זה כבר לא שתי מלחמות: מדוע אוקראינה ואיראן נחשבות יותר ויותר כחלקים של סכסוך גלובלי אחד

במאמר של הניו יורק טיימס מ 12 באפריל 2026 נשמע טיעון קשה אך הולך ונידון יותר: המלחמות באוקראינה וסביב איראן כבר קשה לתפוס כמשברים מבודדים לחלוטין. לעיתים קרובות יותר מתארים אותן כתיאטראות מקושרים של עימות גדול אחד, שבו מתנגשות לא רק צבאות ומדינות, אלא גם מודלים של השפעה עולמית.

לקהל הישראלי, המבט הזה חשוב במיוחד. ישראל חיה באזור שבו כל סכסוך מקומי במהירות מפסיק להיות מקומי, ואוקראינה כבר מזמן הפכה לדוגמה כיצד מלחמה אזורית הופכת לצומת של אינטרסים גלובליים, סנקציות, אספקת נשק, תחרות טכנולוגית ולחץ דיפלומטי.

לכן השאלה היום כבר לא נשמעת כך: “האם המלחמות הללו קשורות?”

השאלה נשמעת אחרת: עד כמה עמוק קשורים זה לזה החזית האוקראינית, הכיוון האיראני, האסטרטגיה הרוסית, המדיניות האמריקאית ואינטרסים של בעלי ברית במזרח התיכון.

כאשר אוקראינה ואיראן מפסיקות להיות סיפורים נפרדים

המשמעות של הפרסום היא שבעולם נוצרה נורמה חדשה – עלייה במספר הסכסוכים וההשתלבות שלהם זה בזה בו זמנית. במבט כזה, אוקראינה ואיראן לא רק שתי נקודות חמות, אלא שתי במות שבהן התחרות הגדולה של המעצמות מקבלת צורה צבאית.

במקרה של אוקראינה הכל נראה כבר מובן: רוסיה מנהלת מלחמה ממושכת למען שליטה טריטוריאלית ופוליטית, ובעלי הברית המערביים עוזרים לקייב בנשק, מודיעין ומימון. אבל במקביל במזרח התיכון מתפתח משבר אחר, שבו מצטלבים האינטרסים של ארה”ב, ישראל, איראן ושורה של שחקנים אזוריים.

כאשר שני הקווים הללו מתחילים להשפיע זה על זה, העולם מקבל כבר לא שני משברים נפרדים, אלא מערכת מתח אחת. עליית מחירי הנפט, העברת משאבים צבאיים, שינוי סדרי עדיפויות דיפלומטיים והפצת תשומת הלב הבינלאומית פועלים מיד לשני הכיוונים.

כיצד מלחמה אחת מחזקת את השנייה

מודגש במיוחד שהאירועים סביב איראן ומיצר הורמוז משפיעים על רוסיה מבחינה פיננסית ואסטרטגית. כל זעזוע אנרגטי תומך בהכנסות הייצוא של מוסקבה, כלומר עוזר לה להמשיך במלחמה נגד אוקראינה בתנאים נוחים יותר עבורה.

במקביל, העברת תשומת הלב העולמית לאיראן יוצרת עבור הקרמלין חלון הזדמנויות בחזית האוקראינית. בעוד הבירות המערביות, התקשורת ומטה הצבא עוקבים אחרי המזרח התיכון, רוסיה מקבלת הזדמנות להפעיל לחץ באוקראינה, תוך שהיא סומכת על חוסר המיקוד של בעלי הברית של קייב.

אבל גם המשוב עובד. אוקראינה, שצברה ניסיון עצום במאבק נגד רחפנים, מערכות טרור אווירי והתקפות אסימטריות, הופכת למקור ידע מעשי למדינות שנאלצות להתמודד עם האיום הצבאי האיראני או עם נגזרותיו הטכנולוגיות.

המעצמות הגדולות נלחמות יותר ויותר בידיים זרות, אך במסגרת לוגיקה אחת

אחת המחשבות החזקות ביותר בטקסט היא שמלחמות גלובליות מודרניות עשויות לא להיות דומות למלחמת העולם הראשונה או השנייה במובן הבית ספרי המוכר. אין הכרח שמיליוני חיילים של המעצמות הגדולות ילכו ישירות זה על זה דרך קו חזית אחד. מספיק שאותם מרכזי כוח ינהלו מאבק מקושר בכמה יבשות, יתמכו ביריביהם, יספקו להם, יתאמו את פעולותיהם ויפיקו תועלת מהפסדי אחרים.

כך מתוארת היום יותר ויותר התמונה סביב אוקראינה ואיראן. ארה”ב תומכת באוקראינה במלחמה נגד רוסיה. רוסיה, כפי שנאמר בטקסט, עוזרת לאיראן בטכנולוגיות, במידע מודיעיני ובצורות סיוע אחרות. סין תומכת ביציבות הרוסית כלכלית וטכנולוגית. צפון קוריאה משתתפת בארכיטקטורה הזו בקו שלה. בעלי הברית האירופיים מגבירים את הסיוע הצבאי לקייב. בסופו של דבר, זה לא אוסף כאוטי של משברים, אלא רשת צפופה של חזיתות מקושרות.

לישראל הלוגיקה הזו מוכרת במיוחד. במזרח התיכון כבר מזמן התברר שהאיום לעיתים רחוקות מגיע בצורה טהורה אחת. מאחורי קבוצה אחת יכולה לעמוד בירה אחת, מאחורי אחרת – אחרת, ומכה מקומית היא לעיתים קרובות המשך של סחר גלובלי. לכן הרעיון שאוקראינה ואיראן הם חלקים ממאבק גדול יותר, בהקשר הישראלי נשמע לא כתיאוריה מופשטת, אלא כתיאור מעשי של המציאות.

במקום הזה חדשות ישראל – Nikk.Agency רואה חשיבות מיוחדת להסתכל על האירועים מעבר למסגרות הגיאוגרפיות המוכרות. כאשר רחפנים, נפט, מודיעין, סנקציות והתחייבויות של בעלי ברית מחברים את מזרח אירופה והמזרח התיכון לשרשרת אחת, טעות בהבנת ההיקף עלולה לעלות ביוקר רב לאוקראינה, לישראל ולכל האזור.

מדוע ההשוואה למלחמת עולם כבר לא נראית כהגזמה רטורית

בטקסט נעשית אנלוגיה היסטורית עם מלחמת שבע השנים ומלחמות נפוליאון – סכסוכים שגם הם התרחשו בכמה חלקים של העולם וקישרו בין תיאטראות קרב שונים. זהו תפנית מחשבתית חשובה.

הלוגיקה של המחבר מתמצה בכך שמלחמת עולם אינה בהכרח רק עימות ישיר של כולם נגד כולם בזמן אחד ובמקום אחד.

האופי העולמי מופיע כאשר מלחמות מקומיות מאבדות את עצמאותן ומתחילות לחיות כאלמנטים של מערכת כללית. זה בדיוק מה שמנסים לראות היום אנליסטים רבים: אוקראינה משפיעה על איראן, איראן משפיעה על אוקראינה, וההחלטות שמתקבלות בוושינגטון, מוסקבה, טהרן, ירושלים, בריסל ובייג’ינג כבר אי אפשר לפרק למדפים עצמאיים.

במקביל, חשוב גם רגע אחר.

במלחמה הקרה המעצמות, למרות ריבוי הסכסוכים המדממים ברחבי העולם, לעיתים קרובות היו זהירות יותר בשימוש ישיר בכוח בגלל הפחד מהסלמה גרעינית. במציאות הנוכחית, כפי שעולה מהחומר המסופר, המנהיגים המרכזיים מראים הרבה פחות איפוק והרבה יותר נכונות לדחוף את המשברים הלאה, גם אם המחיר לכלכלה העולמית ולמערכת הבינלאומית יהיה גבוה מאוד.

מדוע לישראל חשוב לקרוא את התהליכים הללו כתמונה אחת

לישראל השאלה אינה מסתכמת בוויכוח אקדמי על מונחים. אם המלחמות באוקראינה וסביב איראן אכן הופכות לחלקים של סכסוך גלובלי אחד, אז גם ההחלטות על ביטחון כבר אי אפשר לקבל בלוגיקה של אזור צר. כל החלשה של אוקראינה יכולה לחזק את רוסיה ואת שותפיה. כל הסלמה חדשה עם איראן יכולה לשנות את מסלולי האספקה, את מחירי האנרגיה, את רמת המעורבות האמריקאית ואת נכונות בעלי הברית להגיב לאיומים אחרים.

במודל כזה העולם מפסיק להתחלק ל”שם” ו”כאן”.

מה שקורה בחזית האוקראינית משתקף במזרח התיכון. מה שקורה במיצר הורמוז משפיע על המשאבים והאפשרויות הפוליטיות של רוסיה. כלומר, גם לחברה הישראלית וגם לשותפים הבינלאומיים של ירושלים פחות ופחות הגיוני לראות את המלחמה האוקראינית ואת המשבר האיראני כשתי תיקיות שונות על השולחן.

המסקנה העיקרית מהגישה הזו נשמעת מדאיגה, אך מפוכחת.

מלחמות מוגבלות לעיתים רחוקות נשארות מוגבלות, אם המעצמות הגדולות מתחילות להשתמש בהן ככלים מקושרים של לחץ. ואם המנהיגים העולמיים לא ילמדו לחשוב בקנה מידה של מערכת כללית של איומים, סכסוכים מקומיים יתחילו להתגבש במהירות למשהו גדול יותר – לעידן חדש של חוסר יציבות גלובלית, שבו המחיר של הערכת חסר של הקשרים יהיה גבוה מדי.