התקשורת הפרופגנדה הרוסית טענה כי שגרירות ישראל במוסקבה “הצהירה”: ש”ישראל גינתה את הקבורה מחדש של משתף הפעולה עם הנאצים קונובאלץ בקייב”. אך שגרירות ישראל לא הצהירה כך

התקשורת הרוסית ב-22 באוגוסט 2026 “דיווחה” שישראל כביכול “גינתה את הקבורה מחדש של יבגן קונובאלץ באוקראינה”. השוויתי את הכותרות שלהם עם הציטוט שפורסם משגרירות ישראל במוסקבה – וגיליתי הבדל עקרוני בין מה שאמרו הדיפלומטים לבין מה שהקורא הרוסי קיבל בשמם.

מחבר: ילנה גונקו

ב-22 באוגוסט 2026 התקשורת הרוסית החלה להפיץ חדשות עם משמעות מאוד מסוימת: ישראל כביכול גינתה את הקבורה מחדש של יבגן קונובאלץ באוקראינה. Gazeta.Ru ניסחה זאת ללא הסתייגויות: “ישראל גינתה את הקבורה מחדש של משתף הפעולה עם הנאצים קונובאלץ בקייב”. NEWS.ru דיווח: “ישראל גינתה את הכבוד שניתן לקונובאלץ לאחר קבורתו מחדש באוקראינה”.

זה נשמע כאילו שגרירות ישראל במוסקבה כינתה ישירות את קונובאלץ “משתף פעולה עם הנאצים” ו”התנגדה לקבורתו מחדש”. פתחתי את הפרסום הראשוני של “איזבסטיה” מ-22 באוגוסט 2026, שממנו התחילה הסיפור הזה, ואז השוויתי אותו עם הפרסומים הרוסיים הבאים ובדקתי את המשאבים הרשמיים הפתוחים של הדיפלומטיה הישראלית. התמונה שהתקבלה הייתה שונה.

התגובה של השגרירות אכן קיימת. קונובאלץ אכן הוזכר בשאלת העיתונאים. אבל המשפט “ישראל גינתה את הקבורה מחדש של קונובאלץ” לא מופיע בתשובה שפורסמה של הדיפלומטים הישראלים.

וזה לא עניין של קטנוניות במילים. כל הסיפור הזה בנוי על ההבדל בין שתי הניסוחים.

כאן חשוב להבין מיד למי נועדה החדשה הזו. לתקשורת הפרופגנדה הרוסית במקרה זה לא בהכרח לשכנע את ישראל, אוקראינה או הקורא המערבי – שם ניתן לפתוח את הצהרת השגרירות, לקרוא ולבדוק אותה תוך כמה דקות. הקהל העיקרי נמצא בתוך רוסיה, שם נבנתה במשך שנים מערכת מידע סגורה: חלק ממנה באמת מקבל את התמונה הממלכתית של העולם ואת התזות המוכרות על “אוקראינה הנאצית”, חלק אחר עשוי לא להאמין להם, אבל מעדיף לא להתווכח עם המדינה, לא לסכן את העבודה, החופש והחיים המוכרים. עבור מערכת כזו חשוב יותר לא אם הכותרת תעמוד בבדיקת עובדות בינלאומית, אלא איזה מסקנה יספיק הקורא הפנימי לקבל: “אפילו ישראל הכירה במה שמוסקבה אומרת”. ואם מאוחר יותר יתברר בישראל שהדיפלומטים לא אמרו דבר כזה, למשימה הפרופגנדה הראשונית זה כבר כמעט לא משנה.

ברוסיה כבר יש “גינוי של ישראל”. בציטוט אין אותו

החומר המקורי היה מאמר של “איזבסטיה” מ-22 באוגוסט. מחבריו דיווחו כי פנו לשגרירות מדינת ישראל ברוסיה בשאלה על הערכת המתרחש באוקראינה, “כולל הכבוד שניתן לקונובאלץ”.

הדיפלומטים ענו:

“עמדת ישראל לגבי חשיבות שמירת זיכרון השואה של העם היהודי, וכן הכרה בתפקיד המשמעותי שמילאה הצבא האדום במאבק נגד גרמניה הנאצית, ברורה ועקבית. בהקשר זה, ישראל מגנה כל פעולה שמטרתה לחלל או להמעיט בזיכרון השואה של העם היהודי או להמעיט בתפקיד הצבא האדום בניצחון על גרמניה הנאצית”.

נקרא את הציטוט הזה שוב ללא הכותרת סביבו.

אין בו את שם קונובאלץ. אין את המילים “קבורה מחדש של קונובאלץ”. אין טענה שהטקס ב-18 באוגוסט חילל את זיכרון השואה. אין הגדרה של קונובאלץ כ”משתף פעולה עם הנאצים”. אין גינוי של ולדימיר זלנסקי או ממשלת אוקראינה.

כל זה מופיע כבר סביב הציטוט.

מה בדיוק ענתה השגרירות הישראלית

תשובת השגרירות – מבנה דיפלומטי מוכר למדי. ישראל קבעה שתי עמדות היסטוריות עקרוניות עבורה: זיכרון השואה לא ניתן להמעיט, ותפקיד הצבא האדום בניצחון על גרמניה הנאצית לא ניתן להמעיט.

זו הצהרה תוכניתית. אין צורך להמעיט בערכה או להעמיד פנים שהדיפלומטים לא אמרו דבר.

אבל בדיקת העובדות העיתונאית דורשת שאלה אחרת: האם ניתן מהדברים הללו ליצור חדשות ישירות “ישראל גינתה את הקבורה מחדש של קונובאלץ”?

לפי הציטוט שפורסם – לא.

השגרירות לא אמרה את הנוסחה שהופיעה לאחר מכן בכותרות הרוסיות. המערכות הרוסיות חיברו בעצמן את התשובה הכללית של הדיפלומטים עם הטקס הספציפי והציגו את המסקנה שהתקבלה כעמדת ישראל.

זהו ההבדל החשוב עבור הקורא הישראלי. כאשר בשם מדינתנו מופצת הצהרה פוליטית, יש חשיבות לא רק להקשר הכללי של השיחה, אלא גם למה שהדיפלומט באמת אמר.

“כולל הכבוד שניתן לקונובאלץ”: גם את הפרט הזה אי אפשר להסתיר

לסיפור הזה יש פרט לא נוח, ואני לא רוצה לעקוף אותו.

“איזבסטיה” מציינת במפורש שהשאלה לשגרירות נגעה למתרחש באוקראינה, כולל הכבוד שניתן ליבגן קונובאלץ. לכן לכתוב שהדיפלומטים ענו על נושא אחר לגמרי והעיתונאים הרוסים פשוט הדביקו את קונובאלץ לציטוט זר, יהיה לא נכון.

הקשר היה.

אבל הקשר עם השאלה והצהרה דיפלומטית ישירה – אינם אותו דבר.

עיתונאי יכול לשאול: “האם ישראל מגנה את האירוע X?” דיפלומט במקום “כן” או “לא” יכול לענות: “עמדתנו העקרונית היא Y”. בתשובה כזו יש היגיון, אולי אפילו איתות מכוון, אבל המערכת לא מקבלת זכות להחליף אותה במילים “ישראל גינתה את X”, אם הדיפלומט לא אמר זאת.

אני רואה כאן בדיוק מצב כזה.

לכן המסקנה המדויקת נשמעת לא כך: “ישראל לא הגיבה כלל על קונובאלץ”. היא הגיבה על השאלה שבה קונובאלץ היה נוכח.

המסקנה המדויקת אחרת: הציטוט שפורסם מהשגרירות לא מכיל את הגינוי הישיר של הקבורה מחדש של קונובאלץ, שהתקשורת הרוסית הוציאה בכותרות.

כיצד הפכה המסקנה המערכתית ל”עמדת ישראל”

אם נציב את הפרסומים זה לצד זה, המנגנון נראה היטב אפילו ללא ניתוח מדיה מורכב.

תחילה “איזבסטיה” מקבלת תגובה אמיתית מהשגרירות. הדיפלומטים מדברים על השואה והצבא האדום. שאלת העיתונאים כוללת את קונובאלץ, אבל התשובה נשארת נוסחה כללית.

לאחר מכן Gazeta.Ru מוציאה חדשות: “ישראל גינתה את הקבורה מחדש של משתף הפעולה עם הנאצים קונובאלץ בקייב”. כבר כאן מופיעות מיד שתי דברים שאין בציטוט הדיפלומטים: גינוי ישיר של הקבורה מחדש והגדרת קונובאלץ כ”משתף פעולה עם הנאצים”.

NEWS.ru הולכת כמעט באותו מסלול: “ישראל גינתה את הכבוד שניתן לקונובאלץ לאחר קבורתו מחדש באוקראינה”. ובתוך הפרסום שוב מובא אותו ציטוט על זיכרון השואה והצבא האדום.

מתקבלת מבנה מעניין. לקורא לא מראים טקסט מומצא במרכאות – הציטוט האמיתי נשאר אמיתי. אבל מעליו מציבים כותרת שמודיעה הרבה יותר ממה שאמר המקור.

החלפה כזו קשה יותר להבחין בה מאשר בזיוף רגיל. הרי הקישור לשגרירות אמיתי. הציטוט אמיתי. האירוע בקייב אמיתי. מה שנשאר לא מאושר הוא בדיוק אותו חוליה מקשרת שנושאת את המשמעות הפוליטית העיקרית.

עם אנדריי מלניק ישראל דיברה אחרת לגמרי

יש דוגמה כמעט מושלמת לביקורת. היא התרחשה רק לפני שלושה חודשים.

ב-25 במאי 2026 אוקראינה קברה מחדש את אנדריי מלניק – מנהיג אחד הפלגים של הארגון הלאומי האוקראיני בשנות מלחמת העולם השנייה. OUN – זהו ארגון לאומי אוקראיני שהוקם ב-1929, ששאף למדינה אוקראינית עצמאית; ההיסטוריה שלו כוללת גם מאבק בשלטון הסובייטי, וגם שיתוף פעולה של חלק מהתנועה עם גרמניה הנאצית, אנטישמיות והשתתפות של מבנים ופעילים מסוימים ברדיפת יהודים.

במקרה של מלניק משרד החוץ הישראלי לא הסתתר מאחורי נוסחה כללית.

בחשבון הרשמי של משרד החוץ הישראלי נאמר במפורש שישראל מצרה על ההחלטה לערוך טקס קבורה מחדש ממלכתי למנהיג ה-OUN אנדריי מלניק, שמשרד החוץ כינה משתף פעולה עם הנאצים. שם גם נאמר על אי קבילות התעלמות מהאמת ההיסטורית וזיכרון הקורבנות שנרצחו על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם.

יאד ושם התבטא בנפרד.

נאנווסטי – חדשות ישראל ניתחו בפירוט את הקונפליקט הזה של זיכרון בין ישראל לאוקראינה. במקרה זה לא היה צורך לנחש את מי בדיוק מתכוון ירושלים: מלניק נקרא בשמו, האירוע – ישירות, סיבת הביקורת – ישירות.

עם קונובאלץ לא מצאתי נוסחה ציבורית כזו נכון לערב 22 באוגוסט.

ההבדל הזה בולט מדי מכדי להתעלם ממנו.

מי הוא קונובאלץ

לקורא הישראלי כאן נדרשת עצירה היסטורית קטנה. יבגן קונובאלץ – לא דמות מוכרת לכל אחד בישראל, והקיצור OUN עצמו לא מסביר הרבה.

קונובאלץ היה איש צבא ופוליטיקאי אוקראיני, פיקד על הקלעים הסיצ’יים במהלך הניסיון ליצור מדינה אוקראינית עצמאית לאחר מהפכת 1917. מאוחר יותר הוא ייסד את הארגון הצבאי האוקראיני, וב-1929 הפך למנהיג הראשון של ה-OUN – הארגון הלאומי האוקראיני.

ב-23 במאי 1938 הרג אותו ברוטרדם סוכן סובייטי פאבל סודופלטוב. לכן יש גבול כרונולוגי פשוט שלא ניתן לדלג עליו אפילו בוויכוח היסטורי מאוד רגשי: קונובאלץ נהרג לפני מלחמת העולם השנייה ולפני השואה.

זה לא אומר שאין סביבו שאלות היסטוריות כבדות. ה-OUN כבר בתקופה שבין המלחמות רדיקליזציה, באידיאולוגיה שלה היה אנטישמיות, היו קשרים של הלאומנים האוקראינים עם גרמניה. לאחר מותו של קונובאלץ הארגון התפצל, ובמהלך הכיבוש הגרמני נציגי התנועה הלאומית האוקראינית אכן היו מעורבים באלימות אנטי-יהודית וברדיפת יהודים.

כלומר, בדיקת העובדות של הפרסום הרוסי לא דורשת לצייר את קונובאלץ בצבע לבן.

נאנווסטי ניתחו בעבר את הביוגרפיה שלו, את היחסים של התנועה הלאומית האוקראינית עם היהודים ואת הקמפיין הסובייטי סביב שמו. שם בדיוק רואים היטב מדוע הסיפור הזה לא מתאים לא לפורטרט השחור הסובייטי ולא לפנתיאון המודרני ללא רבב.

אבל ביוגרפיה שנויה במחלוקת של אדם לא נותנת לעיתונאי זכות לייחס למדינה זרה מילים שהדיפלומט שלה לא אמר.

אלה שאלות שונות.

מה באמת קרה ב-18 באוגוסט

שרידי קונובאלץ הוצאו מהקבר ב-11 באוגוסט בבית הקברות קרוסווייק ברוטרדם. ארגון החזרת השרידים האתר הרשמי של נשיא אוקראינה מקשר עם הוראת ולדימיר זלנסקי ועבודת משרד הנשיא, משרד החוץ האוקראיני והמכון האוקראיני לזיכרון לאומי.

המכון האוקראיני לזיכרון לאומי – מוסד מדינה שעוסק במדיניות זיכרון היסטורית, תאריכים זיכרוניים, פרויקטים ארכיוניים ומזכרתיים. לקורא הישראלי מבחינת תפקודו ניתן להשוות אותו באופן מותנה לגוף מדינה שאחראי על זיכרון לאומי, אף שאין לו מקבילה משפטית ישירה בישראל.

ב-18 באוגוסט קונובאלץ נקבר מחדש עם כבוד צבאי בבית הקברות הלאומי הצבאי הזמני. בטקס נכחו ולדימיר זלנסקי, יו”ר הפרלמנט העליון רוסלן סטפנצ’וק, ראש הממשלה, ראש משרד הנשיא קיריל בודאנוב ונציגים אחרים של ההנהגה האוקראינית.

כלומר, התקשורת הרוסית לא המציאה את הטקס הממלכתי עצמו. אוקראינה אכן מחזירה במודע את קונובאלץ לפנתיאון ההיסטורי הלאומי שלה.

הוויכוח מתחיל הלאה – מה ההערכה שנתנה לכך ישראל.

מדוע ישראל נוחה במיוחד לפרופגנדה הפנימית הרוסית

אני לא יכול לדעת את המוטיבציה הפנימית של העורך שכתב את הכותרת הספציפית של Gazeta.Ru, והיה לא הוגן להציג השערה כעובדה מבוססת.

אבל האפקט של נוסחה כזו ניתן למדידה.

אם לקורא הרוסי יאמרו לא “השגרירות הישראלית הזכירה את עמדתה על השואה”, אלא “ישראל גינתה את הקבורה מחדש של משתף הפעולה עם הנאצים”, נוצרת מבנה פוליטי שונה לחלוטין.

ישראל כאן הופכת לעד מוסרי חיצוני של התזה הרוסית על “נאציזם” באוקראינה המודרנית. עבור הקהל הפנימי זהו טיעון חזק במיוחד: מדינת העם היהודי כביכול מאשרת בעצמה את הפרשנות הרוסית של מדיניות הזיכרון האוקראינית.

בתשובת השגרירות אין את המסקנה הזו.

יש עוד פרט נוח לתמונה המידע הרוסית – הצבא האדום. ישראל אכן מדגישה את תפקידה העצום בניצחון על גרמניה הנאצית. עבור הזיכרון היהודי זה לא אבסטרקציה: הצבא הסובייטי שחרר את אושוויץ ואת שטחים רבים שבהם הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם השמידו יהודים.

אבל הכרה בתפקיד ההיסטורי של הצבא האדום אינה שווה לתמיכה בקונספט הרוסי של המלחמה הנוכחית נגד אוקראינה ואינה הופכת כל ויכוח של ישראל עם קייב לאישור התזה של מוסקבה על “דנאזיפיקציה”.

לערבב את הדברים האלה בכותרת אחת זה פשוט. להפריד ביניהם – זו עבודת העיתונות.

לכן נאנווסטי – חדשות ישראל בודקים לא רק את קיום הציטוט, אלא גם אם משמעותו תואמת את זו שמופיעה מעליו באותיות גדולות.

מה מצאתי במשאבים הרשמיים של ישראל עד ערב 22 באוגוסט

בדקתי בנפרד את האתר הרשמי של שגרירות ישראל בפדרציה הרוסית ואת ההודעות הציבוריות הזמינות של הדיפלומטיה הישראלית.

נכון לערב 22 באוגוסט 2026 לא מצאתי הודעה ציבורית נפרדת של השגרירות או משרד החוץ הישראלי שבה נכתב: “ישראל מגנה את הקבורה מחדש של יבגן קונובאלץ”.

באתר השגרירות במוסקבה אין פרסום כזה בין החדשות וההודעות הפתוחות.

זה כשלעצמו לא מוכיח ש”איזבסטיה” לא קיבלה תגובה. להפך, אין לנו סיבות להכריז על התשובה שצוטטה על ידם כמומצאת. משלחות דיפלומטיות עונות לעיתונאים ישירות כל הזמן, ותגובות כאלה אינן חייבות להפוך להודעה לעיתונות נפרדת.

אבל עבור הקורא זה אומר דבר חשוב: הטקסט היחיד הזמין של עמדת השגרירות בפרק זה נשאר הציטוט שפורסם על ידי התקשורת הרוסית עצמה.

ובו אין גינוי ישיר של הקבורה מחדש של קונובאלץ.

אם בערב 22 באוגוסט אדם מכניס לחיפוש “ישראל גינתה את הקבורה מחדש של קונובאלץ”, “שגרירות ישראל קונובאלץ” או “ישראל קונובאלץ 22 באוגוסט”, הוא כבר מקבל את הכותרות הרוסיות כאילו עם עובדה דיפלומטית מבוססת. לכן כאן חשוב לפתוח לא רק את הכותרת, אלא גם את הציטוט עצמו: נוסחת החיפוש והתשובה האמיתית של המקור לא היו אותו דבר.

מדוע לפרופגנדה הרוסית לא כל כך חשוב שבישראל יבדקו זאת

לקורא הישראלי כאן עשוי להתעורר שאלה טבעית לחלוטין: למה בכלל לעשות מבנה כל כך פגיע? השגרירות הישראלית נמצאת במוסקבה. קיים משרד החוץ הישראלי. יש אתר רשמי של המשלחת הדיפלומטית. יש עיתונאים ישראלים שיכולים פשוט לקרוא את הציטוט. אם הכותרת הרוסית לא תואמת את דברי הדיפלומטים, זה הרי קל לגלות.

התשובה נעשית ברורה יותר אם נסתכל על סביבת המדיה הרוסית המודרנית. במדד חופש העיתונות של Reporters Without Borders לשנת 2026 רוסיה מדורגת במקום ה-172 מתוך 180 מדינות. RSF כותבת שלאחר הפלישה המלאה לאוקראינה כמעט כל התקשורת העצמאית בתוך המדינה נחסמה, נאסרה או הוכרזה כ”סוכנים זרים” ו”ארגונים לא רצויים”, והנותרים פועלים בתנאי צנזורה צבאית. הארגון מציין במיוחד שחלק ניכר מהמדיה הגדולה שנותרה שייכת למדינה או למבנים הקשורים לקרמלין, ולעיתונאים יש לקחת בחשבון את הוראות מנהלת הנשיא ולעסוק בצנזורה עצמית.

Freedom House מתארת בערך את אותה מערכת מצד אחר: המדינה הרוסית שולטת ישירות או דרך חברות בשליטתה ובעלי עניין נאמנים בערוצי הטלוויזיה הלאומיים, ברוב תחנות הרדיו והעיתונות, וכן בחלק ניכר משוק הפרסום. לאחר 2022 הלחץ על מקורות מידע חלופיים גבר באופן חד.

זה חשוב, כי לפרופגנדה אין צורך בהכרח להשיג שכל רוסי יאמין בכנות לכל הודעה. זהו ייצוג פרימיטיבי מדי של איך מערכת מידע כזו עובדת.

יש אנשים, שלאחר שנים רבות של טלוויזיה, מלחמה וריטוריקה ממלכתית באמת תופסים את הסכמה המוכרת – “רוסיה שוב נלחמת בנאציזם, אוקראינה מחיה אותו, ועכשיו זה מוכר אפילו על ידי ישראל” – כטבעית ולא דורשת בדיקה נוספת.

יש אחרים. הם יכולים להבין היטב שהתקשורת הממלכתית מניפולטיבית, אבל הפסיקו להתווכח. מישהו עקרונית לא מתעניין בפוליטיקה, מישהו חושש מהשלכות של התבטאויות פומביות, מישהו פשוט החליט להסתגל: לעבוד, לפרנס משפחה ולא לשאול את המדינה שאלות מיותרות. במדינה שבה על התבטאויות נגד המלחמה נפתחו תיקים פליליים ואלפי תיקים מנהליים, בחירה כזו לא ניתן להסביר רק באמון.

וזו, לדעתי, אחת הסיבות לעמידות המכונה הפרופגנדה הנוכחית. היא לא דורשת אמונה של מאה אחוז. היא מספיקה להשיג מצב שבו הגרסה שלה נשמעת חזק יותר מכל השאר, וחלק ניכר מהלא מסכימים או נדחקו מהמרחב הציבורי או מעדיפים לשתוק.

אז בדיקת העובדות העיתונאית מפסיקה להיות המגבלה העיקרית.

לעורך של מדיה רוסית גדולה אין צורך לחשוב זמן רב: “מה יקרה אם מחר זה יקרא דיפלומט ישראלי ויאמר שעיוותנו את דבריו?” החדשה מיועדת קודם כל למרחב מידע אחר. עד אז הנוסחה הנדרשת כבר תופיע בחיפוש, בערוצי טלגרם, באגרגטורים ובעשרות הדפסות חוזרות:

“ישראל גינתה את הקבורה מחדש של משתף הפעולה עם הנאצים קונובאלץ”.

זו בדיוק הנוסחה הקצרה שתישאר אצל חלק מהקהל, ולא הציטוט הדיפלומטי מכמה משפטים.

כאן במיוחד מראה המילה “ישראל”. לנרטיב הפנימי הרוסי לא מספיק הצהרה נוספת של משרד החוץ שלו על “נאציזם בקייב” – כזה הצופה הרוסי שומע כבר כמה שנים. משקל רגשי שונה לחלוטין מקבלת הנוסחה: “זה אמרה ישראל”. מדינת העם היהודי הופכת לעד חיצוני, שכאילו אישר את התזה המרכזית של הפרופגנדה הרוסית.

אבל הציטוט שפורסם מהשגרירות לא מכיל את האישור הזה.

לקוראים הישראלים כאן יש עוד סיבה לקרוא חדשות כאלה עד הסוף. הפרופגנדה הרוסית במקרים כאלה משתמשת לא רק באוקראינה כאובייקט של מדיניות הפנים שלה – היא משתמשת בשם ישראל, בזיכרון השואה ובסמכות הדיפלומטיה הישראלית ככלי לשכנוע הקהל שלה.

ואם נסתכל על הדוגמה הספציפית עם קונובאלץ, המנגנון כמעט מושלם: בקשה אמיתית של עיתונאים, תשובה אמיתית של השגרירות, מילים אמיתיות על השואה – ואז תוספת מערכתית, שלאחריה הקורא הרוסי מקבל כבר הודעה שונה לחלוטין.

בעיתונות נורמלית הכותרת צריכה להעביר בצורה המדויקת ביותר את העובדה המבוססת. במודל פרופגנדה המשימה שונה: הכותרת צריכה להעביר בצורה היעילה ביותר את המשמעות הפוליטית הנדרשת.

לכן הבדיקה בישראל עבור מערכת כזו עשויה להיות משנית. הקורא הבינלאומי יגלה את ההחלפה תוך כמה שעות. אבל לקהל הפנימי ההצהרה הנדרשת כבר נמסרה.

פסק דין: תגובת ישראל אמיתית, “גינוי ישיר של קונובאלץ” – כבר מבנה מערכתית

В этой истории было бы слишком просто поставить штамп «фейк». Это не тот случай.

Посольство Израиля в Москве действительно ответило «Известиям». Вопрос действительно включал чествование Евгена Коновальца. Израиль действительно заявил, что осуждает действия, оскверняющие или умаляющие память Холокоста, а также преуменьшающие роль Красной армии в разгроме нацистской Германии.

כל שלושת העובדות אמיתיות.

אבל מה שקרה אחר כך הוא מה שהופך את החומר הזה לדוגמה מובהקת של תעמולה פנימית: לקורא הרוסי נמסרה גרסה יותר מוגדרת ויותר נוחה פוליטית של התשובה מאשר זו שמופיעה בציטוט שפורסם.

«ישראל גינתה את הקבורה מחדש של קונובאלץ» — מילים כאלה לא נאמרו על ידי הדיפלומטים בתשובה שהובאה על ידי התקשורת הרוסית.

«קונובאלץ — משתף פעולה עם הנאצים» — זו תכונה של הכותרת הרוסית, ולא ציטוט משגרירות ישראל.

כאשר ישראל רצתה במאי להצהיר ישירות נגד הקבורה הממלכתית מחדש של אנדריי מלניק, משרד החוץ ציין גם את האדם, גם את הטקס וגם את סיבת הביקורת שלו. התשובה הנוכחית נראית אחרת.

ואולי, כאן עובר הגבול החשוב ביותר. לתעמולה לא תמיד צריך להמציא מקור או ציטוט מזויף. לפעמים מספיק לקחת מילים אמיתיות, לשים לידן את האירוע הנכון, להסיר את ההסתייגויות הדיפלומטיות — וכבר להוציא את המסקנה שלך בכותרת כהצהרה של מדינה זרה.

הפעם המדינה הייתה ישראל.

מקורות הבדיקה העיקריים: האתר הרשמי של שגרירות מדינת ישראל בפדרציה הרוסית; משרד החוץ הישראלי והצהרתו הפומבית על אנדריי מלניק מ-25 במאי 2026; יד ושם; האתר הרשמי של נשיא אוקראינה; המכון האוקראיני לזיכרון לאומי; פרסומים של «איזבסטיה», Gazeta.Ru ו-NEWS.ru מ-22 באוגוסט 2026.