האם זה “גזענות” או “תמיכה של הרוסים בכל אויבי ישראל”? מה מתחיל להגיע לחברה הישראלית, בעוד שהממשלה “לא מבחינה” בכך: שערוריית דולב כהן ב-Kan 11

התגובה של דולב כהן על השפה הרוסית עוררה שערורייה עוד לפני בכורת העונה החדשה של “ארבע חתונות” ב-Kan 11. אך מאחורי הוויכוח על הפרומו הטלוויזיוני הכושל נראית בעיה רחבה יותר: הישראלים צופים בו זמנית בחמאס במוסקבה, בנשק רוסי אצל “חיזבאללה”, בברית של רוסיה עם איראן ובסמלים מדינתיים רוסיים בתוך ישראל וגם …. בשפה הרוסית בסופרמרקט האהוב.

ב-21 באוגוסט 2026 כמה שניות מפרסומת העונה החדשה של “ארבע חתונות” ב-Kan 11 הפכו לשערורייה פוליטית. דולב כהן בת ה-27 מרמלה אמרה למצלמה: “רוסים. אני לא יכולה לשמוע את השפה הזו. לא יכולה לשמוע את השפה הזו. אני הולכת בסופרמרקט ובמקומות שונים, וזה מחלחל לי למוח.” באותה תגובה היא הזכירה פעם אחת גם את השפה האמהרית.

המקור – “״רוסים. אני לא יכולה לשמוע את השפה. לא יכולה לשמוע את השפה. אני עוברת בסופר ובמקומות וזה מחלחל לי במוח ״. ”

נותרו יומיים עד לבכורת העונה. אך כבר לא דיברו על חתונות. על הקטע הגיבו אביגדור ליברמן, ולדימיר בלק ויבגני סובה, האחרון שלח מכתב רשמי להנהלת תאגיד השידור הציבורי של ישראל. לאחר מכן הופיעה תגובת Kan 11, וב-22 באוגוסט גם הגנה מצד אחיה של דולב, מתן.

עבורי, סטס שיפר, הסיפור הזה מעניין לא רק כי אני כותב על פוליטיקה, מלחמות והשפעתן על אנשים רגילים. נולדתי באוקראינה, חי בישראל ומבין היטב תחלופה מסוכנת אחת: היחס למדינה מועבר בהדרגה לשפה, ומהשפה לאדם. במקרה של רוסיה, תחלופה זו הופכת היום לבולטת במיוחד, כי הישראלי מקבל מדי יום סט אותות סותר מאוד.

מצד אחד – מוסקבה מקבלת את חמאס, רוסיה מעמיקה את שיתוף הפעולה עם איראן במשך שנים, ובחיזבאללה צה”ל מוצא נשק רוסי. מצד שני – בתוך ישראל הדיפלומטיה הרוסית ממשיכה לדבר על “בני ארץ דוברי רוסית”, מופיעים דגלים רוסיים, חגים מדינתיים, שורת תרבות ויזואלית מוכרת עם טריקולור, כיבודים “רוסיים”, מטריושקות וסמלים אחרים של רוסיה.

נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר כתבו על הפער הזה לא פעם. ולכן השאלה המרכזית עבורי אינה “האם דולב כהן גזענית או לא?”. הרבה יותר מעניין להבין, מדוע השפה הרוסית בישראל בכלל מתחילה לקבל גוון פוליטי — והאם זה קשור לכך שהחברה רואה את הפוליטיקה הרוסית בצורה לא כל כך ניטרלית כפי שהיא עדיין מוצגת לעיתים קרובות על ידי הדיפלומטיה הישראלית הרשמית.

מה בדיוק אמרה דולב כהן ולמה השערורייה חרגה הרבה מעבר לגבולות הריאליטי

“ארבע חתונות” — ריאליטי בידורי ב-Kan 11. ארבע כלות מגיעות זו לזו לחתונות, מעריכות אותן, דנות במה שראו, והמתרחש מלווה בטקסט הומוריסטי מאחורי הקלעים. העונה החדשה אמורה להתחיל בערב ה-23 באוגוסט.

לכן חשוב להבין את מקור הסרטון השערורייתי. זה לא פוסט ישן של דולב שמישהו חפר בו אחרי עשר שנים. לא קטע משיחה שהוקלטה בסתר ולא דליפה מקרית.

את התגובה בחרו לפרומו הרשמי של התוכנית.

ובכך הסיפור של דולב הופך בו זמנית לסיפור של Kan 11. אם ערוץ טלוויזיה ציבורי לוקח משפט טעון רגשית על שפת מאות אלפי תושבי המדינה והופך אותו לחלק מפרסומת לעונה החדשה, האחריות על התוצאה כבר לא יכולה להישאר רק על משתתפת הריאליטי.

התגובה הגיעה במהירות. אביגדור ליברמן, יו”ר “ישראל ביתנו”, האשים את התאגיד בכך שגזענות קיבלה מקום בפריים-טיים, והדגיש שגזענות לא ניתן להפוך לבידור. עבור ישראל ביתנו הנושא רגיש במיוחד: חלק ניכר מההיסטוריה האלקטורלית שלה קשור לעלייה מברית המועצות לשעבר ולקהל דוברי הרוסית בישראל.

חבר הכנסת ולדימיר בלק מ”יש עתיד — יחד” הלך רחוק יותר. הוא דרש להסיר את דולב מהמסך ולהתנצל, ושאל את Kan 11 שאלה די לא נעימה: האם התאגיד היה מרשה לעצמו בידור טלוויזיוני כזה אם היה מדובר בקבוצה אחרת בחברה הישראלית?

יבגני סובה מישראל ביתנו העביר את הוויכוח מפייסבוק ו-X כבר למישור הרשמי. הוא כתב למנכ”ל תאגיד השידור הציבורי גולן יוחפז ודרש להסיר את הסרטון, לערוך בדיקה פנימית ולהסביר כיצד חומר כזה בכלל עבר את הסינון העריכתי.

וכאן מתחילה חלק מהסיפור שאי אפשר לאבד מאחורי ההצהרות הפוליטיות.

Kan 11 השיב שהתאגיד מתנגד לכל אמירה גזענית ועובד בעצמו נגד גזענות בחברה הישראלית. לפי הסבר הערוץ, התגובה השנויה במחלוקת נלקחה מתוך פרק הומוריסטי ארוך יותר, שבו דולב מבקרת גם את עצמה, את משפחתה ואת החתונה שלה, והמנחה של התוכנית מגיבה ישירות על סגנון הביטוי שלה.

זהו הקשר חשוב. אבל הוא משאיר שאלה שונה לחלוטין.

אם בפרק המלא יש ביקורת על המילים הללו, מדוע בפרומו השאירו דווקא את החלק שבו היא עדיין לא קיימת?

נוצרת כאן מבנה די מוזר. Kan 11 אומר בו זמנית: אל תשפטו לפי קטע קצר, כי ההקשר המלא שונה. אבל דווקא Kan 11 הציע את הקטע הקצר הזה לצופה כפרסומת.

ב-22 באוגוסט הופיע עוד תפנית. אחיה של דולב, מתן, כתב לעיתונאי דניאל עמרם שלדעתו אנשים “יצאו מפרופורציות”: אחותו אינה גזענית, אוהבת את כולם, אבל פשוט לא אוהבת שפות מסוימות. כדוגמה הוא סיפר שהוא עצמו לא יכול לשמוע בשקט את השפה הערבית, כי היא מעוררת אצלו פלאשבקים מעזה.

זהו כרגע מסר של עמרם מדברי מתן, ולא ראיון ציבורי נפרד של דולב. אבל הוא מוציא את השיחה למקום שאף אחד לא התכוון להגיע אליו בתחילה.

האח מציע להפריד בין האדם לתגובה הרגשית לשפה.

והאם בכלל אפשר להפריד ביניהם?

אנחנו לא יודעים למה דולב מתעצבנת מהשפה הרוסית — ולהמציא לה ביוגרפיה פוליטית זה לא אפשרי

הדרך הקלה ביותר להגן על דולב עכשיו היא להמציא לה הסבר נוח.

רוסיה מנהלת מלחמה נגד אוקראינה. רוסיה תומכת באיראן. איראן תוקפת את ישראל ובנתה במשך עשורים רשת של ארגונים חמושים סביבה. רוסיה מקבלת נציגים של חמאס. כלומר, ייתכן שצעירה ישראלית רואה את כל זה בחדשות, ואז המילה “רוסי” מתחילה לעורר אצלה תגובה שלילית.

זה אפשרי מבחינה פסיכולוגית.

אבל דולב לא אמרה את זה.

בקטע שפורסם אין פוטין, אוקראינה, מלחמה, חמאס, איראן או פוליטיקה רוסית. היא מדברת על מצב יומיומי: שומעת את השפה הרוסית בסופרמרקט ובמקומות אחרים ולא רוצה לשמוע אותה.

לכן יהיה לא הוגן להאשים אותה בגזענות על סמך כמה שניות של וידאו, ואז באותה מידה ללא הוכחות להצדיק אותה בפוליטיקה של הקרמלין.

יש, עם זאת, שאלה שאינה תלויה במוטיבציה האישית שלה.

מה רואה הישראלי הרגיל בשנים האחרונות ליד המילה “רוסיה”?

כדי לענות על כך כבר לא צריך דוחות סודיים של המוסד או ישיבות סגורות של הקבינט המדיני-ביטחוני. רוב התמונה קיימת בגישה פתוחה.

רוסיה החלה תוקפנות רחבת היקף נגד אוקראינה ב-24 בפברואר 2022. איראן סיפקה לרוסיה שאהד ועזרה לפתח מלחמת מל”טים נגד ערים אוקראיניות. רוסיה לאחר מכן פרסה ייצור עצמאי של מערכות אלו. במרץ 2026 ולדימיר זלנסקי הצהיר ל-CNN שכעת השאהד המיוצר ברוסיה מסופק כבר בחזרה לאיראן ומשמש נגד ארה”ב וישראל. רויטרס העביר את ההצהרה הזו עם הסתייגות שמקורו של כל מכשיר ספציפי לא תמיד ניתן לקבוע.

ביולי הופיעה מידע לא נעים עוד יותר. רויטרס, בהסתמך על פקידים אמריקאים ומערביים, דיווחה על עזרה טכנית רוסית לאיראן, שיפור דיוק המל”טים האיראניים ובדיקת אפשרות לספק נתונים ממוסקבה הקשורים להכוונת מטרות. לגבי התקפות מסוימות לא היה מסקנה סופית, אך העזרה הצבאית-טכנית הרחבה יותר של רוסיה לטהראן כבר נחשבה למציאות.

וזה כבר נוגע לא רק לאוקראינה.

עבור ישראל, הגבול בין המלחמות האירופיות והבינלאומיות הופך לפחות מורגש.

לא מזמן כתבנו על איך רוסיה ואיראן מנסות להשפיע על הישראלים עצמם דרך רשתות חברתיות. שם כבר לא מדובר בדעתו של פעיל אוקראיני, אלא בדוח מיוחד של מבקר המדינה של ישראל על התמודדות עם השפעה זרה.

יש עוד סימפטום. ביולי שאלת הנוכחות התקשורתית הרוסית החלה להעלות לא רק על ידי אוקראינים ולא רק על ידי פעילים אופוזיציוניים. ערוצים ימניים ישראליים החלו לשאול מדוע המדינה כמעט ולא מגיבה על השפעת המידע הרוסית.

כלומר, הגירוי כבר מתעורר בתוך אותו חלק של הפוליטיקה הישראלית שקשה להאשים באהבה מיוחדת לאוקראינה או ברצון להשתמש ברוסיה רק ככלי למאבק בנתניהו.

הנה השינוי הזה נראה לי הרבה יותר חשוב מכמה שניות של ריאליטי.

חמאס נוסע למוסקבה, צה”ל מוציא “קורנטים” רוסיים מלבנון, ורוסיה עובדת יותר ויותר עם איראן

ב-10 ביוני 2026 התקיימה במוסקבה פגישה שקשה להעריך יתר על המידה עבור הנושא שלנו.

סגן שר החוץ של רוסיה גאורגי בוריסנקו קיבל את מוסא אבו מרזוק מהנהגת חמאס. נדונו עזה, הפסקת אש, סיוע הומניטרי, עתיד האזור והסדר פוליטי. אבו מרזוק הודה לצד הרוסי על מאמציה הדיפלומטיים.

עבור מוסקבה זהו ערוץ דיפלומטי.

עבור אדם בישראל אחרי ה-7 באוקטובר התמונה נראית קצת אחרת.

חמאס הרג ישראלים, חטף אזרחים ישראלים והחזיק בני ערובה. ישראל מנסה במשך שנים להשמיד את התשתית הצבאית של הארגון. ובו זמנית נציג בכיר שלה טס לבירה הרוסית לפגישה רשמית במשרד החוץ.

יתרה מכך, חמאס היה רוצה לראות את מוסקבה כמתווכת בעזה. ניתחנו בנפרד את ניסיונות חמאס לקדם את רוסיה לתפקיד מתווך, נגדו מתנגדת ישראל.

עכשיו נוסיף את לבנון.

בסוף דצמבר 2024 צה”ל הראה לעיתונאים אלפי יחידות נשק שנתפסו מחיזבאללה במהלך קרבות בדרום הארץ. בין כ-6840 רקטות נגד טנקים וטילים נגד טנקים נמצאו 340 טילים נגד טנקים רוסיים “קורנט”.

כאן אי אפשר להחליף עובדה בהאשמה נוחה. נוכחות טיל רוסי אצל חיזבאללה אינה מוכיחה כשלעצמה אספקה ישירה של אצווה מסוימת של נשק ממוסקבה לארגון. מערכות רוסיות הגיעו לסוריה במשך עשורים, יכלו לעבור דרך מחסנים סוריים ולהגיע ללבנון בדרכים שונות.

אבל חייל צה”ל שנכנס לעמדה של חיזבאללה לא עוסק באותו רגע בגנאלוגיה דיפלומטית של “קורנט” מסוים.

הוא רואה נשק רוסי אצל אויב ישראל.

במאי נאנובוסטי הראו בפירוט את שלל חיזבאללה והעקבות הרוסיים בין הנשק שצה”ל לקח מלבנון. שם נמצאים יחד איראן, רוסיה, סין ומערכות סובייטיות ישנות יותר — כמעט מפת החומר שממנה התחמשו אויבי ישראל.

ומעל כל המבנה הזה נמצא טהראן.

ב-17 בינואר 2025 רוסיה ואיראן חתמו על הסכם שותפות אסטרטגית מקיפה ל-20 שנה. הוא מכסה ביטחון, שיתוף פעולה הגנתי, אינטראקציה צבאית-טכנית, תרגילים וקשרים בין כוחות הביטחון.

לא רוסיה ולא איראן חתמו על הסכם הגנה צבאית הדדי. זה חשוב. אבל היעדר סעיף בסגנון נאט”ו לא מבטל את הקרבה הרבה שהפכה לקשרים בין שתי המדינות.

כאן מתעורר אצל הישראלי הדיסוננס הרציני הראשון.

ממשלת ישראל מסבירה לחברה במשך שנים שאיראן היא איום אסטרטגי. ישראל תוקפת מטרות איראניות, משמידה יכולות צבאיות של טהראן, מתכוננת להתקפות חדשות ודורשת מבעלי בריתה לא לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני.

ביחס לרוסיה משתמשים במילון שונה לחלוטין.

למרות שבקצה השני של השרשרת הזו נמצא כל הזמן אותו איראן.

במוסקבה — חמאס, ושני ימים לאחר מכן בתל אביב — 600 מטרים רבועים של דגל רוסי

ועכשיו לאפיזודה הבולטת ביותר.

ב-10 ביוני חמאס נפגש עם משרד החוץ הרוסי במוסקבה.

ב-12 ביוני, ביום רוסיה, באחד הפארקים בתל אביב עשרות משתתפים פורשים את הטריקולור הרוסי בשטח של יותר מ-600 מטרים רבועים. מקורות מדינתיים רוסיים תיארו את המשתתפים כישראלים ו”בני ארץ דוברי רוסית”.

כבר ניתחנו בפירוט את שתי החדשות הללו במאמר אחד — “הטריקולור הרוסי בתל אביב וחמאס במוסקבה”.

דווקא יחד הן נראות לא נעימות במיוחד.

פורמלית הכל חוקי לחלוטין ומתייחס לעולמות שונים. משרד החוץ הרוסי מנהל משא ומתן דיפלומטי. אנשים בתל אביב חוגגים את היום הלאומי של המדינה שהם קשורים אליה. השגרירות עורכת קבלת פנים רשמית. בתוכנית — סמלים תרבותיים מוכרים: שורת ויזואלית פולקלורית רוסית, מטריושקות, כיבודים לאומיים, מוזיקה, דגלים, שיחות על היסטוריה משותפת ו”בני ארץ”.

אבל התפיסה ההמונית לעיתים רחוקות מפרקת את כל זה לתיקיות.

הישראלי מדפדף באותה רשת.

שם נציג חמאס יושב במוסקבה.

שם צה”ל מראה “קורנטים” רוסיים שנמצאו אצל חיזבאללה.

שם רוסיה חותמת על הסכם אסטרטגי ארוך טווח עם איראן.

שם מופיעות הודעות על עזרה רוסית לטכנולוגיות מל”טים איראניות והחלפת מידע אפשרית.

ואז — תל אביב, דגל רוסי ענק, שגרירות רוסית, חגים מדינתיים רוסיים והנוסח “בני ארץ דוברי רוסית”.

וכאן כדאי לעשות עצירה חשובה.

ישראלים דוברי רוסית אינם “בני ארץ רוסיה” כקטגוריה פוליטית אחידה. זו נוסחה דיפלומטית רוסית, ולא תיאור של המציאות הישראלית.

ברוסית בישראל מדברים יוצאי אוקראינה, רוסיה, בלארוס, מולדובה, לטביה, ליטא, אסטוניה, קזחסטן, אוזבקיסטן ומדינות אחרות של ברית המועצות לשעבר. רבים חיים כאן עשורים. ילדיהם משרתים בצה”ל. ביניהם יש תומכי פוטין, מתנגדיו, אנשים ללא כל קשר לפוליטיקה הרוסית ואוקראינים שהצבא הרוסי הרס את ביתם.

אבל לאדם שאינו מבין בהיסטוריה הפוסט-סובייטית, בתוכניות דיפלומטיות של מוסקבה ובהבדלים בין קהילות דוברות רוסית, מראים שורה ויזואלית שונה לחלוטין.

“בני ארץ דוברי רוסית”.

שגריר רוסי.

טריקולור רוסי.

חג רוסי.

ויום לאחר מכן — שוב השפה הרוסית בתור בסופרמרקט.

כך מתחיל סמן תרבותי להתקרב בצורה מסוכנת לפוליטי.

יחסי המדינה הרוסית עם ישראל עצמם הופכים לפחות חד משמעיים. ביוני ניתחנו איך רמת יום רוסיה הרוסי בישראל השתנתה: פעם לאירועים כאלה הגיעו דמויות ברמת בנימין נתניהו והנשיא ראובן ריבלין, וב-2026 האורחת הישראלית הראשית הייתה השרה מאי גולן. זה כבר מראה על התקררות.

אבל זה עדיין לא קרע.

הדיפלומטיה הרוסית נשארת בתוך המרחב הציבורי הישראלי — וממשיכה לעבוד עם הסביבה דוברת הרוסית במונחים של מדיניות המדינה שלה.

ישראל מכנה את איראן אויב, אך על רוסיה ממשיכה לדבר בזהירות רבה יותר

כאן מתעוררת החלק השני של הדיסוננס.

על טהראן בנימין נתניהו מדבר ללא גוונים דיפלומטיים. איראן היא איום קיומי על ישראל, תוכנית הגרעין שלה לא צריכה להיות משוחזרת, יכולות הטילים והמל”טים צריכות להיות מוגבלות, ו”ציר ההתנגדות” צריך להיות מוחלש.

רוסיה עם זאת משתפת פעולה עם אותה איראן.

אבל הטון ביחס למוסקבה שונה.

ב-8 בדצמבר 2025 נתניהו דיבר בכנסת שהוא מדבר באופן קבוע עם פוטין, והיחסים האישיים ארוכי השנים עם הנשיא הרוסי משרתים “אינטרסים חיוניים” של ישראל.

במהלך השנים הראשונות של המלחמה נגד אוקראינה היה להסבר הזה הסבר מובן. רוסיה שלטה בחלק ניכר מהמרחב האווירי הסורי, וישראל הייתה חשובה לשמור על חופש הפעולה של צה”ל נגד אספקות נשק איראניות ותשתיות בסוריה.

מאז סוריה השתנתה באופן רדיקלי.

הנוכחות הרוסית השתנתה.

המלחמה במזרח התיכון השתנתה.

רוסיה ואיראן התקרבו הרבה יותר מאשר לפני פברואר 2022.

עם זאת, ביולי 2026, הפרשן הדיפלומטי של The Times of Israel, לזר ברמן, עדיין שם לב לחוסר הרצון של נתניהו לשקול מחדש את היחסים עם מוסקבה ברצינות, אפילו במצב שבו אוקראינה וישראל למעשה מתמודדות עם שני צדדים של אותו קשר צבאי רוסי-איראני.

אני לא רואה הוכחות לגרסה הפופולרית, כאילו נתניהו פשוט ‘אסר לדבר על רוסיה’. אי אפשר להציג פקודה כזו כעובדה מבוססת.

אבל העובדה הנצפית היא אחרת: הרטוריקה הרשמית הישראלית כלפי מוסקבה נשארת הרבה יותר זהירה מאשר הרטוריקה כלפי טהראן.

וגם החברה מבחינה בכך.

ובנוסף, השאלה יוצאת בהדרגה מהבועה הרוסית או האוקראינית המוכרת. כאשר נאנובסטי כתבו על העיתונאי הרוסי סרגיי פשקוב והשאלות להשפעת המדיה הממשלתית הרוסית, הדבר המעניין ביותר לא היה אפילו בפשקוב עצמו.

השאלה נשמעה מימין.

מהסביבה שבה אוהבים לדבר על ביטחון לאומי, ריבונות, השפעה זרה והצורך להתייחס בחומרה לאויבי ישראל.

לבוחר כזה קשה בהדרגה להסביר מבנה אחד: איראן מסוכנת; חמאס מסוכן; חיזבאללה מסוכנת; מערכת המדיה הממשלתית הרוסית ומוסקבה עובדות בצמוד עם איראן ותומכות בקשרים עם חמאס — אבל רוסיה משום מה צריכה להישאר כמעט נושא נפרד.

בעבר היה קל יותר לייחס את חוסר ההתאמה הזו למלחמה האוקראינית ולצורך הסורי.

בשנת 2026 זה קשה יותר.

במיוחד כאשר המבקר הממשלתי של ישראל כבר העלה בנפרד את בעיית ההשפעה הרוסית והאיראנית במרחב הדיגיטלי.

כלומר, זה כבר מזמן לא רק על רגשות האוקראינים.

זה כבר על ביטחון ישראלי.

איך הקרמלין הופך לשפה הרוסית — ולמה האדם הלא נכון מתחיל לשלם על מדיניות רוסיה

עכשיו אפשר לחזור לסופרמרקט דולב.

רוסיה — רחוקה.

הקרמלין — רחוק.

פוטין מופיע בחדשות.

הסכם אסטרטגי עם איראן — מסמך בעשרות עמודים. העברת טכנולוגיות, משא ומתן דיפלומטי, מסלולי נשק מסוריה ללבנון, קשרי מודיעין — דברים מורכבים.

השפה הרוסית ליד הקופה לא נראית מורכבת.

וכאן יכול לעבוד ההעברה הפסיכולוגית הפשוטה ביותר:

רוסיה מנהלת מלחמה אגרסיבית נגד אוקראינה. רוסיה משתפת פעולה עם איראן. איראן נלחמת נגד ישראל ותומכת באויביה. חמאס מגיע למוסקבה. אצל חיזבאללה מוצאים נשק רוסי. הדיפלומטיה הרוסית בתוך ישראל מדברת על ‘בני ארץ דוברי רוסית’. דגלי המדינה הרוסית מופיעים באירועים ציבוריים.

לאחר מכן, המילה ‘רוסי’ עבור חלק מהחברה מתחילה לציין יותר מאשר שפה.

הבעיה היא בדיוק כאן.

כי הצעד הבא כבר שגוי.

הקרמלין → מדיניות רוסיה → מדינת רוסיה → השפה הרוסית → אדם דובר רוסית.

בין החוליה הרביעית לחמישית אין קשר פוליטי.

האדם ליד דולב בסופרמרקט יכול להיות ישראלי מקייב.

או מאודסה.

או מחארקוב.

או מריגה.

או מקישינב.

יכול להיות אדם שעזב את רוסיה עצמה בדיוק כי הוא לא רוצה שום קשר עם משטר פוטין. יכול לשרת בצה”ל. יכול לאסוף כסף לאוקראינה. יכול להיות לו קרובים תחת טילים רוסיים.

השפה הרוסית לא מעניקה דרכון, דעות פוליטיות ויחס לישראל.

זהו הפרדוקס של ההיסטוריה הנוכחית.

שנאה למדיניות הקרמלין לא דורשת הסברים אי-רציונליים. אחרי בוצ’ה, מריופול, המלחמה נגד אוקראינה, הקשרים של מוסקבה עם חמאס, הברית האסטרטגית עם איראן והנשק הרוסי אצל אויבי ישראל יש יותר ממספיק סיבות להתייחס באופן ביקורתי למדינה הרוסית.

אבל אם השנאה הזו עוברת לאדם רק כי הוא דיבר רוסית, ההיגיון הפוליטי הראשוני כבר נעלם.

ולכן אני עדיין לא רוצה לסיים את הסיפור הזה עם גזר דין לדולב כהן.

אולי היא באמת פשוט לא אוהבת את צליל השפה.

אולי יש חוויה אישית מאחורי התגובה הזו.

אולי החדשות הפוליטיות בכלל לא קשורות.

כל עוד דולב עצמה לא הסבירה זאת, כל השאר יהיה ניחוש.

אבל הסקנדל פתח במקרה נושא רציני יותר.

החברה הישראלית רואה יותר ויותר את רוסיה לצד אלה שהמדינה הישראלית עצמה מכנה אויבים. במקביל, המדיניות הרשמית ממשיכה להתייחס למוסקבה בזהירות רבה יותר מאשר לטהראן, והדיפלומטיה הרוסית בתוך ישראל עצמה עדיין מקשרת באופן פעיל את מדינת רוסיה עם המושג ‘בני ארץ דוברי רוסית’.

יתכן שדווקא מתוך סתירה כזו נולד אותו העברה יומיומית שראינו בפרומו של Kan 11.

לא בהכרח אצל דולב אישית.

אבל בחברה — בהחלט אפשרי.

ואם זה באמת מתחיל לקרות, הבעיה כבר לא בכמה שניות של ‘ארבע חתונות’.

הבעיה היא שהחשבון על פעולות הקרמלין עשוי להתחיל להציג לאדם שפשוט מדבר רוסית בסופרמרקט ישראלי.

וזה כבר יהיה ניצחון לא של ישראל על ההשפעה הרוסית.

זה יהיה עוד תוצאה של ההשפעה הרוסית עצמה.