פליטים חוזרים, אך לא הביתה: האו”ם תיעד לראשונה מזה עשר שנים ירידה בהגירה העולמית

האו”ם מדווח על ירידה, אך המשבר לא הסתיים

בעולם לראשונה בעשור האחרון ירד מספר האנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם בשל מלחמות, רדיפות, אסונות והרס החיים הנורמליים. כך נאמר בדוח החדש של נציבות האו”ם לפליטים שפורסם ב-11 ביוני 2026.

במבט ראשון, המספר נראה כמו סימן חיובי נדיר: בשנת 2025 ירד המספר הכולל של האנשים שנעקרו בכפייה ב-5.4 מיליון אנשים, או בכ-4%.

אבל מאחורי הסטטיסטיקה הזו אין תחושת ניצחון. גם לאחר הירידה מדובר ב-117.8 מיליון אנשים שחיים לא במקום שבו חיו קודם, לא כמו שחיו קודם, ולעיתים קרובות לא יודעים אם יוכלו אי פעם לחזור לחיים נורמליים.

עבור הקהל הישראלי הנושא הזה לא נראה רחוק. ישראל מבינה היטב מה זה לחיות ליד מלחמה, פינוי, משפחות ללא בית, ילדים בחרדה ואנשים שלא יכולים לחזור לעריהם במשך חודשים. לכן דוח האו”ם הוא לא רק סטטיסטיקה בינלאומית, אלא מראה של תקופה שלמה, שבה מלחמות משנות את הדמוגרפיה מהר יותר ממה שהדיפלומטיה מספיקה להגיב.

לפי נתוני נציבות האו”ם לפליטים, בשנת 2025 מספר הפליטים עמד על 35.6 מיליון אנשים, ומספר האנשים שנעקרו בתוך מדינתם עמד על 68.6 מיליון. האחרונים נשארים בגבולות מדינתם, אך למעשה מאבדים את ביתם, עבודתם, סביבתם המוכרת וביטחונם.

מדוע המספרים ירדו

הסיבה העיקרית לירידה היא חזרות המוניות של אנשים למדינות ולאזורים שממנו הגיעו. בשנת 2025 מספר החזרות הללו עלה ב-50% בהשוואה לשנה הקודמת ועלה על 14.7 מיליון אנשים.

זהו אחד מהנתונים הגדולים ביותר בכל 60 שנות ההיסטוריה של תצפיות נציבות האו”ם לפליטים.

למקומות מגורים קבועים חזרו 4.4 מיליון פליטים ו-10.3 מיליון אנשים שנעקרו בתוך מדינתם. גידול בולט במיוחד בחזרות נרשם באפגניסטן, סודן וסוריה.

עם זאת, בדוח יש הסתייגות חשובה: לא כולם חזרו מרצון ובבטחה. במקרים רבים אנשים עזבו את מדינות השהייה לא משום שבבית נהיה שקט, אלא משום שהחיים בגלות הפכו לקשים מדי.

עליית מחירים, עוני, חוסר עבודה, לחץ על מערכות הסיוע, עייפות של החברות המארחות וצמצום תוכניות הומניטריות דחפו אנשים חזרה – לפעמים לאזורים הרוסים, לפעמים לתנאים לא יציבים, לפעמים למקומות שבהם האיום לא נעלם.

לכן אי אפשר לקרוא את הירידה במספר הכולל כסיום המשבר. היא מראה לא רק תנועה לפתרון, אלא גם לחץ על אלה שכבר שנים חיים בין חיים קודמים לעתיד בלתי אפשרי.

מיליוני אנשים נשארים במלכודת הגלות

נציב האו”ם לפליטים ברהם סאלח, בהצגת הדוח השנתי על מגמות גלובליות, הדגיש כי היקף העקירה הכפויה נשאר בלתי מתקבל על הדעת.

לפי הערכת נציבות האו”ם לפליטים, כ-70% מהפליטים ממשיכים לחיות בתנאי גלות ממושכת. זה אומר שנים ללא מעמד ברור, ללא הכנסה יציבה, ללא תכנון עתידי נורמלי לילדים ולמשפחה.

כמעט אותו מספר – 68% – נמצאים במדינות עם הכנסה נמוכה ובינונית. כלומר, את העומס העיקרי נושאות לא המדינות העשירות ביותר בעולם, אלא מדינות שלעתים קרובות מתמודדות בעצמן עם בעיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות.

לקוראי נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן חשוב לא רק המסקנה ההומניטרית, אלא גם הפוליטית: מערכת המקלט העולמית נשענת על מדינות עמוסות, ולא על הצהרות יפות. כאשר משברים מתמשכים, הפליטים הופכים לחלק מהפוליטיקה הפנימית של המדינות המארחות, והנושא של הגירה הופך לכלי לחץ, בחירות ומסחר בינלאומי.

ברהם סאלח ניסח זאת בצורה קשה: עבור יותר מדי פליטים, העקירה מצילה חיים, אך היא עצמה הופכת לגזר דין.

וזה, אולי, המשפט המרכזי של כל הדוח. אדם ניצל ממלחמה, אך לאחר מכן תלוי במשך שנים בסיוע הומניטרי, חי בעוני ואין לו מוצא אמיתי – לא אינטגרציה מלאה, לא חזרה בטוחה, ולא העברה למדינה שלישית.

מטרת נציבות האו”ם לפליטים עד שנת 2035

נציבות האו”ם לפליטים מציבה לעצמה מטרה עד שנת 2035 לצמצם ביותר ממחצית את מספר הפליטים שחיים בעקירה ממושכת ותלויים בסיוע הומניטרי.

לשם כך מוצע להרחיב מספר כיוונים: חזרה מרצון, העברה למדינות שלישיות, ויזות הומניטריות, איחוד משפחות, תוכניות חינוכיות, גישה לעבודה ועצמאות כלכלית.

דגש מיוחד מושם על שילוב הפליטים במערכות החינוך הלאומיות, הבריאות, השירותים הפיננסיים ושוקי העבודה. ההיגיון ברור: אם אדם יכול לעבוד, ללמוד, לשלם מיסים ולפרנס משפחה, הוא פחות תלוי בארגונים הומניטריים ויותר תורם לכלכלה של המדינה המארחת.

אבל לשם כך נדרשות השקעות, רצון פוליטי ונכונות של המדינות לראות בפליטים לא רק בעיה, אלא גם אנשים עם מקצועות, כישורים, משפחות ופוטנציאל.

נציבות האו”ם לפליטים גם קוראת ליצור תנאים שבהם ההכנסה של הפליטים תאפשר להם לחיות לא מתחת לקו העוני הרשמי במדינות המארחות. ללא זאת, השיחות על עצמאות נשארות נוסחה יפה ולא מדיניות אמיתית.

אוקראינה, סודן, סוריה והמזרח התיכון: היכן המשבר הכי קשה

יותר מ-70% מהפליטים ואנשים אחרים הזקוקים להגנה בינלאומית מגיעים משש מדינות בלבד: אפגניסטן, ונצואלה, סוריה, סודן, אוקראינה ודרום סודן.

רשימה זו מראה שמפת העקירה העולמית מורכבת לא מהתפרצויות אקראיות, אלא ממשברים ממושכים. חלקם נמשכים עשרות שנים, אחרים החריפו בפתאומיות לאחר מלחמות כוללות, שלישיים הם תוצאה של קריסת מדינה, עוני ואלימות.

אוקראינה נשארת בין המקורות העיקריים של עקירה כפויה בשל התוקפנות הרוסית. מיליוני אוקראינים נאלצו לעזוב את המדינה או לעזוב את בתיהם בתוך המדינה. עבור ישראל הכיוון האוקראיני חשוב במיוחד: כאן חיה קהילה גדולה דוברת רוסית ואוקראינית, לרבים יש קרובים באוקראינה, והמלחמה משפיעה ישירות על הקשרים החברתיים, הפוליטיקה של הזיכרון והיחס לביטחון.

המדינות המארחות הגדולות ביותר בשנת 2025 היו קולומביה – 2.8 מיליון אנשים, גרמניה – 2.7 מיליון, טורקיה – 2.4 מיליון, אוגנדה – 1.9 מיליון, איראן – 1.7 מיליון, צ’אד – 1.5 מיליון ופקיסטן – 1.3 מיליון.

הגיאוגרפיה הזו חשובה. היא מראה שהפליטים לרוב נשארים קרוב לאזור המשבר, ולא נוסעים לקצה השני של העולם. לכן המדינות השכנות נושאות את המכה הראשונה והכבדה ביותר.

עקירה פנימית וגלי משבר חדשים

בסוף שנת 2025 היו בעולם 68.6 מיליון אנשים שנעקרו בתוך מדינתם. זהו 7% פחות מאשר שנה קודם לכן, אך עדיין נשאר מספר עצום.

המצב המשברי הגדול ביותר נשאר סודן, שבה נעקרו בתוך המדינה 9.1 מיליון אנשים. המשבר הסודני כבר מזמן הפסיק להיות חדשות אזוריות: הוא משפיע על צ’אד, מצרים, נתיבי הסיוע ההומניטרי, הביטחון התזונתי וכל מערכת הסיוע באפריקה.

בדוח גם מצוין שהמלחמה במזרח התיכון, שהחלה בפברואר 2026, הובילה לעקירה של כ-1 מיליון אנשים בלבנון ו-3.2 מיליון אנשים באיראן.

עבור ישראל נתונים כאלה נשמעים במיוחד מדאיגים. כאשר מיליוני אנשים נעקרים באזורים שכנים או קרובים, זה כמעט תמיד אומר חוסר יציבות, עלייה בלחץ על הגבולות, סיכונים הומניטריים, התחזקות מבנים רדיקליים ואתגרים חדשים לביטחון.

נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה דוחות כאלה לא כסטטיסטיקה יבשה של האו”ם, אלא כחלק מהתמונה הכללית: מלחמה מודרנית לעיתים רחוקות נשארת בתוך מדינה אחת. היא משנה את החברות השכנות, נתיבי ההגירה, הבריתות הפוליטיות, שוק העבודה, הביטחון והנרטיב התקשורתי.

ללא אזרחות וללא הגנה

חלק נפרד מהדוח מוקדש לאנשים ללא אזרחות. בסוף שנת 2025 היו בעולם כ-4.5 מיליון אנשים כאלה, שזה 3% יותר מאשר שנה קודם לכן.

ללא אזרחות אדם לעיתים קרובות לא יכול להסדיר מסמכים כראוי, לקבל גישה לחינוך, רפואה, עבודה, רכוש והגנה משפטית בסיסית. זה לא רק מעמד בירוקרטי, אלא למעשה הוצאה מהמערכת.

עם זאת, כמעט 46 אלף אנשים ב-24 מדינות בשנת 2025 הצליחו לקבל מסמכים ולהיפטר ממעמד חסר האזרחות. על רקע מיליונים זה מעט, אך עבור כל משפחה ספציפית מסמך כזה אומר אפשרות להתחיל חיים מחדש.

המסקנה המרכזית של דוח האו”ם נשמעת בזהירות: העולם ראה לראשונה בעשור ירידה במספר האנשים שנעקרו בכפייה, אך ירידה זו לא ניתן לראות כפתרון לבעיה.

כל עוד נמשכות המלחמות באוקראינה, סודן, סוריה, במזרח התיכון ובאזורים אחרים, מיליוני אנשים יחיו בין פחד לחזור לבין חוסר יכולת להתמקם במקום חדש. ולכן, נושא הפליטים נשאר לא רק הומניטרי, אלא גם אסטרטגי – עבור אירופה, המזרח התיכון, ישראל וכל מערכת הביטחון הבינלאומית.