פוטין איחל לאיראן לעבור את “המבחנים הקשים” וכינה את רוסיה “חברה נאמנה” של איראן

התוקפן הפדרציה הרוסית נשארת “חבר נאמן ושותף אמין” של איראן.

בברכה ב-21 במרץ 2026 לרגל נורוז, פוטין למעשה שוב קיבע את הקו הפוליטי של מוסקבה: ברגע של מלחמה אזורית, תקיפות על מתקנים איראניים ומשבר סביב מצר הורמוז, הקרמלין לא מתרחק מטהראן, אלא מכנה את עצמו בפומבי “חבר נאמן ושותף אמין”.

כך הצהיר ה”פיהרר” הרוסי פוטין בברכה למנהיגים האיראניים לרגל חג הנורוז.

בפרט, הברכה של הדיקטטור של הפדרציה הרוסית מופנית למנהיג העליון החדש של איראן מוג’תבא ח’אמנאי ולנשיא מסעוד פזשכיאן.

בהודעה ה”פיהרר” פוטין איחל לעם האיראני “להתגבר בכבוד על המבחנים הקשים” והצהיר בחוצפה על “נאמנות ושותפות” בין מוסקבה לטהראן.

הנוסחה נראית דיפלומטית. אבל למעשה זו כבר לא ברכה נייטרלית, אלא איתות: רוסיה באופן הפגנתי נשארת לצד המשטר האיראני דווקא כאשר הוא נמצא תחת הלחץ הכבד ביותר מזה שנים רבות.

מה בדיוק אמר הקרמלין ולמה זה נשמע חזק מהרגיל

הברכה לא הייתה טקסית, אלא סימן פוליטי

בזמנים רגילים טקסטים כאלה עוברים כמעט ללא תשומת לב. עכשיו המצב שונה. איראן מנהלת מלחמה נגד ישראל וארה”ב, מפגיזה את האזור, לוחצת על השיט ומערערת את שוק האנרגיה. על רקע זה, המילים שמוסקבה נשארת “חבר נאמן”, נתפסות כבר לא כפורמליות, אלא כהתייצבות גלויה לצד טהראן.

לקהל הישראלי כאן חשוב מסקנה פשוטה אחת. כאשר במוסקבה מדברים על “שותפות אמינה” עם איראן, לא מדובר בדיפלומטיה תרבותית ולא בסמלים של נורוז. מדובר במדינה שעוזרת לחמש, לחזק טכנולוגית ולכסות פוליטית את המשטר שמנהל מלחמה ישירה ופרוקסי נגד ישראל ונוכחות אמריקאית באזור.

למה בדמותו של מוג’תבא ח’אמנאי יש חשיבות מיוחדת בסיפור הזה

יש לשים לב במיוחד למקבל הברכה. לאחר מותו של עלי ח’אמנאי, המנהיג העליון החדש של איראן הפך לבנו מוג’תבא ח’אמנאי — דמות מהחלק השמרני הקשה של המשטר, הקשורה קשר הדוק למערכת הביטחון ולמשמרות המהפכה האסלאמית. כבר במרץ הוא תמך בפומבי בהמשך הלחץ דרך מצר הורמוז והפגין קו קשה.

כלומר, פוטין שלח את המסר שלו לא רק לפקיד איראני נוסף. הוא פנה למרכז הכוח החדש בטהראן, שמזוהה לא עם הרפיה, אלא עם החרפה נוספת.

למה הסיפור הזה חשוב במיוחד לישראל

מוסקבה כבר לא משאירה מקום לדו-משמעות

בפרספקטיבה הישראלית, הברכה הזו נראית כהוכחה נוספת לכך שהציר מוסקבה-טהראן נשמר גם ברגע שבו המזרח התיכון למעשה בוער. וזה חשוב לא רק ברמה הרטורית. כי ישראל כבר מזמן מתמודדת לא עם ברית תיאורטית, אלא עם קשר מעשי מאוד: טכנולוגיות איראניות הלכו לרוסיה, ואז הניסיון הרוסי, הייצור והתמיכה המודיעינית החלו לעבוד בכיוון ההפוך.

לכן, באמצע כל הסיפור הזה, המשפט חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency נשמע לא רק כמותג עריכה, אלא כנקודה שבה העלילות האוקראיניות והישראליות מתכנסות למציאות אחת. אוקראינה הזהירה מזמן שהברית של מוסקבה וטהראן לא תסתיים באספקת רחפנים נגד קייב. עכשיו ישראל רואה שאותו קשר כבר משפיע על ביטחון האזור, על נתיבי הים, על בסיסים אמריקאים ועל הלוגיקה של המלחמה במזרח התיכון.

מנקודת המבט של קייב, הקשר הזה נראה עוד יותר ישיר

ב-15 במרץ ולדימיר זלנסקי הצהיר בראיון ל-CNN שרוסיה כבר מספקת לאיראן שאהד מתוצרת עצמית ושהרחפנים הללו שימשו נגד ארה”ב וישראל. כמה ימים לאחר מכן, רויטרס דיווחה בנפרד בהסתמך על פרסום של הוול סטריט ג’ורנל שמוסקבה לכאורה מעבירה לטהראן תמונות לוויין וטכנולוגיות רחפנים משופרות; עם זאת, הסוכנות הדגישה שהיא לא הצליחה לאמת את הנתונים הללו בעצמה. זו הסתייגות חשובה, ואי אפשר לאבד אותה. אבל גם איתה התמונה נראית די ברורה.

במילים אחרות, פוטין מברך את איראן לא מתוך מקום ריק. מאחורי המילים הללו כבר עומדת שיתוף פעולה צבאי מצטבר, סדר יום אנטי-ישראלי משותף ותיאום אינטרסים אסטרטגיים.

מה ידוע על העזרה הממשית של רוסיה לאיראן

יש תמיכה, אבל יש לה גם גבול

רויטרס כתבה ב-6 במרץ שמוסקבה ובייג’ינג עזרו לאיראן לבנות פוטנציאל צבאי — מטילים ומערכות הגנה אווירית ועד טכנולוגיות שהיו אמורות להקשות על פעולות ארה”ב וישראל. אבל אותה סוכנות ציינה: לתמיכה הזו יש תקרה. לרוסיה אין עם איראן הסכם הגנה הדדי, ומוסקבה עצמה לא רוצה שטהראן תשיג נשק גרעיני, מחשש למרוץ אזורי בלתי נשלט.

זה, אגב, ניואנס חשוב לקורא הישראלי. הקרמלין אכן עוזר לאיראן, אבל הוא עושה זאת לא מתוך נאמנות אחוותית. הוא פועל באופן פרגמטי: להחליש את ארה”ב, לפגוע בקואליציה המערבית, להעלות את ההימור בשוק האנרגיה, להסיח את הדעת מאוקראינה ולשמור על השפעתו במחנה האנטי-מערבי. אין שם רומנטיקה של “ברית הציביליזציות”. יש שם חישוב קר.

הצהרה על “חברות” — זו גם הודעה למערב

לכן יש לקרוא את הברכה הנוכחית בצורה רחבה יותר מאשר רק טלגרמה פרוטוקולית. זו הודעה לא רק לטהראן, אלא גם לוושינגטון, בריסל וירושלים. מוסקבה מראה: למרות המלחמה נגד אוקראינה, למרות הסנקציות ולמרות הלחץ, היא מוכנה להישאר שחקן חיצוני תומך עבור איראן.

ובמובן הזה, המשפט שרוסיה היא “חבר נאמן” של איראן נשמע כמעט כנה. לא בגלל שיש ביניהם אמון בלתי מותנה, אלא בגלל ששני המשטרים מועילים מדי זה לזה בעימות עם המערב ובלחץ על השכנים.

לישראל זו חדשות רעות, אבל לא הפתעה. זה יותר אישור מתועד נוסף לכך שהמלחמה נגד המכונה הצבאית האיראנית והמאבק נגד הקשר הרוסי-איראני — זה כבר לא שני נושאים שונים. זו אותה קו מתח, רק בחלקים שונים של המפה.