-29 ביולי רוסיה ביצעה תקיפה אווירית מסיבית חדשה על אוקראינה. לאחר פגיעה בכפר רדושנה ליד קריבוי רוג נהרגו חמישה בני משפחה אחת — הורים ושלושה ילדים.
הצד האוקראיני הצהיר כי הטיל ששימש היה ממוצא צפון קוריאני. רויטרס דיווחה כי הצבא זיהה אותו באופן ראשוני כ-KN-23 או KN-24 — טילים בליסטיים קצרי טווח צפון קוריאניים, על פי מאפייני המסלול. עם זאת, אישור סופי של המקור דרש בדיקת שברים.
אני משאיר את ההבהרה הזו בדיוק בצורה זו. הנוסחה “צפון קוריאה שוב תקפה את אוקראינה” הייתה רועשת יותר, אך פחות מדויקת: השיגור בוצע על ידי רוסיה, והצד האוקראיני קבע את מקור הטיל הספציפי על פי מאפיינים טכניים.
כמה ימים לאחר מכן דיווחה רויטרס על התפתחות נוספת: המודיעין הצבאי האוקראיני הצהיר על הגעת יחידת טילים צפון קוריאנית לאזור וורונז’ הרוסי, המונה כ-90 איש. על פי נתונים אוקראיניים, ייתכן שמדובר בשש משגרים ועד 120 טילים KN-23 ו-KN-24. רוסיה וצפון קוריאה לא אישרו את הפרטים הללו בפומבי.
סיפורים כאלה הופכים את הביטוי של קורניצ’וק לפחות מופשט.
נשק של דיקטטורה אסייתית אחת מוצא את עצמו במלחמה אירופית. חיילים מקבלים ניסיון קרבי. רוסיה מקבלת משאבים נוספים להמשך המלחמה. צפון קוריאה, בתורה, מקבלת הזדמנות לראות כיצד הטכנולוגיה שלה מתפקדת מול מערכות גילוי והגנה אווירית מודרניות.
עבור ישראל חשוב לא מה שצפון קוריאה כביכול תצטרף מחר למלחמה לצד איראן. אין אישורים לתרחיש כזה. חשוב יותר המנגנון עצמו: מלחמה מודרנית מאפשרת למדינות, הנמצאות אלפי קילומטרים משדה הקרב, לשפר את יכולותיהן.
ישראל ואוקראינה כבר החלו בשיחה הזו — קורניצ’וק לא המציא אותה
הגרסה החלשה ביותר של הידיעה הזו הייתה נשמעת כך: השגריר האוקראיני כתב טור והציע לישראל לשתף פעולה.
בפועל התהליך החל הרבה קודם.
ב-23 ביולי 2025 הגיע שר החוץ של ישראל גדעון סער לקייב. שם הוא נפגש עם שר החוץ של אוקראינה אנדריי סיביגה. עבור הקורא הישראלי אבהיר: משרד החוץ של אוקראינה מבצע את אותה פונקציה דיפלומטית בסיסית כמו משרד החוץ הישראלי, אם כי המבנה והסמכויות של שני המשרדים אינם חופפים לחלוטין.
לאחר המשא ומתן הודיע משרד החוץ האוקראיני רשמית כי השרים הסכימו להתחיל דיאלוג אסטרטגי על האיום האיראני.
סיביגה דיבר אז לא רק על איראן כבעיה פוליטית. הוא כינה את הטכנולוגיות הביטחוניות כאחת התחומים שבהם לאוקראינה ולישראל יש פוטנציאל רציני לשיתוף פעולה. נדונו בנפרד אבטחת סייבר, אנרגיה, בריאות ופרויקטים משותפים.
שנה לאחר מכן הקו הזה כבר יצא מגבולות המשא ומתן המיניסטריאלי. ב-7 ביולי 2026 נפגשה משלחת אוקראינית בישראל עם נציגי מכון מיסגאב, מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון ומרכז ירושלים לביטחון ועניינים בינלאומיים. נאנובוסטי ניתחו בפירוט את הפגישה הזו ואת הדרך שבה נושא רוסיה, איראן והניסיון הצבאי האוקראיני נכנס לדיון המומחים הישראלי.
לכן ההצעה הנוכחית של קורניצ’וק עדיף לקרוא לא כהתחלה, אלא כניסיון להאיץ תהליך שכבר החל.
בטור של JPost הוא מפרט תחומים ספציפיים: הגנה אווירית, גילוי מל”טים, הגנה על תשתיות קריטיות, רפואה דחופה, הגנת סייבר ועמידות של מערכות אזרחיות.
אבל כאן נדרשת עוד גבול.
לא מצאתי במקורות פתוחים אישור לכך שישראל ואוקראינה כבר יצרו מערכת משותפת להתמודדות עם Shahed, מרכז הגנה אווירית משותף או תוכנית ייצור משותפת של מיירטים. הדיאלוג הפוליטי והמקצועי קיים. חילופי ניסיון נדונים. הפוטנציאל הוכר רשמית. זה עדיין לא אותו דבר כמו פרויקט הגנה משותף פעיל.
עבור הקורא הישראלי זה חשוב במיוחד עכשיו, כאשר הביטוי “שיתוף פעולה בתחום הביטחון” נתפס בקלות כהודעה על משלוחי נשק. נכון לעכשיו, הנתונים הפתוחים מאפשרים לטעון פחות.
מצאתי ב-The Jerusalem Post אי דיוק חשוב במספרי האו”ם
בטור של קורניצ’וק יש משפט שנראה תחילה כהערת סטטיסטיקה רגילה: בקיץ 2026 מספר הקורבנות בקרב אזרחים אוקראינים עלה בחדות.
הלכתי למקור הראשוני — משימת המעקב של האו”ם לזכויות האדם באוקראינה. זו יחידה של נציבות האו”ם לזכויות האדם, שבודקת דיווחים על הרוגים ופצועים אזרחיים. המספרים שלה בדרך כלל נמוכים מהמספר האמיתי של הקורבנות, כי המקרה נחשב רק לאחר בדיקה.
וכאן התגלתה בעיה קטנה אך מובהקת עם הסיכום.
The Jerusalem Post כותב כי יולי הראה את מספר הקורבנות האזרחיים הגבוה ביותר מאז מאי 2022.
הניסוח של האו”ם מדויק וקצת שונה.
ביולי 2026 אישרה המשימה לפחות 437 הרוגים ו-2610 פצועים אזרחיים. אם מחברים את ההרוגים והפצועים, זהו המספר החודשי הגבוה ביותר של קורבנות אזרחיים מאז מרץ 2022.
אבל 437 הרוגים — זהו אכן המספר המקסימלי של הרוגים בקרב אזרחים מאז מאי 2022.
ההבדל בשתי מילים משנה את המשמעות הסטטיסטית.
יש עוד מדד שחשוב יותר לנושא שלנו מהשיא הכללי. טילים ארוכי טווח ומל”טים היוו 38% מכלל הקורבנות האזרחיים המאושרים ביולי: 183 אנשים נהרגו, 967 נפצעו.
רוב הנפגעים מנשק כזה היו באזורים עירוניים הרחק מקו החזית.
דווקא המספר הזה עוזר להבין מדוע השגריר האוקראיני מדבר עם ישראל לא רק על החזית.
כאשר תושב ישראל שומע “מלחמה באוקראינה”, הוא עשוי לדמיין קו חפירות במזרח המדינה. אבל טיל או מל”ט ארוך טווח מאפשרים להעביר את המלחמה למאות קילומטרים מעמדת החייל — לבית מגורים, תחנת כוח, בית חולים או רובע עירוני.
בנקודה זו הניסיון של אוקראינה באמת הופך להיות מובן יותר לישראלי ללא מקבילות היסטוריות מלאכותיות. החברה הישראלית מכירה היטב את ההבדל בין גיאוגרפיית החזית לגיאוגרפיית האיום האווירי.
יש גם צד אנושי לסטטיסטיקה, שאי אפשר להחליף באחוז. באותו דוח יולי של האו”ם צוין כי 17 ילדים נהרגו ו-166 נפצעו. זה היה המספר החודשי הגבוה ביותר של ילדים שנפגעו מאז אפריל 2022.
לכן לא הייתי משאיר את הסיפור הזה ברמת הביטוי הדיפלומטי “להחליף ניסיון מהר יותר מאשר אויבים מחליפים נשק”. מאחורי המילים על גילוי מל”טים והגנה על תשתיות עומדות השלכות אנושיות מדידות לחלוטין.
עבור ישראל השאלה כבר לא אם לראות ברוסיה ואיראן “ציר אחד”
שאילתות חיפוש כמו “רוסיה ואיראן נגד ישראל ואוקראינה”, “מה מקשר בין רוסיה איראן וקוריאה הצפונית”, “שיתוף פעולה בין ישראל לאוקראינה נגד איראן” או “Shahed אוקראינה ישראל” יוצרות רושם שיש תשובה פשוטה: שלוש מדינות התאחדו, שתיים אחרות צריכות להתאחד בתגובה.
לאחר בדיקת המקורות איני יכול להגיע למסקנה כזו.
אין בלוק פורמלי מאוחד של מוסקבה–טהרן–פיונגיאנג, שמנהל מלחמות משותפות נגד אוקראינה וישראל. אין גם אישור לכך שישראל ואוקראינה כבר יצרו ברית צבאית סימטרית.
אבל אם מסירים את הסיסמאות, נשארת תמונה פחות מרשימה ויותר רצינית.
רוסיה אכן השתמשה בנשק וטכנולוגיות ממוצא איראני במלחמה אירופית גדולה. צפון קוריאה אכן העבירה לרוסיה תחמושת וטילים בליסטיים, וחייליה אכן נשלחו לרוסיה. אוקראינה קיבלה ניסיון מעשי עצום בהתמודדות עם מל”טים וטילים ארוכי טווח. ישראל במקביל יש לה ניסיון משלה במלחמה נגד מערכת טילים-מל”טים שנוצרה על ידי איראן ושותפיה.
ועוד פרט אחד משנה את הסדר הרגיל.
לעיתים מספרים את הסיפור הזה כתנועה של נשק לרוסיה: איראן נתנה Shahed, צפון קוריאה נתנה תחמושת וטילים, רוסיה השתמשה בהם נגד אוקראינה.
אבל המלחמה מייצרת לא רק הרס. היא מייצרת מידע.
לאחר כל שיגור מתברר כיצד הכלי מתפקד במצב אמיתי, היכן הוא מתגלה על ידי האויב, מה עובד נגדו, מה לא עובד, אילו מסלולים יעילים יותר, כיצד משתנה התוצאה בהתקפה המונית וכיצד ההגנה האווירית מגיבה להתקפה מעורבת.
דווקא את המידע הזה אי אפשר להחזיר למחסן לאחר סיום הקרב.
לכן החלק הכי לא נעים לישראל בהצהרת קורניצ’וק קשור אפילו לא לכמה טילים רוסיים או איראניים קיימים היום. חשוב יותר השאלה, אילו ידע רוסיה, איראן וצפון קוריאה מקבלות זו מזו ומה כל צד נותן בתמורה.
לא ניתן לטעון אוטומטית שכל השיפורים הרוסיים של Shahed מועברים לאיראן — אין הוכחות פתוחות לנוסחה אוניברסלית כזו. באותו אופן אי אפשר לטעון שכל הניסיון האוקראיני כבר מועבר לישראל.
אבל שני הצדדים של התהליך קיימים בו זמנית: היריבים מחליפים משאבים חומריים, וישראל ואוקראינה מנסות ליצור ערוצי חילופי אסטרטגיה ומומחיות משלהן.
וכאן התזה הראשונית של קורניצ’וק הופכת מדויקת יותר לאחר בדיקה מאשר בסיסמה פוליטית.
ישראל ואוקראינה אכן מנהלות מלחמות שונות.
המשותף הוא לא המלחמה עצמה.
המשותף הוא המרחב שבו נשק, טכנולוגיות, טעויות ופתרונות שנמצאו בהצלחה קשה יותר ויותר לשמור בתוך מדינה אחת או חזית אחת.
לכן עבור ישראל השאלה על המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה מפסיקה להיות רק שאלה על מי לתמוך דיפלומטית. אם המלחמה הרוסית הופכת לזירה שבה מתפתחות טכנולוגיות של מדינות הקשורות ישירות לאיומים על ישראל, אז שדה הקרב האוקראיני הופך גם למקור מידע על מה שמערכת הביטחון הישראלית עשויה להתמודד איתו מאוחר יותר.
ולהפך: הניסיון הישראלי יש לו ערך עבור אוקראינה לא משום ששתי המלחמות זהות, אלא דווקא משום שהן שונות. אם צריך לעצור את אותו משפחת איומים בתנאים גיאוגרפיים, טכניים ואופרטיביים שונים לחלוטין, השוואת הפתרונות הללו נותנת יותר מהצהרה נוספת על סולידריות פוליטית.
לכן לאחר שני פרסומים של The Jerusalem Post הייתי משאיר מחוץ לסוגריים את הביטוי “ציר הרשע”. הוא עובד טוב בכותרת ראיון, אבל כמעט לא מסביר כלום.
הרבה יותר חשוב דבר אחר: ב-23 ביולי 2025 ישראל ואוקראינה כבר החליטו להתחיל דיאלוג אסטרטגי על האיום האיראני. שנה לאחר מכן השגריר האוקראיני מציע בפומבי למלא את הדיאלוג הזה בהגנה אווירית, טכנולוגיות אנטי-מל”טים, הגנה על תשתיות, רפואה וסייבר.
השאלה התוכנית הבאה כעת מאוד קונקרטית: האם הארכיטקטורה הזו תישאר אוסף של פגישות והצהרות — או שיצאו ממנה פרויקטים שניתן יהיה לקרוא להם ולבדוק אותם.